תיחנקו

המעיטו בשימוש במזגן.

סגרו את החלונות בנסיעה מהירה.

מתוך המודעה הענקית של דלק היום בעיתון, עם עצות של לחסכון בדלק בעקבות העליה במחירים. ואגב, דלק מציעה לי באותה מודעה לחסוך כמה שקלים בכל מילוי על ידי שימוש בתדלוק עצמי. וואלה. גיליתם את אמריקה. אה לא, משרד התשתיות גילה לכם.

פכככככככ

יש כאלה שיאמרו שאני גזען. יתכן וזה בגלל שלפעמים אני לועג למבטאים של אחרים, או לפחות כך זה נראה.

אנשים שהוגים את האותיות ח’ וע’ כאותיות גרוניות לא מפריעים לי. לא עליהם אני צוחק. מי שמפריע לי הם אלה, שליתר בטחון, עושים את זה גם לאותיות כ’ וא’.

ויש כאלה. זה לא מצחיק בכלל.

אל תגידי לי!

הייתי במסעדה בצהריים.

נכנס אמן חושים.

נמרוד הראל.

נעמד מול המלצרית שלא הבינה מה קורה שם.

חש. חש. חש. חש.

חש. חש. חש. חש.

קרא מחשבות ושוב חש.

אבל לא חש כלום, ובסוף שאל

סליחה, איפה השירותים?

ואגב חושים, שמישהו יחוש חיש חש לאתר שלו ויביא אותו לשנת 2006. תודה

יום השועל

נו, אתמול ניסיתי להזמין פיצה. אז, נכון חוק בתי עינוגים והכל, והיה סגור בגלל יום השואה, אבל אנשים צריכים לאכול. לא יפה לספר את הבדיחה בעניין אבל זה קשור לתנורים.

והבוקר בידיעות, הצטמררו מהפרס הראשון בלוטו היום שהוא – 6 מיליון שקלים.

אבל 6 מליון זה לא כסף, כמו שאומרים. בערב אני מגיע הביתה, ומה אני מוצא בתיבת הדואר? נכון. חשבון הגז. נשבע.

cc-by-nc

החל מהיום – 22.4.2006, הבלוג עובר לרשיון cc-by-nc 2.5. בקישור אפשר להגיע לתנאי הרשיון המלאים. בכל מקרה, אפשר תמיד לפנות אלי במייל במקרים ספציפיים לגבי פרסום של טקסטים או תמונות שפרסמתי פה.

זיבי

באולפן שישי הערב בחרו לא לשדר לקט, וממש לשדר כתבות חדשות. אחת מהן הייתה על סלבים ועל צילומי פאפארצי. כצפוי, אברי גילעד היה שם, ועל הדרך איים שישמיד טלפון סלולרי של מי שיצלם אותו [באופן חוקי במרחב הציבורי, אגב]. אבל משהו שמשך את עיני יותר מכך היה אדם שכינה את עצמו זיגי. אותו זיגי, הוגדר כמישהו שמצלם סלבים, והראו פוטג’ שלו סורק אתרי רכילות באינטנסיביות בשביל לבדוק אם התמונות ששלח כבר פורסמו.

הוא לא מרחם על הסלבים, כך אמר כשנשאל. מצד שני, לזיגי יש שכל. זיגי לא טיפש [לצורך העניין, אתן לו להנות מהספק שאולי בחירת הכינוי שלו קשורה לקומיקס משנות ה-70] בשביל שהוא לא יהפוך לסלב בעצמו ובשביל שלא יטרידו אותו כל שניה עם פלאשים כשהוא יורד לקנות קולה בפיצוציה זיגי עשה דבר פשוט – הראיון איתו בערוץ 2 התקיים בחושך. כמה נוח.

וידאומת

החבר ע’ קנה מערכת קולנוע ביתית חדשה [=רמקולים גדולים שעושים הרבה רעש]. בקניה אומרת רק דבר אחד – צריך לחנוך אותה, וכמה שיותר מאוחר בלילה. קפצנו לוידאומט הקרוב לקחת סרט, כי לא מצאנו משהו מעניין ביס. הביקור במכשיר המיושן הזה הביא אותי למסקנה אמפירית – הם הולכים למות כנראה מאוד בקרוב.

