892 – למה הוא רע

 שפכנו אלפי מילים ב-ynet על חוק סינון האתרים (892) שעבר היום בקריאה ראשונה. יש בחוק, ובדרך בה הוא עבר הרבה בעיות שלכולן התייחסנו, ובכל זאת אני רוצה להצביע שוב על כמה מהנקודות החשובות. אפשר לקרוא את נוסח ההצעה פה.

שר התקשורת ביקש לעצמו (ולשרים הבאים אחריו, זה לא משנה מי הם) סמכויות נרחבות מאוד לקיום החוק  והתקנת תקנות – כולל אופן הסינון, ואופן הזיהוי כבגיר. ח”כ גלעד ארדן ביקש בדיון בוועדת הכלכלה שיהיה סעיף לפיו חלק מהתקנות יהיו תלויות באישור הוועדה (ולא משנה מי יעמוד בראשה), אך אריאל אטיאס סרב וההצעה נפלנ. זה אומר שהשר יוכל לקבוע אילו אתרים הם בעייתים, או לקבוע מי הם האנשים אחרים שיקבעו את זה, ויוכל לקבוע מחדש אמצעי סינון ביומטרים שהוסרו מההצעה המקורית.

אי אפשר לסנן אתרים בצד השרת, כפי שנדרש בסעיף השני של החוק, בלי לפגוע בגלישה. זה לא רק אני אומר –  זה אגף ההנדסה במשרד התקשורת בעצמו אומר, שחור על גבי PDF.

סינון האתרים הוא “כמו חסימת ערוצי הפורנו בטלוויזיה” – ממש לא. יס והוט רוכשות את התכנים ל-200-300 ערוצים שהן משדרות לנו ובוחרות את התכנים הללו. ספקיות האינטרנט לא אחריות בכלל על התכנים באינטרנט (פרט לאתרים בודדים שהן מאחסנות מתוך עשרות מיליארדי אתרים ברשת), ומחברות בין המחשבים בבית שלכם, לבין כבל שנמצא מתחת למים ומעבירות נתונים. שם נגמרת האחריות שלהם – שהאינטרנט יעבוד, ומהר.

עוד על החוק:

יהונתן קלינגר על תגובת משרד התקשורת, גל מור (ואני) על תגובת משרד התקשורת, אפי פוקס קובר את האינטרנט, יובל דרור מקשר לאימיילים של הח”כים שהצביעו בעד החוק.

משנים את המציאות

לפני מספר חודשים חבר טוב נכנס לוויקיפדיה האנגלית, בחר בערך של אחת ממדינות העולם, ושתל בה פיסקה שלמה המשלבת באופן משעשע את המרמור שלו ממקום עבודה שעזב לפני שנים רבות, כחלק מההסטוריה של אותה מדינה. חלפו כמה וכמה שבועות עד שמישהו קלט את התעלול, הפיסקה הוסרה, והאשימו את האיש בהשחתה. אין ספק שמדובר בונדליסט מסוכן.

סטיבן קולבר, הסאטריקין המבריק בטלוויזיה האמריקנית, אמר באחת התוכניות שלו כי בעזרת וויקיפדיה “מביאים את הדמוקרטיה למידע”. אם מספיק אנשים מאמינים במשהו, הוא אמר, הוא הופך להיות עובדה – הנה, זה כתוב בוויקיפדיה. באותה תוכנית הוא קרא לגולשים להיכנס לערך של “פילים” ולכתוב שם שאוכלוסית הפילים באפריקה צמחה ושהיא כבר לא בסכנת הכחדה.

הוויקיפדים זעמו. הערך ננעל לעריכה נגד הצופים הפרחחים של קולבר שנענו לקריאה שלו, הייתה סולחה עם ג’ימי וויילס, מייסד וויקיפדיה והעניין הסתיים. והנה, לאחרונה התברר שכנראה כן אפשר לשנות את המציאות. בדרום אפריקה מחפשים דרכים לווסת את אוכלוסית הפילים.

