אוו ווה

התוכנית של שי ודרור (וכן, המאזינים ש-TGI מדברים עליהם הם אני), מספונסרת השבוע על ידי הונדה. אז מספר פעמים בשעה על פי הסכמי שת”פ סטדרטים משחקים איזה משחק רדיו שמעלים בו מאזינים לדבר, ודרור רפאל מקריא איזה סלוגן של הונדה.

אחר כך, בהפסקת הפרסומות, הוא מקריין פרסומת של פולקסווגן. אבל אל תספרו להם שלא יכעסו. אל תטרחו גם לספר לרשות השניה שקולו של השדרן נשמע גם בתוכן וגם בפרסומות באותה תוכנית (מה שאסור בטלוויזיה, וכשזכיינית עושה את זה הם לא מהססים להתחיל בהליכי הפרה חמורים שכוללים לשלוח לה מכתב ממש כועס). ברדיו, הסבירו פעם ברשותשניה, יש הפרדה ברורה בג’ינגלים מתי זו פרסומת ומתי זו תוכנית, והמאיזין לא אדיוט* .

*המילה האחרונה היא מילה שלי

עוצם עיניים בפס רחב

משה שלונסקי, איש טלוויזיה ותיק, ומי שעורך היום את פסטיבל ראש פינה לטלוויזיה, התארח השבוע בתיק תקשורת. הוא דיבר עם חיים זיסוביץ’ על ההתקדמות של העולם הזה, וציין את ה-VOD, שמנתק את הצופים מלוח השידורים הרגיל ומאפשר להם לראות תוכניות מתי שבא להם וללא פרסומות. בין השאר, הוא הזכיר גם את ה-DVD שהביא לכך שאנשים רואים תוכניות לפני שבכלל זכיינים הביאו אותן לשידור בערוצים הרגילים.

בסוף הראיון ציין חיים זיסוביץ’ מילה שכוללת יותר מ-3 אותיות באנגלית – האינטרנט, ושאל איך זה משפיע על הטלוויזיה העתידית. שלונסקי אמר שכרגע האינטרנט לא מהווה תחרות ממשית, אלא מהווה רק תחרות על הזמן הפנוי של הצופים. “באינטרנט יש קטעים של 5, או 10 דקות”, הוא מספר ומוסיף שאף אחד לא יצפה בתוכניות של חצי שעה על מסך של מחשב, ושגם אם כן ההנאה תהיה פחותה מצפיה בטלוויזיה.

הגיע הזמן, שלונסקי, לחבר אותך למציאות ב-5 מגה. הטלוויזיה כבר לא משמשת מדיום במקרה הזה, אלא רק כלי טכנולוגי להציג את התכנים. אנשים לא מחכים ל-DVD של אבודים, או עקרות בית נואשות בשביל לראות אותן לפני צופי הוט ויס. הם מורידים אותן וצופים בהן פחות מ-24 שעות לאחר שעת השידור המקורית בארה”ב, ללא פרסומות, ללא הפרעות, עם אפשרות להעביר קדימה ואחורה וכל זאת באיכות מצויינת על מסך הטלוויזיה בעזרת חומרה ממש לא יקרה.

התופעה לא חדשה, היא קיימת מזה זמן רב. לאחרונה אולי גדלה תשומת הלב התקשורתית והמשפטית אליה. אם פעם אנשים היו מתחבאים בפורומים של טלוויזיה בשביל לדבר על הפרק האחרון של אבודים, הרי שהיום מי שלא יודע מה קורה שם ממש עכשיו כבר מנודה מפינות הקפה בעבודה ונשלח מהר מהר להשלים את הפער.

פורסם גם בבלוג של חיים ברשת.

עורך מוזיקלי

האגדה (או כתבה בוול-סטריט ז’ורנל* מספרת* על הטיבו שרצה לנחש את הטעם הטללויזיוני של בזיל איווניק, מנהל באחד מאולפני הסרטים. בגלל הקלטות מרובות של וויל וגרייס הטיבו הקליט לו תוכניות להומואים.

לא עברה שעה מאז שסיפרתי לפנדורה שיהיה נחמד לשמוע את בן פולדס וקאט סטיבנס, ופנדורה לקחה כמה צעדים קדימה: היא השמיעה לי שיר של קליי אייקן. היא מציעה לך לדעת למה היא בחרה בזה. אני מפחד לשאול.

*הלינק הוא לקאש של גוגל, אז לא מובטח לו יותר מדי אורך חיים

שכנים בקוביה

דברים שמצחיק לנסות כשעובדים בקיוביק:

להחליף בין חיבורי האוזניות והמיקרופון במחשב של שכנכם ששומע מוזיקה רועשת (בדיקה מדגמית מראה שלוקח ממוצע של שעה ליושב בקיוביק להבין איך להתמודד עם זה).

