מפתח טכנופוביה

במשך כ-40 דקות של נסיעה ברכבת הערב, נאלצתי לשמוע את “בוטן אנה” מספר פעמים ברצף מהספיקר של הטלפון מולטימדיה של אחד היושבים בקרון. ניסיתי להתגבר על זה בעזרת אוזניות משלי והאזנה לפודקאסט, אך הפתרון האידאלי נגד הדברים הללו, הוא גלגלי הרכבת.

טופז

כשראיתי פרומואים לראיון של טופז עם לריסה טרימבובלר, וקראתי ציטוטים מהראיון – התחלתי להרגיש לא טוב בבטן. תחושות קלות של בחילה מתעוררות מראיון כזה. למרות שחברי בערוץ התרבות העלו את הראיון ל-ynet, עדיין נמענתי מלצפות בו – פשוט לא הייתי מסוגל.

הבוקר, בתיק תקשורת, שודר קטע מתוכניתו של טופז בו התארחו הוריה של תאיר ראדה ז”ל, ועידן רייכל הקדיש להם את “ממעמקים”. אחרי שהשיר והציף בסמליותו בדמעות את הוכלם, ניסה אביה של תאיר להשחיל מילה אחרונה. טופז השתיק אותו ואמר שאין צורך, וכל מה שיגיד כבר “מיותר”. אחר כך המליץ להם להרגע מתקשורת (טן ברינק כתב בידיעות שחבל שלא המליץ על כך טרם השידור) , לתת למשטרה ולמשרד החינוך לעשות את שלהם ויצא לפר-סו-מות כי “תוכנית בידור היא כמו החיים”, או אמרה מסוג זה.

אחרי שצפיתי בקטע, בפרצופו המבועת של חיים זיסוביץ’ ובשרה ספיר, אמא של מעיין ז”ל, שבאה לשוחח על הקטע – אני כבר לא יכול לומר ששוב חשתי בחילה, אלא פשוט רצון לפרוץ בבכי. אולי טופז צדק וכל מילה מיותרת.

עד שנמצא דיור

ההומלס בפרסומת של בזק זורק בבוז את מטבע 5 האגורות שהוא מוצא בכוס שלו. זהו בהחלט הצעד ההגיוני מבחינתו, בהתחשב במסר של הפרסומת – שזהו מחיר של שיחה מהבית.

לא אשכח

[30,000 רגל מעל האוקינוס האטלנטי]

אורי גלר, כך מדווחים לי, הבטיח שטיסה אחת לא תשכח את מה שקרה לה או מה. וובכן, לפני כחצי שעה סיימתי לאכול בקר עם זיתים. אני בהחלט לא אשכח את זה, לפחות עד שננחת.

אם תסלחו לי, אני צריך ללכת לשירותים עכשיו.

בשביל להטעין את הבטריה של הלפטופ, כמובן, כי זה המקום הכי קרוב שיש בו שקע, משום מה.