צייר לי תקווה

אחר הצהריים התבשרנו שחברת מארוול רכשה מאינטל את חטיבת DSPC ב-600 מיליון דולר, קאש. לפני שאתם נרדמים מהאייטם הכלכלי הזה, או חושבים איך נראים 600 מיליון דולר במזומן, ומי המסכן שיצטרך לספור את זה, שימו לב לפרט הבא והחשוב: חטיבת התקשורת כוללת מרכז פיתוח ב”פתח תקווה”.

אני אמנם שאלתי במשחק של טקסס הולדן מתי כבר מותר להביט בקלפים, אבל אני לא עד כדי כך מטומטמם כשזה נוגע לענייני “פתח תקווה”. חברת מארוול, כידוע, היא חברת קומיקס ענקית שאחראית ללהיטים גדולים, אבל גם לספיידרמן, X-men, הענק הירוק ועוד דברים שעובדו לסדרות מצויירות בהן צפיתי בכבלים הפיראטיים אליהם התחברנו פיראטית.

כל אחד ודאי שואל את עצמו ‘למה לחברת קומיקס לרכוש חלק מהפרוייקט הזה המכונה “פתח תקווה”?’, ו’ברצינות נו, איך הם יעבירו 600 מיליון דולר במזומן?’. התשובה מאוד פשוטה: מארוול מתעסקת בקומיקס. יש להם איזה צייר או שניים בין העובדים. מה שאנחנו רואים מהכביש ומכנים “פתח תקווה”, זה למעשה קרטון. הוא מתחיל לדהות וצריך לרענן אותו ושיראה כמה שיותר ריאליסטי.

זוהי כמובן עוד הוכחה לכך שפתח תקווה לא קיימת, וכמו אדר שניסתה למכור אותה, גם אני רוצה לקבל קובה-ביטים מפארש או לפחות איזו מנת קיצ’רי עם אשל. תודה.

מר בלק

שאלות רבות מטרידות את מנוחתו של האדם. למה לקח 7 עונות עד שירדה תוכניתו של יצפאן למשל, או מה עושה חברת קוקה קולה עם כל הקפאין העודף שנשאר מהקולה נטולת הקפאין? השאלה הראשונה תיוותר ככל הנראה ללא מענה עוד הרבה זמן, ופשוט נצטרך להמשיך להגיד על זה תודה, אבל התשובה לשאלה השניה היא ככל הנראה משקה Coca Cola Blãk שהושק לפני כ-3 חודשים בארה”ב (ואפילו לפני זה בצרפת).

המשקה הובא ביבוא אישי על ידי E בעצמה, מייסדת קבוצת ENS, לבדיקת חברי הקבוצה, והוא מוגדר כמשקה Fusion מוגז (אני מתקשה למצוא תרגום ראוי). הוא אמור להיות שילוב של קולה-קפה ולהיות משקה סמי דיאטתי, כמו ה-C2 הידוע לשמצה, עם סינרגיה לא ברורה של ממתיקים טבעיים ומלאכותיים.
צילומים: שלמה קינן, אהוד קינן CC-BY-NC
דמיינו את בית האבות הקרוב למקום מגוריכם. דמיינו את קפוסאת המתכת קטנה המחלידה שיושבת אצל אחד הדיירים. מה יש בתוך הקופסה? נכון, סוכריות טופי בצבע בז’-חום מוזרף בידועות כסוכריות כרמית. עכשיו קחו את הסוכריות הללו, ושימו בקפה קר ומוגז. זה פחות או יותר טעמו של הבלק.

אני חייב לציין שאני ממש לא אוהב קפה על נגזרותיו ומוצרי הלוואי שלו, כולל מוקה ואת רוב הדברים שמסתיימים בצ’ינו. אני גם מאוד לא אוהב את הטעם של משקאות שממותקים באספרטיים, אותו אפשר למצוא גם בבלק. הבלק די מריר, ומשאיר טעם לוואי שגרם לי לעוויתות קלות בפנים, אבל כמו ילד קטן שנחשף לקפאין בפעם הראשונה, פיתחתי המתכרות מיידית ולא השארתי טיפה.

היו בוחרים בסמי בורקס

ראיתי את סרט הטרה-טראש “איש ההרס” באזור 94-95. הסרט כל כך מטופש שאני עדיין זוכר ממנו מספר קטעים, אבל יש שניים שאני זוכר במיוחד.

