B בזק, עד שנזהה

ככה זה היה

בזק שלום מדברת [שם]
שלום, אני רוצה לבטל שיחה מזוהה על הקו
[..]
אני רואה שהם רשום על שם [שמה של אמי], מה שמך?
אהוד, והקו על שם אמא שלי.
הבנתי, אני צריכה לדבר עם בעלת הקו
אפשר לתת לך תעודת זהות שלה, זה יעזור?
כן
[מקריא מספר ת.ז. של אמא שלי]
אוקיי, יש דרך להעלות אותה לשיחת ועידה?
כן, אבל איך את תדעי שאת באמת היא?
אני אקח ממנה מספר תעודת זהות
את זה שהרגע הקראתי לך?
אני צריכה לדבר עם בעלת הקו.

בשלב הזה הבנתי שהשיחה תיכנס ללולאה אינסופית, או שהיקום יקרוס, או שהפסטה שלי תישרף, אבל אחד מהם יקרה קודם וויתרתי.

הצעה

עידוק מציע לחברות הביטוח: במקום לחלק לוחות שנה חסרי שימוש, תדפיסו מספר כרטיסים בגודל של כרטיסי ביקור עם כל הפרטים, שיהיה אפשר לתת במקרה של תאונה במקום להתחיל לחשוב מה צריך לרשום ולחפש את זה על כל התעודות.

אני בסדר, תודה ששאלתם.

חוויות מטקאד

אני מהצעירים החדשים שהצטרפו לחבורה (יש להגות בצ’כונתיות) של היו”ר, העו”ד, וכל השאר באילת. הפו”ץ לא היה שם.

דפדפו בפליקר בתמונות שצילמתי. אחד הדברים שהפתיע אותי הוא שמשהו שנראה דומה מאוד לשני מאווררי תקרה מחזיק אותונו באוויר כל כך הרבה זמן.

לחצו שם לעזרה. צילום: אהוד קינן cc-by-nc

אדר מזגוגיות ראתה בפעם הראשונה שיש לי כתם לידה על הצוואר, ושאלה מתי הספקתי לקבל שם היקי וממי. כשהראתי להם שזה כתם לידה, ושיש לי עוד אחד יחסית גדול גם על אחורי כף ידי הימנית, ליאור הנרד (טי-אם של גדי), שאל אם אני נכנס למסיבות חינם. התשובה היא כן, ליאור, אבל חכה שפגוש את בן דוד שלי, לו יש כתם לידה בצורה של צמיד ורוד.

הסלולרים התחברו בכל מיני מקומות באילת לרשת הסלולרית הירדנית. הלפטופים התקשו להתחבר ברחבי המלונות, בין השאר בחדר תקשורת.

יובל כתב על חמי שאיחל ערב טוב למיקרוסופט. אדר הצטרפה ושרה יחד עם חמי במופע “אם תרצי אחזור, לבן במסך כחול”.

דוד פסיג, עתידן, הרצה שם. לפני כן הוא ישב בחדר התקשורת ונתקל במשהו מאוד עתידני באינטרנט, ולפי תגובותו, זו פעם ראשונה שהוא ראה את זה.

ביום רביעי בבוקר יצאתי מאחת ההרצאות, ובחוץ חילקו קפה תמורת ואוצ’רים. אני חושב שכעסו עלי, כי יצאתי מהאולם בלי לתת את הואוצ’ר שלי לדיילת, ולא רק זה, אפילו לא לקחתי קפה.

הלפטופ שלי הוא גרוטאה. פרסריו של קומפאק בן 3 וקצת וכבר מקרטע. הסידי לא עובד, המסך לפעמים נכבה סתם, וכשמד הסוללה מראה שנותרו 45 דקות, הוא מתכוון שנותרו קצת פחות – קרוב יותר ל-0 דקות.

אחד העיתונאים שהיו שם, ואין לו בלוג, מה שאומר שאני מפחית מהעומס על השרת שלי כי עד עכשיו שלחתי מליונטלפאים טראקבקים לכל מי שכתב על הכנס, הבחין יחד איתי שאת העיתונאים ואנשי מיקרוסופט אחסנו ברויאל גארדן, רואיל ביץ’ ודן (ואם לא ברור, אני הייתי אורח של מיקרוסופט בכנס) שם גם התקיימו רוב ההרצאות, ובמלונות המרוחקים יותר שמו את האורחים מחברות כמו א.א.א.א מקררים מזגנים ומקינטוש.

החתול שלי התיישב לי על התיק מהרגע שחזרתי הבייתה. תירוץ טוב לא לפנות אותו מהמסדרון ולפרוק אותו.

שווארמה מחוממת

בשעות האחרונות אחרי שהתוכנית שודרה, ובכלל בכל פעם בשבועיים ששודר פרומו לגריל שעשו לרבקה מיכאלי בערוץ 2, אני חווה את אפקט הגוגל. הגיעו אלי לבלוג עשרות בודדות של אנשים שחיפשו מידע על התוכנית, או, סתם השערה, חיפשו מקום להוריד אותה. הם הגיעו לפוסט הזה, בו אני מביך את עצמי וטועה בזיהוי של מי שמחקה את יוסי בנאי. זהו אלי יצפאן, ואני כתבתי בהתחלה טוביה צפיר. כך או כך לא חשבתי שמדובר במשהו חיובי.

מחווה לרבקה מיכאלי בדרך כלל עומדת מצד אחד של המשוואה כשמהצד שני נמצאת מיקי קם ששרה את “אין לי רגע דל”, וברקע מראים קליפים של רבקה מיכאלי מניקוי ראש, זהו זה! (שאגב, הכניסו את סימן הקריאה כחלק ממותג לתודעה הרבה לפני וואלה! ויאהו!, כשחושבים על זה), וסיבה למסיבה. ככה, פחות או יותר, נפתח הגריל על רבקה מיכאלי (מינוס מיקי קם, כי אם היא הייתה מופיעה הטלוויזיה הייתה עפה מהחלון, שכה אני אחיה. ומדובר בטלוויזיה ששוקלת 60 קילו).

