דודה N

דודה N, שפה ושם תמצאו אותה מגיבה באנגלית בבלוגים שלנו, משמשת באופן קבוע כר’ מחלקת המחקר של קבוצת ENS.

אתם יכולים להיות העיתון המשפיע והחשוב בעולם, ויכולים להיות לכם מליון פוליצרים והקפדה יתרה על בדיקת העובדות, אבל יש נושאים שפשוט כדאי להשאיר למי שמבין בהם: קופונים. זה ממש לא מצחיק, תעשיית איסוף הקופונים והריבייטים (החזרים) שם, חסכה לי מאות דולרים (אותם אני מבזבז על אחסון ברשת, כדי לכתוב על זה – כך שזה דיי break even, בסופו של דבר)

ודוגמה טובה ללמה קופונים אוןליינים עדיין לא עובדים [אני יוצא מתוך הנחה שקראתם את הטקסט באנגלית שקישרתי אליו] היא סטארבאקס, שהפיצה קופון כזה בין עובדיה, וביקשה מהם בנימוס לשלוח אותו רק לחברים ולמשפחה בשביל לקדם אייס קפה שלהם.

אך הפורוורדיה הפתיעה את ענקית הקפה, והעבירה לכל העולם ורעייתו, כאילו מדובר בסרטון פלאש מטופש מלפני 4 שנים, מה שאילץ את החברה להכריז כי היא לא מכבדת את הקופונים, ולחברת קפה מתחרה לתפוס טרמפ ולהכריז כי היא כן תכבד את הקופונים ותחלק קפה חינם – או חינמי, מה שהופך את כל העניין לשתיימאפס (לסיפור המלא בסנופס).

עוד אחד

אני מבלג למעלמה מ-3.5 שנים. בזמן אינטרנט מדובר בנצח, פלוס-מינוס. לפני כשנה, גרר אותי תומר ליכטש לתוך עולם הוורדפרס, התקין לי ולעידוק אותו על השרת, והבלוג שלי עלה עם עיצוב מזעזע ומלא באגים. מספר שבועות חלפו, ניערתי את האבק משיעורי התכנות בתיכון ונעזרתי בחברים, ואז נכנסתי לקוד, והתחלתי ללמוד את הפלטפורמה יותר לעומק ולדעת לשחק איתה פחות או יותר.

מאז הספקתי – יש היאמרו, בצורה קצת מסיונרית – לעזור ולייעץ לבלוגרים חדשים ברשת להתחיל את חווית הבלוגינג (שהיא טראומטית דיה) עם מערכת שכל עבודת ההתקנה והתחזוקה שלה מתנהלת באופן עצמאי, כולל בחירת עיצוב והתאמתו, הוספת פלאגין עבור כל פיצ’ר, קטן כגדול והתמודדות עם תקלות שמקורן יכול להיות בעשרות מקומות שונים.

אחרון הבלוגרים שלקח לי זמן רב לשכנע להצטרף אלינו, הוא עמיתי דן פרידמן. בקרו אצלו, קשרו אליו בבלוג רול שלכם, ובואו נעלה לו את הפייג’ראנק.

שפירא

אני חושב שנוצר מצב אבסורדי, בו מספר הפעמים שיונתן שפירא, מהשיר של איה כורם, אותר, רואיין וסיפר שזה מביך, גדול ממספר ההשמעות הכולל של השיר (שלושת אלפים וקצת). אני במקומו הייתי הולך לאסוף את הצ’ק מאקו”ם.

חורפ מסך

אמנון לוי והתחקירנים שלו בשומר מסך, למי שלא ראה, כבר לא יושבים ומגישים מאולפן את דברי הקישור בין הכתבות והצילומים הנסתרים. הפורמט המטופש הזה לתוכניות תחקירים שעובד בעולם עשרות שנים, כבר לא מתאים לטלוויזיה שתיימאפס. אחרי שמייקל מור ומורגן ספורלק הפכו לכוכבים בארה”ב, היום דוקו זה הדבר החם. כמו דוקו-סואופ, דוקו-ריאלטי ודוקו-דוקו (סוג של שלגון), לוי מציג את הדוקו-תחקירים.

