יש רגעים שאדם אומר לעצמו “האם אלך עם כמה חברים להנות מסרט בקולנוע, או שמא אוריד את סרט למחשב ואצפה בו כשאני אוכל פופקורן ששרפתי במיקרו?”. אותו אדם גם אחר כך חושב על זה שהוא היחיד שעוד משתמש במילה “שמא”. כך או כך, סרטים כמו הוסטל עוזרים לפתור את הדילמה הזאת: הם כמעט גורמים לך לאבד את האמון במדיום הקולנועי (או סתם להפעיל שיקול דעת בפעם הבאה ולבחור משהו טוב יותר).
מדובר באחד הסרטים המחורבנים ביותר שעלו על המסך לאחרונה. ניתן לומר זאת בוודאות למרות שטרם ראיתי את “יעד סופי 3″, שהוצג באולם הסמוך. יתכן ואאלץ צריך לעשות את זה בשביל לאתגר חזרה את האינטלגנציה שלי. מצד שני, אחרי צפיה בהוסטל, הדבר הראשון שרוצים לעשות, זה פשוט להישיר מבט על השמש עד אובדן חוש הראיה.
החלק הראשון של הסרט הוא פחות או יותר העתק של סרט הטראש יורוטריפ. 3 צעירים נוסעים לאירופה בשביל לעשות סמים ולמצוא כוסיות, נתקלים באיש טורדני ומוזר ברכבת ומוצאים את עצמם בברטיסלבה. עם זאת, כל אחד עם זוג עיניים בראש ומעט השכלה קולנועית יוכל בקלות להצביע על הבדל עיקרי שיש בין שני קווי העלילה של הסרטים – בהוסטל רואים יותר בז’ז’ים.
מכאן, העלילה מסתעפת, אבל לא הרבה יותר משרוך ממוצע של נעל, כשהיא לא שרוכה. החברים לפתע מתחילים להעלם אחד-אחד, מה שאומר בחשבון פשוט - שניים, מה שאומר שנשאר רק חבר אחד, מה שאומר שפתאום זרקו לתסריט שתי יפניות שגם יעלמו, כדי שהעלילה תימשך עוד קצת. אז בכוחות משותפים בהחלט הצליחו להיגע למשהו כמו 80 דקות.
אחרי שכולם נעלמים, נחשפת רשת של אנשים שקצת לא יציבים בנפשם (שזה תיאור עדין לעומת אלו, ואני בינהם, שעוד בחרו להישאר בקולנוע ולראות לאן החרא הזה עוד ממשיך), ואוהבים לחקור אנשים לעומק ובעזרת חפצים חדים (ותיאורי הסרט הרבה יותר מגעילים ממה שבאמת מראים בו).
אז, כמו כל טראש אימה אחר מהמדף, הופך אותו צעיר חרמן שיכור ומסומם שחושב על לימודי המשפטים שלו, לג’ק באוור קטן: הוא כבר מכיר בעל פה את רחובות ברטיסלבה, מומחה לכל נשק אפשרי, החל באקדח ועד לפטיש, ומפתח כישורים ניורוכירורגים גם תחת לחץ.
מה שכן, הסרט מעורר מחשבה מעניינת ונושא מרתק לדיון שעוד יילמד בבתי ספר לקולנוע במשך שנים בעתיד: למען כל מה שקיים, למה טרנטינו הסכים לחתום על זה, למה?
9 תגובות עד כה ↓
1 עידוק // 3 Mar, 2006 בשעה 2:32
קודם מורידים וצופים קצת, ואם נראה מעניין ושווה את ההשקעה, הולכים לקולנוע.
2 אהוד // 3 Mar, 2006 בשעה 2:36
אני מפחד שאם אוריד את “הוסטל” אני עלול להזיק למחשב שלי, כי אני אקבל את הקובץ האמיתי.
3 גילעד // 3 Mar, 2006 בשעה 5:20
אבל יש יותר בז’ז’ים, אתה אומר?
אני (לכאורה) הורדתי (לכאורה) ממש לפני שעתיים (לכאורה), וקרוב לוודאי שבכל זאת אצפה (לכאורה) בזוועתון הזה (לכאורה).
ובואו נעשה סדר: בניגוד לפונט חסר הפרופורציה שבו מופיע שמו של הגורו שלכם, סמולנים מאנייקים, על הסרט הזה, הוא בסך הכל ראה את התסריט שלו לפני כמה שנים ואמר לרות’ הזה שהוא נורא מתלהב ושהוא יכול לשים את השם שלו בתור אחד המפיקים.
4 תומק // 3 Mar, 2006 בשעה 7:39
בלי כל קשר לסרט, רק רציתי להגיד מזל טוב לכבוד פוסט ה-100 שלך.
5 אהוד // 3 Mar, 2006 בשעה 7:41
אני כותב בלוג למעלה מ-3 שנים, ויש לי כבר משהו באזור ה-1000, אבל תודה.
6 אדרק // 4 Mar, 2006 בשעה 10:56
למגיב תומק: כולם מוסיפים עכשיו ק’ לכינוי שלהם?
7 לוט בערפל // 5 Mar, 2006 בשעה 9:36
אבל איזה בז’ז’ים מפוארים! באמת מהמשובחים שהוציאו מדינות ברה”מ לשעבר.
8 חגית // 7 Mar, 2006 בשעה 11:59
חשבתי שהפסיקו להגיד בז’ז’ים אי-שם בתחילת שנות השמונים. :S
9 המרתף » Blog Archive » פיירוול // 10 Apr, 2006 בשעה 11:26
[...] הייתה לי ביקורת על הסרט פיירוול. מטעמים ברורים, הביקורת נגנזה ולא פורסמה. אותם טעמים ברורים, אגב, הם שלא ראיתי את הסרט, ובעקבות נסיוני האחרון בקולנוע, לי ולחברי יש עדיין חשש להוציא כסף על סרטים [ואגב, אם מישהו שומע על סרט שהוא לא מחורבן, ואפשר לראות בקולנוע בכיף, והוא יוצא לפני משפחת סימפסון ב-2007, אנא שימליץ]. [...]
השארת תגובה