בלוג רה”מ

הטוקבק השכיח ביותר בכתבות על בלגים לפני 5 ו-6 שנים היה: “מה זה בלוג?”. גם היום, אני לא חושב שיש לזה תשובה חד משמעית. אצל יובל דרור זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז, עולה כמו ברווז במסעדה סינית, אבל הוא החליט שזה לא בלוג, זה גלוב.

יש בלוגים קבוצתיים ובלוגים רשמיים של חברות, אז לא מדובר באתר אישי. יש אתרי חדשות שמפרסמים ידיעה אחת אחרי השניה כשתמיד הידיעה הכי חדשה למעלה – אז לא קשור לפורמט הכרונולוגי. יש בלוגים שחוסמים תגובות – אז זה לא קשור לדו-שיח עם הקוראים בטוקבקים בהכרח, ויש בלוגים שמתעדכנים פעם בחצי שנה (שלא אציין את שמותיהם, רק אומר שהם אני), אז לא בהכרח משהו שמתעדכן באופן שוטף.

למעשה, כל אתר שמתפרסמים בו טקסטים יכול לענות בצורה כזאת או אחרת על ההגדרה “בלוג”. מסתבר, אם כך, שגם אוסף של שתי הודעות לעיתונות על “יומן מסע” שנכתבות על ידי דובר (או יועץ תקשורת) של ראש הממשלה, ואי אפשר ממש לפרסם אליהם תגובות, או טראקבקים, ואין להם קטגוריות או תגים או עיצוב מגניב של שלושה טור, יכול להיקרא בלוג (גם על ידי כתב קול ישראל – אבל אין לינק).

הצעה לפוסט – האינטרנט מסוכן פחד

מדי כמה ימים אני מקבל מייל עם הכותרת הצעה לאייטם“. כשאנשי יחסי ציבור מרגישים שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו מספיק טוב, או חסרים לו רעיונות הם חשים לעזור לנו ומציעים לנו נושא לכתוב עליו. מין שירות כזה לציבור.

 

בתחום המחשבים והאינטרנט אנחנו מקבלים, למשל, הצעות לכתוב על החסכון בכסף והיעילות בשימוש בדיו חלופי, ובאותה תיבה במקביל מתקבל גם מייל המתריע בפני הסכנות של שימוש בדיו חלופי והנזקים העצומים שזה עושה למדפסת (תלוי אם ההצעה מגיעה מיבואני דיו חלופי, או יבואני מדפסות מותגיות – המסקנות שונות לחלוטין בשני המקרים, באופן מפתיע למרות שבשני המקרים מדובר במומחים גדולים בתחום הדיו).

 

אני לא יודע אם מי שמייחצן את הסרט ללא עקבותשלח עליו הצעה לאייטםלכל מיני מערכות, או שסתם מדובר בעיתוי – הסרט יצא בסמוך ל”יום האינטרנט הבטוח” מאנשים שמורידים דברים שחל היום (אגב, אני לא אדיוט. בעל בנים ועל בנותבכל גליון של מעריב לנוער מאז שהומצא הדפוס ועד היום נכתב שאין דבר כזה “ימים בטוחים”).

 

כך או אחרת, שני דיונים שהתקיימו בטלוויזיה בנושא הסכנות באינטרנט שילבו לתוכם את עלילת הסרט המטופשת בה רוצח מתועב פותח אתר ומודיע שככל שיעלו הכניסות – כך איזה מישהו שהוא מתעלל בו במרתף יירצח יותר מהר. מעיין גירסה מודרנית ל-Saw, למי שראה, ואם במודרנית הכוונה למשהו שמתאים לשנת 1998.

 

לי, אגב, זה מזכיר את אחד האתרים הראשונים שצפיתי בהם באינטרנט – אדם חיבר את המחשב שלו ליד רובוטית ולמצלמת רשת, ובכל פעם שמישהו הקליק, היד נופפה לשלום לחתול שלו, שנהג לישון בקרבת המחשב.