התחקרינים יושבים בקיובקלים שלהם, סוגרים את הטלפון ומוסרים לבוס אמנון את כל המידע שהם גילו. אמנון לוי לעיתים מאוד מופתע מהממצאים (שכוללים גם את זה שנוכל לא היה זמין בטלפון), אך מצליח להתעשת תוך מספר שניות ולהורות על הצעדים הבאים בתחקיר. בין קטעי VTR מכתבות ומצלמות נסתרות, יש צלם בלי חצובה שמנסה זוויות שונות במפקדה של שומר מסך, וקצת עושה סחרחורת. את התחקירנים שלא רוצים לשרוף, מסתירים בעזרת מנורות שולחן ומסכי מחשב. אין אולפן, אז צריך לאלתר.

בסוף כל תוכנית לוי נותן מילות סיכום ממשרדו, ועל רקע הרולר הוא חוזר לעבוד קשה על שיטוט ב-Nrg וב-Ynet ועל מבט מרפרף על הדפים שמונחים מולו. העבודה הזו, אגב, נקראת בעולם הטלוויזיה “להצטלם לסטוק פוטג'”. שרים, מנהלים, וכל מי שעובד במשרד וצולם לכתבה כבר מורגלים בלעשות את הפעולות הללו ולענות לטלפון שלא צלצל.

בכל זאת החלטתי לצפות הערב, כי בפרומואים הוא הבטיח לנו, ש”ישראלים מרמים את ביל גייטס”. ככתב מחשבים, אני בטח לא רוצה להיות האחרון שידע שמישהו עשה קופה על האיש העשיר בעולם והצליח לרמות אותו. ישבתי ודמיינתי איך ביל ומלינדה ישבו ויחזיקו ידיים על ספה ישנה עם צבע מזעזע מול איתי דנקנר, ויציגו לו רשיון רכב מזוייף. “הוא נראה אמין, ונתנו לו 5 צ’קים על סך עשרת אלפים שקל”, בכה גייטס בדמיוני, “אני מתקשר, והוא נותן לי תירוצים, וכל הזמן מבטיח שיביא לי את הרנו 94 שלו”. ואז מלינד מוסיפה בטון מעט ציני, אך פגוע: “נראה לי בכלל אין לו אוטו! לבחור”.

אבל איזה מרמים את ביל גייטס ואיזה נעלי קרוקס. תחקריני שומר מסך מספרים על איש שמסמיך מהדנסי מיקרוסופט (MCSE), על ידי כך שהם נרשמים למבחנים בשמם, משלמים לו קצת, והוא דואג לתת להם תעודות עם ציון גבוה. אין להקל ראש בסיפור, אבל אני מסופק אם שנתו של ביל גייטס נדדה, אפילו אחרי שמיקרוסופט ישראל העבירה את פרטי הסיפור לרדמונד.

לפני הכתבה על גייטס, כמחצית מתוכנית הציגה אייטם “יא בה ייאי” נוסף (טרייד מארק: דביר וולק): מישהו שטוען שהוא קורא בקבלה, ומשיג פרטים על אנשים לאחר שאלה מסרו לו שם מלא, שמות ההורים, ושנת לידה. לא שיש לוותר על סיפורים קטנים יותר, אבל הייתה פה השקעה מאוד גדולה בתלבולות ונסיונות לטמון מלכודות למישהו, בלי תוצאות משביעות רצון.

בשביל להראות שאולי האיש מוציא נתונים ממרשם האוכלוסין, שמתסובב ברשת, הוא שלח אליו שתי נשים שכל אחת הזדהתה כשניה, ונתן לו מפית שיחוש מישהו שמישהו נגע בה, כדי שיכול “לחוש” אותו דרכה ולמצוא פרטים. אך לוי עשה לו תרגיל, האדם שאמרו שנגע במפית, בכלל לא נגע בה! מה יש לומר? תפסו אותו על חם.

ובקטנה, נראה לי שבגלל שרפי גינת כבר תפס את מטבע הלשון “ארכי נוכל” (בשילוב עם קומבינטור מסוכן ורם-רמאי, שאני אוהב להגיד בכל הזדמנות), הזהיר אותנו אמנון לוי לקראת הסיום מ”מגה-נוכל” כלשהו.

