מחיר

 – אתה יודע כמה עולה תחפושת של שוטר היום? 8 וחצי שקלים.

– וזה עדיין יקר יותר מלקנות שוטר אמיתי

(שיחה שהייתה באמת בבית הקיננים)

שלג בשמש

שני צעירים נעצרו כשהם מנסים לפרוץ למכונית חונה

ידיעה במבזק מרשת ב’ לפני מספר שבועות, יש לקרוא באינטונציה של קול ישראל.

מרכז ויצמן בתל אביב מביא לכם שלג אמיתי מהחרמון. אם מזג האוויר יהיה סוער, האירוע יידחה.

פרסומת מהבוקר ברדיו.

תשלום לבלוגרים

כתבתי היום לכרמל ויסמן במייל, שאני לא מסכים עם הקביעה שלה לפיה תשלום לבלוגרים מהווה מסמר בארונה של הכתיבה כמקצוע. פרסמתי דעה ברוח הזו ב-ynet, כבר לפני מספר חודשים, כשגיא אליאב הכריז על היוזמה, אבל אני רוצה לחזור ולחדד מספר נקודות:

המודל של תשלום לפי כניסות הוא לא ייחודי לתפוז. למעשה, גוגל מציעה אותו בשנים האחרונות לבעלי אתרים ולבלוגרים עצמאיים, וזה מה שעשה לה וקצת פחות למי שמשתמש בשירות ה-AdSense שלה הרבה כסף. שירות “בלוגר” של החברה אף מספק פלטפורמת בלוגים, ומאפשר לכל כותב לבחור להציב מודעות מילים תמורת נתח מהרווחים. אין כל חדש.

כרמל מדברת על הזניית התוכן ויצירת פרובוקציות. גם היום, ואני לא מרגיש עם זה בנוח, לא חסרים פרובוקטורים שעושים זאת בחינם (לראיה, כרמל מקשרת בפוסט שלה לאחד כזה) – ועוקפים ברייטינג את כל הכותבים הטובים שמשקיעים את נשמתם וזמנם ביצירת טקסטים איכותיים. מי שמחפש ליצור פרובוקציות ולא לכתוב לשם הכתיבה, לא היה צריך לחכות לתשלומים של תפוז – והוא עושה את זה כבר עכשיו. מי שחשובים לו גם הפרובוקציה וגם הכסף, יכול להרים אתר עם AdSense או שירות מקביל. זה באמת לא לוקח יותר מחצי שעה, אם משתמשים בכלים אוטומטיים.

אני אולי תמים, אבל עדיין מאמין כי הקוראים אינטלגנטים דיים על מנת לבחור את מי לקרוא ועם מי לשתף פעולה בשביל שיקבל כסף מתפוז. ואם רוצים להעלות את הרייטינג למישהו, זה לא ממש יבוא על חשבון בלוגרים אחרים – אז למה לא? שיקנה לעצמו בדרך משהו יפה.

הונאות קליקים וגיוס חברים למען העלאת התשלום, מהםמודאגת כרמל, הם עניין שניתן לפקח עליו בקלות ומתקבל בעין לא יפה על ידי גוגל, למשל בתוכנית ה-AdSense. לעיתים זה אפילו נוקשה מדי – קרוב משפחה שהקים אתר ושלח את כתובתו לכל חבריו באוניברסיטה, הראה לי התכתובת המתמשכות עם גוגל, בהן הוא מסביר להם שהוא לא ישב והריץ סקריפטים, אלא שאתרע מזלו והוא חולק את אותו IP כמו רבים מחבריו שצפו באתר דרך חיבור המכללה, ולא דרך המחשבים שלהם בבית.

באשר לסכום המשולם – 8 שקלים (פחות מיסים) עבור אלף כניסות הם אכן הרבה יותר מ-0 שקלים עבור אלף כניסות שמשולמות היום לבלוגרים. מאידך, כרמל, וכל מי שיש לו בלוג, וכל מי שעבד באתרי אינטרנט בארץ ובחו”ל יודע שגם עם גיוס מקליקים מחוכם, פרובוקציות , ושליחת לינקים לכל בן אדם אפשרי – אין התעשרות מהירה וקלה באינטרנט – לכל היותר דמי כיס נאים. על זה יכולים להעיד גם ספאמרים, מתנחלי רשת, ואנשים נוספים שמשקיעים בזה כבר משרה מלאה.

חמישה דברים

ביקשו ממני לכתוב חמישה דברים. הכל אמת.

