כשראיתי פרומואים לראיון של טופז עם לריסה טרימבובלר, וקראתי ציטוטים מהראיון - התחלתי להרגיש לא טוב בבטן. תחושות קלות של בחילה מתעוררות מראיון כזה. למרות שחברי בערוץ התרבות העלו את הראיון ל-ynet, עדיין נמענתי מלצפות בו – פשוט לא הייתי מסוגל.
הבוקר, בתיק תקשורת, שודר קטע מתוכניתו של טופז בו התארחו הוריה של תאיר ראדה ז”ל, ועידן רייכל הקדיש להם את “ממעמקים”. אחרי שהשיר והציף בסמליותו בדמעות את הוכלם, ניסה אביה של תאיר להשחיל מילה אחרונה. טופז השתיק אותו ואמר שאין צורך, וכל מה שיגיד כבר “מיותר”. אחר כך המליץ להם להרגע מתקשורת (טן ברינק כתב בידיעות שחבל שלא המליץ על כך טרם השידור) , לתת למשטרה ולמשרד החינוך לעשות את שלהם ויצא לפר-סו-מות כי “תוכנית בידור היא כמו החיים”, או אמרה מסוג זה.
אחרי שצפיתי בקטע, בפרצופו המבועת של חיים זיסוביץ’ ובשרה ספיר, אמא של מעיין ז”ל, שבאה לשוחח על הקטע - אני כבר לא יכול לומר ששוב חשתי בחילה, אלא פשוט רצון לפרוץ בבכי. אולי טופז צדק וכל מילה מיותרת.
תגובה אחת עד כה ↓
1
BoR|S
// 31/12/2006 בשעה 1:13
הוא באמת הראשון בבידור, לא נותן לנו יותר מרגע קט לאתנחתא של עצב ואז יש ממשיך לאייטם הבא או לפרסומות.
אבל זה הקונספט, כי אחרת התוכנית לא תהיה פופלארית אם יהיה בה רק עצב, או יותר מידי ממנו.
השארת תגובה