פודקאסט

זה מספר חודשים שאני מנהל שיחות טלפון קבועות עם נילי אורן מנענע, על טור ביקורת הטלוויזיה שלה, בהן אני מנסה להסביר לה למה היא טועה. נילי, מצדה, מגנה על דבריה ומאשימה אותי בטעם טלוויזיוני רדוד עם נטיה יתרה לחבב רפש אמריקני. מי מאיתנו צודק? ההסטוריה תשפוט.

כך או כך, בשלב מסויים הצעתי לה שאם כבר אנחנו מדברים, אולי ראוי שנקליט את אחת השיחות הללו, ונשדר אותה כפודקאסט בבלוג שלי. אודה שאחת הסיבות היא להחיות את הבלוג שקצת נזנח לאחרונה. אך החלטתי להעלות פודקאסט גם בגלל שמזמן רציתי להשתעשע בפורמט הזה, לדבר על טלוויזיה, ולראות אם ייצא ממנו משהו טוב.

כך, לאחר חבלי לידה קשים וארוכים, עלה הפיילוט לפודקאטס שהקלטנו השבוע. אני ונילי משוחחים קלות על סדרת הטלוויזיה “העשב של השכן”, שחזרה לעונה שניה בארה”ב לפני כחודש, ומשודרת אצלנו ביס. למי שלא ראה את העונה הראשונה – יש ספויילרים.

בגלל שעוד מדובר במשהו נסיוני, הפודקאסט עדיין סובל מחובבנות. האיכות הטכנית לא מדהימה, אם כי לא בלתי נסבלת. יש חיתוכים גסים וקפיצות קלות בווליום. אני מקווה שנוכל להתגבר על זה בפודקאסט הבא. לא צירפתי פתיח שמציג את הדוברים, ומה קורה שם, וגם הסיום – נראה כאילו השיחה נקטעה באמצע. אבל אלו דברים קטנים שאני מניח שעוד נתאמן עליהם. עוד משהו שאשמח לקבל עצה, הוא איך ליצור תזן רס”ס נפרד לפודקאסט משאר הבלוג, כדי שהשניים שמעוניינים בכך יוכלו להרשם אליו.

אני מתלבט גם בקשר לאורך. הפיילוט הוא 6:15 דקות, ואני חושב שהבאים ינועו סביב 15-20 דקות, אז הסבלנות בטח תתחיל לפקוע. אם נרצה להרחיב בנושא מסויים, אולי נחתוך אותו לשני פודקאסטים.

ובלי אדו נוסף, יש גירסה להורדה (4.29 מגהבייט), וגירסה להאזנה מתוך הבלוג. אשמח לשמוע תגובות והצעות פה בטוקבקים או במייל שלי: ekenan אצל gmail נקודה קום.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

רסס לפודקאסט

אמ אמי

ראיתי רק 10 דקות מהאמי, ככה במקרה תוך כדי זפזופ. אין שום סיבה שאצפה בו בשידור חי, יש אנשים שזו העבודה שלהם.

ממה שהצלחתי לראות בשידור הערוך בערב, “המשרד במבטא אמריקני” זכה, ובמאי הטקס ידע מה הוא עושה כשהוא הפנה את המצלמות ואת תשומת הלב לכשרונות האמייתים באופרציה הזאת,ריקי ג’רווייס וסטיבן מרצנ’ט, היוצרים המקוריים של הסדרה בבריטניה, שישבו בקהל, ונפנפו בצנעה למצלמה.

שאר הטקס כבר לא כל כך עניין אותי, למרות שקונאן הנחה אותו, כבר מהבוקר אז קראתי ש-“24” זכתה ביותר פרסים ממה שהגיע לה. אני אודה שאני צופה בפיסת הטלוויזיה המופרכת הזאת באדיקות במשך חמש העונות, אך עם כל הערכתי לקיפר סאת’רלנד ולמאמץ הדרמתי המדהים שהוא עושה במשך כל הסדרה, שכולל בעיקר לצעוק “I’m a federal agent!”, אני חושב שמספר הפרסים שבאמת מגיע לסדרה לא גבוה מ-0.

סדרות כאלה, כדאי אפילו לחייב מראש בפרס או שניים, כדי שכשיזכו כבר בפרסים, עדיין יעמוד מספרם על 0.