מועדון לילה מרכז את הכותבים עליו סביב השאלה המעייפת על מידת גאוניותו של ארז טל, ועל הפורמט המוזר החדש שרקח, עם ערבוב של כל מיני דברים אחרים. השאלות הללו משעממות כבר וחוזרות על עצמן. מה שיותר מעניין אותי, הוא הצורה בה התוכנית נערכת. כל תוכנית מצולמת במשך שעתיים וחצי עד שלוש, ונחתכת ל-40 דקות.

ב-40 הדקות הללו, מצליחים העורכים לשמור על יחס כמעט קבוע בין זמן רב בו לא יכולים הפאנליסטים להחזיק את עצמם, צוחקים, ונשפכים על השולחן, ובין כמות מצומצמת של פאנצ’ים ושל מילים שמצליחות להתאגד לכדי משפט שלם. בכל צפיה ב”מועדון לילה” אני מרגיש מחדש כאילו נכנסתי באמצע שיחה שלא הוזמנתי אליה*, או שארז טל, בהיותו גאון הטלוויזיה שהוא, משחק איתנו במשך עונה שלמה ב-No Soap Radio.

אורי גוטליב, למשל, גרר במשך שתי תוכניות בדיחה לא ברורה על כך שלנמלים יש כנפיים. ככל הנראה מדובר בהשפעות על בן אדם שעוזב את העיר ועובר לגור במושב. אם מקדישים לזה תשומת לב, הבדיחות של גוטליב מתבססות על זה שהוא מדבר לאט, אומר הרבה מילים, אבל לא שם פאנץ’ בסוף.

עניין נוסף שטל הביא לתוכנית כנראה כניסוי, הן מתיחות. כאילו לא עברו עשרות עורכי דין בים של אתהצינור והמתיחות המטופשות שבטח רצות שם, וכאילו לא עברו 20 שנה מאז יהודה ברקן ומתיחת הקונדומט המדבר שלו, וכאילו לא עברו 20 דקות מאז שג’יי לנו עשה את זה עם פוטורצח מדבר באמריקה (וזה הזמן לזרז את NBC שיתנו לקונאן כבר לקבל את השעה המוקדמת יותר, שיעשה שם סדר).

במתיחה אחת במועדון לילה, דיבר וידאומט אל אנשים ששוכרים סרטים, והמליץ להם על דברים שיביכו אותם לפני החברים שלהם כמו “בתול בן ארבעים” או מה. בתוכנית אחרת, דיברה המעלית עם אנשים, הרסה לאחד את הסוף של דה וינצ’י, ולשני הודיעה כי החמצן הולך להישאב.

כמדומני הייתה זו יושבת ראש הכנסת שאמרה פעם “מישהו צריך לעשות משהו”. מישהו צריך באמת.

*או, כפי שניסח זאת מצויין הקולנוען גראוצ’ו מארקס, באומרו על מועדונים:
“I’ve a good mind to join a club and beat you over the head with it.”
(מרק ברווז, 1933)