1. בגיל שנתיים בערך, וזהו זכרון הילדות הראשון שלי, הייתי מסובב את המוצץ כך שהמגרעת שמיועדת לאף הייתה למטה. למה? כי ככה רציתי. להיות נון קונפורמיסט. בגיל 17, יצאתי לאיזה אירוע מטעם התיכון שלי וקיבלתי תג עם השם. איך ענדתי אותו? נכון. הפוך. המסקנה היא ש-15 שנים לא יוציאו את האינפנטיל מהבן אדם.

2. כל בני המשפחה שלי מרכיבים משפקיים מגיל צעיר. אני התחלתי להרכיב משקפיים רק בגיל, 21 ורואה סביר גם בלעדיהם (אלא אם אני צריך ללכת לאנשהו, נניח) . אני גם סובל ממחלה גנטית תורשתית שלאף אחד מבני משפחתי אין. חשבתי שאני מאומץ עד שראיתי שאני דומה מאוד לאבא שלי. מיד אחר כך הבנתי שיש דבר כזה “מנתחים פלסטיים”.

3. אני שונא חלווה, חצילים, פלפלים, אשכוליות, חרדל ושרימפס. במסעדות אני פשוט אומר מילים כמו “אלגרי”, “נפיחות”, ו”איכילוב”, בשביל להיות בטוח שאף אחד מהמרכיבים הללו ימצא את דרכו לצלחת שלי (ובטח יש מסעדה או בית של רווקים בעולם בהם יש תבשיל המורכב מכולם). כשבני המשפחה (או “משפחה”, אם תרצו, בעקבות הסעיף הקודם) מבשלים, הם איכשהו מגיעים לצלחת ואני אפילו אוכל אותם בלי לדעת.

4. בגיל 9 ניגש ולחץ את ידי ראש עירית ניו יורק דאז דיוויד דינקינס (אחרי אד קוץ’, לפני ג’וליאני). הסתובבתי אל אמי ושאלתי (בתמימיות!) בעברית “מי זה הכושי הזה?”. זה היה בטיסה לניו יורק. עידוק פספס את הפוטאופ (כשאמצא את התמונה אסרוק מחדש ואעלה) כי הוא היה בשירותים.

5. בגיל 16 עבדתי בצומת עבור מפלגת צומת. ואני לא רוצה להרחיב על זה.

האנשים שאני בוחר הם ניב ליליאן, דן פרידמן, אורן הוברמן (תפתח כבר בלוג, בנאדם), עידו רוזנטל (אותו כנ”ל), ומרת פופיק – יאללה, תביאו בעובדות. בלי קשר אני ממליץ לכל הבלוגוספרה לשחק במשחק שהגיתי פעם עם חברים “10 דברים שלא ידעתי על עצמי והחברים שלי כתבו עלי

חתולה למסירה

זוהי אוזן, היא בת פחות משנה, מחוסנת מעוקרת ואני מחפש לה בית. לפרטים: ehudcat@gmail.com

התחביבים שלה הם לעקוב אחרי לאוטו ממגדלי תל אביב, לשחק בכל הבית עם עכברי הגומי שמביא האיש מחנות האוכל לחתולים, ולשבת על הבטן של אנשים כשהם צופים בטלוויזיה

אולי ג’ק באואר בג’ט לג

העונה החדשה והלא שלאגר (אם נשאל ביטויים מגדי טאוב) של 24 נפתחה אתמול ב-HOT. בארה”ב שודרו בינתיים שישה פרקים, וזאת למרות שב-HOT הבטיחו הפרש שידור של שלושה שבועות.

הלשנתי על זה למירב, כתבת הטלוויזיה, והיא ביררה איתם מה העניינים. מתוך הכתבה שלה:

מבחינת הערוץ ההבטחה לשדר את הסדרה שלושה שבועות אחרי השידור בארה”ב, תקדים בארץ בתחום סדרות הדרמה, מולאה. כמות הפרקים הגדולה ששודרה תוך זמן קצר במולדתה של “24” לא היתה צפוייה מראש ואין לערוץ שליטה על אופן השידור של הפרקים בארצות הברית.

אני לא מאשים את HOT. בפוקס נהגו לפתוח ככה את שידורה של 24, רק בשתי העונות האחרונות .

כך או כך, זה מזכיר לי סיפור:

בצעירותי, היה לי “מקורב” שהיה מחובר פיראטית לכבלים הפיראטים – היה מישהו בשכונה עם וידאו מגבר, וכבלים שפיזר מעל הגגות – ואותו מקורב פשוט התחבר בעזרת סיכה לכבל שהיה צמוד לקיר הבניין.

אם הייתי לוקח ביום מסויים פרק מצוייר של ספיידרמן מענק הוידאו, לוח השידורים (שנכתב בטוש על קרטון) , היה צריך להשתנות, ופשוט שודר משהו חלופי במקום (בד”כ מסיבת בר המצווה של איש הכבלים.