ראיתי את הרוסט שעשו לדניס לירי, ואחר כך את הרוסט שעשו לפמלה. טומי היה שם, וקורטני לאב, והיה מאוד שמח. לא היה שם אחד שלא היה לו מה להגיד על הקלטת הלוהטת של הזוג טומי ופמלה, והיו הרבה בדיחות ציצים (זכור לטובה החלק של אנדי דיק). ומה השערוריות הכי גדולות בחייה של רבקהל’ה? שהיא זקנה? שהיא איחרה תמיד לצילומים? או שהיא שרה שיר על פאקינג קידומות טלפון בתוכנית סאטירה? עם זה קשה מאוד לעבוד.

בכל זאת ניסו, ורועי בר נתן עמד על הבמה והמחיז את הצורה בה מיכאלי מוחאת כפיים וצוחקת בשקט. זו הייתה טראומה שלו כמרואיין שלה בתור ילד. אחר כך, למקרה שאנחנו לא הבנו את החיקוי שהוא עשה כשהיא יושבת לידו, הוצג אחר כך גם מערכון מוקלט מראש ולגמרי חסר פואנטה (לא, “שלמה ניצן” זו לא פואנטה כבר 20 שנה), בו שוב, יש חיקוי של רבקה מיכאלי מוחאת כף וצוחקת בלחש.

החבר’ה של משחק מכור לפעמים יוצאים משליטה, ובמקום לספר בדיחות “זה אולמרט כי…”, הם מתחילים לרדת אחד על השני ולהריץ דאחקות פנימיות. חלק גדול מזה הלך לאיבוד, והיו רק עקיצות קטנות אחד לכיוונו של השני בלי מכות מתחת לחגורה בכלל. ואם לא ברוסט, אז מתי כן? בבראנצ’ים בפסטיבל ראש פינה?

הכי חבל הייתה כל הדביקות שנשפכה שם מכל עבר. בשביל שלא נרחם על רבקהל’ה הקטנה, כל אחד סיפר לה כמה הוא מת עליה ומעריץ אותה וכמה כל זה נעשה מאהבה. הקריין דאג לספר לנו לפני כל ברייק של פרסומות שאין מה לדאוג, האישה הזאת עוד תחזיר להם ותסגור עם כולם את החשבון. כאילו שאם לא היו מבטיחים לנו את הנקמה שלה (שהוגשה לא קרה אלא קפואה), נכבה את הטלוויזיה כמחאה.

ולכבוד היום ההסטורי שחל היום, וכמחווה שלי לרבקה אבקש: תשטוף את העפר מן העיניים בנימין זאב. שים יד על הלב ותגיד לי, ככה רצית? ככה קיווית? הרוסט העברי הראשון – לא היה משהו.

*אני משאיר את “מדיום וול” למבקרי הטלוויזיה מחר, יתו”ש ועיטו”ש, או איך שמכנים אותם היום בברנז’ה של וולווט.

מי זה?

האגדה מספרת על מחברם של ספרי שרלוק הולמס, סר ארתור קונאן דויל, שעלה למונית בפריז, ולהפתעתו נשאל “לאן מר דויל?”. “אנחנו מכירים?”, שאל סופר הבלשים. “לא”. הכריז הנהג. דויל, שכתב ספר מתח אחד או שניים בחיים שלו לא הצליח להבין ושאל את הנהג איך הוא ידע את השם שלו.

“ובכן”, אמר הנהג, “קראתי הבוקר בעיתון שהיית בחופשה במרסיי, ואיפה שעצרתי לך ממתינים כל האנשים שחוזרים ממרסיי בדרך כלל. אתה שזוף, מה שמעיד על כך שהיית בחופשה, ויש לך כתם קטן של דיו על האצבע, מה שאומר שאתה בטח סופר. הביגוד שלך בכלל לא צרפתי, הוא מאוד אנגלי. כל העובדות הללו הובילו אותי למסקנה שאתה ארתור קונאן דויל”.

דויל התרשם מאוד מנהג המונית ואמר לו שהוא ממש ההתגשמות של הדמות שלו שרלוק הולמס. “אבל יש עוד משהו”, אמר נהג המונית. “מה?” שאל דויל. “השם שלך”, ענה נהג המונית, “הוא כתוב לך על המזוודה”.

מור שני ולי-אור אברבך מוואלה! ברנז’ה! – סחה על החקירה שלכם שחשפה את נוי אלוש כמי שעומד מאחורי הכינוי “ערן יולבסקי” וחיבר את שיר ההערצה של נינט, אותו העלה לאינטרנט. הבדיקה, אתם מספרים בכ-180 מילה וסיעופים רבים, הייתה מאוד פשוטה. אבל יש עוד משהו, שיכולתם להרים טלפון לנהג המונית הצרפתי של דויל ולברר. השם של אלוש כתוב על המזוודה שלו.

פעם

עמנואל רוזן, הבוקר ברדיו בשיחה עם קארין אופיר על הומור ועל אביה:

פעם היה צריך לחזור על משהו עשרות פעמים. היום מספיק 2 דקות בארץ נהדרת וזה נהיה טרנד.

אז זהו, עמנואל, שלא. זה בדיוק אותו דבר. צריך לעשות מערכון עם הרומנים או חזקי או המאוכזבת, שוב ושוב ושוב ושוב בשביל שאנשים יבינו את הבדיחה. הלוואי שהיו מספיקות 2 דקות.