לפני שלוש שנים או מה (אני לא טוב בהערכות, אז סתם אני זורק) הלכתי עם עידוק לראות את הופעתו של ג’קי לוי, “בן האדמה” בתיאטרון בית לסין. כשהוא מלווה במוזיקאים, מספר ג’קי על ילדותו ונעוריו בירושלים, וגם את סיפורים מעט עצובים, מצליח להעביר בצורה מאוד משעשעת. עד כאן פינתו של שי בר יעקב, ועכשיו לעניין.

סיפרתי לאבי על המופע, ולמרות עשור וחצי שמבדיל בינו לבין לוי, היו סיפורים במופע שסיפרתי והזכירו לו גם את ילדותו. הוא מאוד התלהב, והבטחתי לו שאודיע לו כשהמופע ירוץ שוב. לפני כמה חודשים אכן המופע הועלה שוב באולם קורב לבית. אבי החליט להזמין את המשפחה, וכך יצא שאני ועידוק ראינו את המופע פעם שניה, וכמו גרופים טובים, גם סיפרנו ללוי שזוהי הפעם השניה שלנו ושהפעם הבאנו גם את אבא.

הערב, עידוק ואנוכי היינו במרכז ענב ב”לכו אתם”, שהוא מופע משותף של ג’קי לוי ואריאל הורוביץ. לא כל כך ידענו במה מדובר לפני כן, ופשוט קנינו כרטיסים, בהסתמך על הפוסטר. פחות או יותר אותם סיפורים של לוי מ”בן האדמה” סופרו שם, רק שהפעם בין לבין היו ביצועים של השניים לשירים של הורוביץ. בעצם יצא שראינו את אותה הופעה של ג’קי לוי כפעמיים וחצי.

אני מכיר מעריצי מלחמת הכוכבים (והעובדה שאני מכיר כאלה היא עניין לדיון נפרד) שהיו ישנים 5 ימים ליד קופות הקולנוע וחוזרים לסרט שוב ושוב, אבל פחות פעמים ממני. עדיין, אין מה לומר, גם בפעם השלישית ששומעים את אותו סיפור על איך בתור ילד הוא גרם למורה לחשוב שהגופיה היא ציצית, זה פשוט מצחיק וכיף לשמוע.

יש לו מופע נוסף שאני מחכה שיוצג קל”ב, בשם “שחוק עשה לי אלוהים”, ג’קי לוי במו מקלדתו כתב עליו:
[המופע] הוא מין הכלאה בין ערב לימוד לבין מופע סיפורים. כל הערב הוא סביב מיתוס ההומור היהודי ותוך כדי סיפורים, צחוקים וקריאה בכמה מקורות, הוא מעלה את השאלה האם יש קשר בין הצחוק היהודי לבין האמונה היהודית. כלומר האם היהודים מאמינים שיש הומור לפני כסא כבודו ? ואם יש, אז למה אין ?!
אובייקטיבית, מדובר בערב יחיד ומיוחד. מצחיק ומעורר מחשבה.

–

ועוד שני עניינים קטנים. הראשון – ממש בתחילת המופע, אחרי שאריאל הורוביץ שר את “האהבה מתה”, בא מישהו, כנראה נציג של ענב או סתם נודניק מהקהל, והתחנן להחליש את הווליום. “יש פה אנשים מעל גיל 30, אז בבקשה”, הוא דרש בתקיפות. הסאונדמן בתגובה אמר שהוא הנמיך למינימום האפשרי ושפשוט צריך להיות יותר בשקט, וג’קי לוי הגיב: “יש פה אנשים שילעבו שאמרת שהם מעל גיל 30”.

ועניין שני, שתקף גם לצעירים וגם לאותם באים בימים מעל גיל 30 – הכסאות של מרכז ענב היו מוכרזים במקומות אחרים כמכשירי עינוי. המושבים מאוד קטנים, והמשענות נמוכות ולא תומכות בגב. בתור מי שעבר בתקופת התיכון טקסי יום הזכרון ויום השואה בישיבה בשמש על מגרש אספלט מטונף בשילוב רגליים ועם דברים מגרדים שנכנסו למכנסים ולגרביים שעד היום מעבדות לא מצליחות לזהות, אני יודע אי נוחות מה היא.