בסצינה שסטאלון מקפיא את ווסלי סנייפס (אותו כיניתי אז, “הנגטיב-מאן”), ומעיף לו את הראש מהמקום מספר מטרים קדימה (שיט, ספויילר), הביט חברי א’ על המסך ופלט: “מת”. עד היום כשאנחנו רואים ביחד סרט, ואחת הדמויות מתה, כולנו מפנים את המבטים אליו ומחכים שיצהיר שוב על המובן מאליו. לא נוותר לו בקלות.

משהו נוסף, הוא דיבוב גרוע שעשו למספר חלקים בסרט. הדמויות מדברות שם על רשת מזון מהיר שהן הולכות לאכול בה, ואומרות פיצה האט, כשדי ברור שמשהו אחר נאמר במקור. התחברתי לאינטרנט כמה שנים לאחר מכן אך התעצלתי ו\או שכחתי לברר מה היה פשר הדיבוב המצחיק ואיזו מסעדה צונזרה. לפני כמה ימים הסרט שודר שוב בטלוויזיה, עם פס הקל המקורי בו נאמר שם הרשת “טאקו בל”.

מסתבר שכשהסרט נמכר לשוק האירופאי, חששו המפיקים שבאזור שאך לא מזמן פרקואיזה חומה (ואצלנו, לצורך העניין), לא יבינו מה זה הטאקו בל הזה ובחרו את פיצה האט שנחשב אז למותג מוכר גם באירופה. מזל שיש גלובליזציה.

חבר מועדון

מועדון לילה מרכז את הכותבים עליו סביב השאלה המעייפת על מידת גאוניותו של ארז טל, ועל הפורמט המוזר החדש שרקח, עם ערבוב של כל מיני דברים אחרים. השאלות הללו משעממות כבר וחוזרות על עצמן. מה שיותר מעניין אותי, הוא הצורה בה התוכנית נערכת. כל תוכנית מצולמת במשך שעתיים וחצי עד שלוש, ונחתכת ל-40 דקות.

ב-40 הדקות הללו, מצליחים העורכים לשמור על יחס כמעט קבוע בין זמן רב בו לא יכולים הפאנליסטים להחזיק את עצמם, צוחקים, ונשפכים על השולחן, ובין כמות מצומצמת של פאנצ’ים ושל מילים שמצליחות להתאגד לכדי משפט שלם. בכל צפיה ב”מועדון לילה” אני מרגיש מחדש כאילו נכנסתי באמצע שיחה שלא הוזמנתי אליה*, או שארז טל, בהיותו גאון הטלוויזיה שהוא, משחק איתנו במשך עונה שלמה ב-No Soap Radio.

אורי גוטליב, למשל, גרר במשך שתי תוכניות בדיחה לא ברורה על כך שלנמלים יש כנפיים. ככל הנראה מדובר בהשפעות על בן אדם שעוזב את העיר ועובר לגור במושב. אם מקדישים לזה תשומת לב, הבדיחות של גוטליב מתבססות על זה שהוא מדבר לאט, אומר הרבה מילים, אבל לא שם פאנץ’ בסוף.

עניין נוסף שטל הביא לתוכנית כנראה כניסוי, הן מתיחות. כאילו לא עברו עשרות עורכי דין בים של אתהצינור והמתיחות המטופשות שבטח רצות שם, וכאילו לא עברו 20 שנה מאז יהודה ברקן ומתיחת הקונדומט המדבר שלו, וכאילו לא עברו 20 דקות מאז שג’יי לנו עשה את זה עם פוטורצח מדבר באמריקה (וזה הזמן לזרז את NBC שיתנו לקונאן כבר לקבל את השעה המוקדמת יותר, שיעשה שם סדר).

במתיחה אחת במועדון לילה, דיבר וידאומט אל אנשים ששוכרים סרטים, והמליץ להם על דברים שיביכו אותם לפני החברים שלהם כמו “בתול בן ארבעים” או מה. בתוכנית אחרת, דיברה המעלית עם אנשים, הרסה לאחד את הסוף של דה וינצ’י, ולשני הודיעה כי החמצן הולך להישאב.

כמדומני הייתה זו יושבת ראש הכנסת שאמרה פעם “מישהו צריך לעשות משהו”. מישהו צריך באמת.

*או, כפי שניסח זאת מצויין הקולנוען גראוצ’ו מארקס, באומרו על מועדונים:
“I’ve a good mind to join a club and beat you over the head with it.”
(מרק ברווז, 1933)