ראשית – הממשק. מדובר בשאריות משנות ה-90 המוקדמות כשממשק טקסטואלי עם ריבועים ב-16 צבעים היה דבר חם. התוכנה שעדיין מריצה את הוידאומט נראית גרוע יותר מפורייקט הגמר שלי בתיכון בשפת C [נושא הפרוייקט שלי היה – תוכנה שלא עושה כלום, וקיבלתי עליו ציון 100 ב-5 יח”ל, בהזדמנות אספר על זה], וכנראה רצה על איזה 486 שמסרב למות מוות טבעי.

לקוראי הצעירים אסביר שלעומת מחשבי העל שיש היום לכל אחד בטלפון הסלולרי, ה-486 היה בעל כוח חישוב כל כך נמוך, שאם לחצתם על שני כפתורים במקלדת בהפרש של פחות מ-4 שניות, המחשב נתקע והיה צריך להוריד ולהעלות את מפסק הפחת הראשי בבניין בשביל להחזיר אותו לחיים. אם כבר מזכירים 486, לכל אחד כזה היה גם מעיין מפתח עגול שנועל אותו, כי אנשים היו הסטריים ולא רצו שיכנסו אליהם פורצים הביתה וישחקו דיגר.

נחזור לוידאומט – דבר שני – הרעש. מי שראה את סרט הטראש רובוקופ, ודאי זוכר שהשחקן ששיחק את האבא במופע שנות ה-70 נאלץ להתחיל את הקריירה שלו בדבר המבזה הזה, וזוכר גם שהמאפיין העיקרי של הרובוט הזה, פרט לעובדה שהפה שלו היה חשוף אבל אף אחד לא חשב לירות בו, היה הרעש. בכל פעם שרובוקופ עשה פעולה פשוטה – כמו לסובב את הראש ימינה במעלה, או להוציא את תקע היו אס בי הראשון מהיד שלו, עשרות מנועים התגייסו לפעולה, וזה נשמע כאילו עגורן מרים מכולות מספינה.

אותם מנועים גויסו לעבודה גם בוידאומטים, ונמצאים שם עד היום. כל השכרה של סרט היא תהליך שלוקח שעות ארוכות, ומנוע עם מספיק כוח בשביל להרים את כל המכשיר, וכל מה שהוא עושה זה להוציא קופסא קטנה. בגלל שהמכשירים האלו מכרו קלטות וידאו במקור [ושוב – הסבר לקוראים הצעירים – “וידאו” הוא נגן סרטים שהיווה לפני כמה עשורים פלא טכנולוגי מדהים עם הבדל קטן מפלאי הטכנולוגיה שקיימים היום – סטיב ג’ובס היה צריך מכנסיים הרבה יותר גדולים בשביל להוציא אותו מהכיס], הפתח הוא בגודל של קלטת וידאו. עשרות מהנדסים, ואלפי שעות מחקר ופיתוח הביאו לפתרון פשוט – קופסא של קלטת וידאו עם דפנות פלסטיק שיתפסו את קופסאת הדיוידי. מדהים.

ודבר שלישי והכי מעניין – הפורנו. הוידאומטים תמיד היו מקום שבו אדם יכל לקנות או לשכור סרט פורנו במחיר מופקע, אך בצנעה ובלי שהוא יצטרך להיות נבוך ולבקש אחד מהמוכר. ילדי השכונה יכול לבהות במכשיר שעות ולקוות שממלאי המוכנה שכחו להסתיר פטמה באחת מאריזות הסרטים המוצגות לראווה. פעם היו סרטים בודדים ממש בקצה, והיה צריך לאתר אותם. היום – לפחות במכשיר שאני בדקתי – 50% מהסרטים [בדיוק] הם סרטי פורנו, לצד הרבה סרטים די ישנים. אף אחד כבר לא מתאמץ למלא אותו במשהו אחר.

