פייסבוק – פני הספר

קודם כל, בשביל לא לבלבל – פייסבוק היא רשת חברתית. לא מדובר בסדרה עם הרובוט הנוצרי שמספרת את סיפורי התנך (ילידי סוף האייטיז – שאלו את האחים הגדולים על ערוץ לבנון). זה היה החשש שלי בהתחלה, אבל התפכחתי.

שירותי הוובשתיימאפס מזדקנים מאוד מהר. גיליתי את זה בהתחלה כשפליקר, שירות שנרשמתי אליו כשקת’רין פייק וסטוארט בטרפילד הפעילו אותו מהחצר שלהם בקנדה (והשירות וובשתיימאפס הראשון שהצלחתי לפתוס בו את השם ehud), שלח לי התראה שחשבון הפרו בן השתניים שלי עמוד לפוג. חידשתי אותו – והכסף הועבר ליאהו. אחר כך תיבת הג’ימייל (מי צריך למחוק מיילים?) התמלאה. אם זה לא מסמן את מותו הקרוב של השתיימאפס, אני לא יודע מה כן.

על הרשת החברתית פרנדסטר דילגתי (כי מה זה השטות הזאת של רשתות חברתיות? זה לא מעניין), שלוש שניות במייספייס עושות יותר סחרחורות ובחילה משלושה סיבובים על ספייסמאונטין, אז אני משתדל להימנע, אורקוט – השגתי הזמנה די בהתחלה כשזה היה אקסקלוסיבי – עכשיו נשאר רק להשיג דרכון ברזילאי בשביל שזה יועיל לי במשהו, לינקדאין זה נחמד, כי מי יודע, אולי ארצה פעם להצטרף לחברה באמריקה התאגידית, בקפה דה מרקר פתחתי פרופיל רק בשביל לראות מי צופה בו, אז נשאר רק פייסבוק.

אגב, עכשיו כשאני חושב על כל האתרים שאני רשום בהם, אני מבין למה אנשים מנצלים את הרשתות החברתיות האלה רק בשביל למצוא סטוצים. זה די מייגע לעבור למעלה מ-10 אתרים – אחד אחד, לחפש איפה עורכים את הפרופיל ולשנות את single.

שמחתי לגלות שפייסבוק לא מפלה על רקע דת או שימוש בטכנולוגיה, ואם תקלידו am בחלק של הדת תוכלו לבחור גם באמיש. כך או כך, ידידה שאינה רשומה לפייסבוק שאלה אותי (מסתבר שיש עוד דרכים לתקשר) מה עושים שם. בהתחלה עניתי שכמו כל דבר באינטרנט – גם כאן זה אתר שלא עושים בו כלום, וזה מה שיפה בו והופך אותו למצליח, ומה שמשכנע מנהלי קרנות הון סיכון לפזר עליו צ’קים. אולם, אחרי מספר ימים באתר הבנתי שיש שתי פעילויות עיקריות: הוספת חברים והוספת אפליקציות. כל פייסבוקאי, כמובן, נמצא בתחרות עם עצמו מה הוא יוסיף יותר.

זה די מוזר. על כל שני חברים חדשים שאני מוסיף (בין אם אני מכיר אותם או לא), אני מגלה שיש שלוש אפליקציות שאין לי, ומעמיס אותן על עמוד הפרופיל שלי. החבר’ה שמפעילים את פייסבוק (שבניגוד לטום ממייספייס, אגב, לא דוחפים את עצם לכל רשימה אפשרית), החליטו .לאחרונה שהם מאפשרים פחות או יותר לכל דיכפין להוסיף כלים קהילתיים, שזה שם הייטקי יפה לתוכנות שמבזבזות את הזמן

אפשר להשאיר לאנשים פתקים צהובים, לשים להם הודעות טקסט או וידאו בפרופיל (רמז: כל וורייציה על “רגע אחד של נחת” אצל גיא זהר מראש מוצתה, גם אם לא כתבו אותה. אבל יש בפרופיל שלו דיון סוער על הכדור האדום מהפרומו של ערוץ 10), לתת להם כינויי חיבה, או לשחק מעיין חובה או חובה (double dare) – האחרון כמעט סיבך אותי בהטרדה מינית, כשהייתי במרחק של קליק משלוח לבחורה ברשימה שלי משהו כמו “חובה עלייך להסתובב בעבודה עם החנות פתוחה ולהגיד ‘זה הסגנון שלי'”.

הכי הדאיגה אותי אפליקציית הפליקסטר. עניתי על שאלון ארוך ומייגע וניסיתי להיזכר אם אהבתי סרטים או לא, רק בשביל לגלות שמכולם ברשימה, הטעם שלי בסרטים הכי קרוב לטעם של גדי שמשון. מי שמכיר (ויכול למצוא לי ביוטיוב) – זו המקבילה האינטרנטית ל-Tivo thinks I’m gay.