אם הוא לא נמצא והטלפון השולחני לא מפסיק לצלצל, למשוך את השיחה אליכם (שאלו פעם בקבלה איך עושים את זה) ומיד לנתק.

לנתק את השפופרת מהטלפון ולצלצל אליו כשהוא כן נמצא.

להגביר את הרמקולים של השכן עד הסוף, ולשלוח לו משהו מביך בז’אנר “לפתוח רמקולים”.

בשביל לגרום לאדם לקום משולחנו על מנת לעשות את כל הדברים האלה, וזה משהו שיכול לעבוד כנראה רק פעם אחת, אפשר לנסות לשאול באזור 12:30 מה הוא הזמין לצהריים, ואז להגיד, אה, נדמה לי שראיתי את השליח מניח את זה במטבח.

לדחוף פרסומות זה פשע

כשהיה לי הוט בדירה (בגלל שותף עם הבנה טלוויזיונית מועטה), ולפני שארגנתי לעצמי רשת ביתית (אלו התירוצים, אני עכשיו מגיע לנקודה) עשיתי מנוי לבלוקבאסטר. בקרוב הוא יגמר, אבל עד אז אני מנצל לפחות את מה ששילמתי.

בהרבה סרטים יש פרסומות שאי אפשר לדלג עליהן, כי הדיוידי לא מרשה. משום מה זה תמיד פרסומות של דילונגי ושל טושיבה. זה עניין מפגר לכשעצמו, כי זה מחזיר אותנו לימי הוידאו שם אי אפשר היה פשוט להניס סרט ולהתחיל לראות. בקרוב, אני חושש, נקבל די וי די שצריך להריץ אחורה.

אבל הפרסומת שהכי מעצבנת היא נגד פיראטיות הסרטים. היא מתורגמת לכמה שפות, וחייבים לעבור דרכה בשביל להגיע לסרט. בד”כ אנשים שקונים או שוכרים את הדיוידי, זה אנשים ששילמו עליו. לא צריך לספר להם לא לגנוב. וגם אם כן מספרים להם, אפשר לצרף איזה עלון נחמד לאריזה שאותו אנחנו נזרוק לפח. לא צריך לדחוף את זה בפרצוף ולהפריע לראות את הסרט.

אם אותו אדם ששילם את הסרט לא השתכנע מהסרטון הזה, כשהוא יעתיק את הסרט ויפיץ לחבריו, ככל הנראה הוא יעשה עבודת עריכה קלה והחלק הזה שחובה לצפות בו בגירסת הדיוידי בתשלום, לא יפריע בגירסה המופצת בחינם ברשת האינטרנט. מעניין באיזו גירסה כיף יותר לצפות.

יום הולדת

אי שם מחר בערב אני הופך באופן רשמי להיות בן 23.

זה כבר היום הולדת השלישי שאני חוגג לא סתם כגיק, אלא כגיק בעל בלוג, וזה רק מחזק את התחושה שאני אט אט מזדקן. אני גם קלישאתי בצורה שבלתי תאמן ומתחיל לתפוש פרספקטיבה מפחידה על צעירים יותר סביבי: היום התעצבנתי על בני נוער פושטקים שישבו מתחת לבניין שלי ועשו רעש. כל עוד האוסטיופרוזיס לא מתחיל, וכל עוד אני מצליח פחות או יותר לאיית את זה, אני לא דואג.

בגלל העבודה היומית שלי, ובגלל שאני, אפשר לקרוא לזה כותב, לבוקסר (כן, זה בתשלום. בשבילכם זה דמי כיס, בשבילי זה שכר דירה. על מי אני עובד? בשבילי זה עוד פורנו), ולמקומות אחרים (ודיר בלאק אם עוד לא קראתם אותי בעכברנט שיצא בראש השנה), לא יצא לי כל כך לכתוב בבלוג לאחרונה.

גיליתי גם שאחרי זמן מה במקום הראשון בחיפוש < המרתף> בגוגל, צנחתי למטה וחברי המוזיקאי עמרי לוי עקף אותי עם הלייבל שלו, הבייסמנט, וצריך לעקוף אותו שוב. זו ההזדמנות להזכיר לכל מי שמלנקק אלי, לקשר את המילה “המרתף” לבלוג בשביל שאנצח את עמרי ואת האחרים שעוקפים אותי שם.

אני מקווה לסיים בקרוב שיפוצים קוסמטיים בבלוג ועוד פרוייקט אינטרנטי קטן וחביב שאני עובד עליו עם כמה אנשים טובים. ואחזור לעצמי ולכתיבה ממש ברבעון השני של 2006. מקסימום השלישי.