רשת בלוקבאסטר ורשת ענק הוידאו קיבלו אישור להתמזג ממש לאחרונה, וכשיגמרו העניינים הרגולטורים הם יתחילו לספק לנו שירותי VOD שיתחרו בכבלים ובלווין. יחד עם שירותי מכירת הסרטים באינטרנט שבטח גם יפרחו – המכונות האיומות האלה ימצאו את מקומם בהסטוריה לצד הטלפונים הציבוריים ויהיו פריט אספנים. לו אני רשת השכרה, אני כבר מוכר את הוידאומט באיביי לאנשים מטורפים שישימו אותו בביתם לצד מכונת הפינבול ומכונת המשקאות, כמו טום הנקס בביג [אם לא ראיתם את הסרט – רוצו לוידאומט עכשיו, לפני שהוא יחדל מלהתקיים].

על האש

מתישהו ישודר סוף סוף ה”גריל” שמפמפמים בפרומואים. הראשונה שתיצלה היא רבקה מיכאלי. מדובר, כנראה בפעם הראשונה שעושים הומז’ לרבקה מיכאלי שכולל משהו קצת יותר מתוחכם ממיקי קם (פה היה יכול כבר להסתיים המשפט, אבל אמשיך בכל זאת) שרה את “אין לי רגע דל” או מה.

החדשות הטובות: שליין וגורי אלפי יהיו שם. הייתי חושב שהחדשות הרעות הן טוביה צפיר. אבל זה נהיה מביך מזה. בפורמו הוא נראה עושה חיקוי של יוסי בנאי. עד מתי?*

איש טלוויזיה בכיר (פחחחחח) אמר לי שזה מין טריק כזה של עריכה. ככה שליין מאזן את כל ההפקה ומוציא עצמו יותר מצחיק.

*עדכון 30.4: אותו איש טלוויזיה בכיר מוסר לי באוזניה שטעיתי בזיהוי. זהו לא טוביה צפיר, אלא אלי יצפאן. השאלה נשארת: עד מתי?

פיירוול

הייתה לי ביקורת על הסרט פיירוול. מטעמים ברורים, הביקורת נגנזה ולא פורסמה. אותם טעמים ברורים, אגב, הם שלא ראיתי את הסרט, ובעקבות נסיוני האחרון בקולנוע, לי ולחברי יש עדיין חשש להוציא כסף על סרטים [ואגב, אם מישהו שומע על סרט שהוא לא מחורבן, ואפשר לראות בקולנוע בכיף, והוא יוצא לפני משפחת סימפסון ב-2007, אנא שימליץ].

בכל מקרה חיברתי פתיח לביקורת, כדי שאם בכל זאת אקלע לסרט, וארצה להתעצבן ולכתוב עליו [שהרי זו הסיבה היחידה שאני צורך קולנוע וטלוויזיה], שליש מהעבודה כבר יהיה מוכן:

הריסון פורד המזדקן מגלם באופן מפתיע לקריירה שלו, מישהו שנקלע לצרה. במקרה הזה מדובר באיש סיסטם בכיר שתפס תחת, ולמישהו (כנראה עובד נקמן שהוא לא סידר לו גישה למדפסת של קומה 4) נמאס מזה אז הוא חוטף את משפחתו של פורד. תמורת המשפחה מבקש החוטף שפורד ישחק אותה אקר,ויפרוץ לבנק בו פורד עובד. החוטף גם ראה כנראה את סרטי אוסטין פאוורס בשידורים חוזרים ביס קצת לפני כן, אז הוא מבקש את הסכום המגוחך של 100 מליון דולר. בשלב הזה מתחיל משחק מוחות מותח ומרתק בין פורד לבין החוטף שלו, שכולל בעיקר קלישאות של סרטי האקרים, שתמיד מערבים את המילה backdoor, ואת העובדה שההאקר יותר חכם מהלא האקר ודופק אותו בסוף.

בשביל להמשיך, נראה לי שאני ממש צריך ללכת לראות את הסרט [או לקרוא את התקציר באימדב], אבל מעדויות שליקטתי אפילו לא שווה להוריד אותו למחשב. חבל על ההתחממות הגלובלית שתגבר אם אאמץ את הראוטר על השטות הזאת.