 

אפשר לנהל דיון אינטלנגטי על סכנות הרשת. מצד אחד, היא מאפשרת פשיעה בנקאית וכלכלית שלא מצריכה שבירת קירות ופריצה לכספות אלא להושיב סקריפט קידי שינסה לפרוץ לאתרים או לגנוב סיסמאות של אנשים, וכן, היא מאפשרת גם לפדופילים לארוב בצטים וברשתות חברתיות לילדים תמימים ולפתות אותם בקלות, כי קל לרכוש אמון של ילדים דרך הרשת כשמסתתרים מאחורי זהות בדויה, מאשר בגן ציבורי.

 

מנגד, אפשר לטעון שכללי זהירות בסיסיים ימנעו פריצה לחשבון הבנק וגניבת זהות, ושיש המון פדופילים גם בעולם האמיתי, וכאלה שנוגעים בילדים שלהם בבית, או נוגעים בהם בבית ספר ושישנם ילדים באינטרנט שסוגרים את החלון של הצ’ט ברגע שמגיע מישהו חשוד.

 

אבל אם מנסים להשליך על המציאות מתוך העלילה של “ללא עקבות”, או מתוך כל עלילה בדיונית אחרת, הדיון כבר הופך למטופש לא רציני, ומצייר את האינטרנט בצורה מעוותת ולא מציאותית.

 

במצב הזה, אפשר פשוט לשלוף את הדלוריין ולחזור אחורה בזמן בשביל למנוע מכל האינטרנט הזה בכלל להיווצר על ידי חיסולו של סבא של אל גור. או כמילותיו של ידידי גדי שמשון שהתשתתף בשני הדיונים – בתיק תקשורת ובתכנית הבוקר של ערוץ 10 – “צריך לקרוא לסופרמן וגק באוור“.

עדכון: גם יהונתן קלינגר כתב על זה.

 

מי הזיז את הפיצה? אפשר לראות ב-GPS

לפני כמה ימים הייתי אצל חברה והזמנו פיצה. די מהר הגיע SMS שמבטיח: הפיצה תגיע עוד 12 דקות. לא הבנתי מה אני אמור לעשות עם האינמפורמציה הזאת בדיוק כמו שעד היום אני חושש כי אני לא יודע מה לעשות כשה-GPS אומר לי “התכונן להגעה ליעד” – מה יש להתכונן? אני לא מסורק? יש לי פטרוזליה בשן? אני הולך לקבל בשורות לא נעימות בבית של החבר שחשבתי לתומי שאני הולך ליום הולדת שלו?

כך או כך, הפיצה לא הגיעה תוך 12 דקות. היא הגיעה תוך שעה, והגיעה קרה. השליח פשוט לא מצא את הדרך, ואני לא חושב שאשפר להאשים אותו. מדובר בגבעתיים – וברחוב ספציפי בגבעתיים שהפך חד סטרי לתוך עצמו וללא מוצא. הייתי חושד שמדובר בקרע במרקם העדין של זמן ומרחב, אבל כאמור, זה גבעתיים. חוקי מרחב-זמן לא חלים שם.

פיצה ביתית. צילום: עידוק

היום אני קורא אצל גל מור על שירות של רשתות פיצה בארה”ב הברית שאומר לך בדיוק מה מצב הפיצה מרגע רידוד הבצק פחות או יותר, עד שהיא מגיעה לפתח ביתך (ולמזלנו שם המידע נעצר ולא הופך ל-TMI).

אבל גם לפני כן מדובר פה בעודף מידע, וזה קצת מדאיג – במיוחד כשדינו של מידע להיחשף, ואנשים מטורפים ייצרו מאש-אפים של מפות המציגות את תנועת שליחי הפיצות ברחבי העולם – כך שתיכוניסטים יוכלו גם לעקוב אחרי 40 הפיצות שהם הזמינו (באמצעות ה-SMS – אלוהים ישמור, אפשר לעשות את זה היום) בתור מתיחה למורה שלהם לפיזיקה, מבלי להזיז את ישבניהם מהכסא לעבר מחבוא בשיח מול הבית שלו, כמו שהיו עושים נערים טובים לפני כל האינטרנט, הטוק-בקים והבוקפייס הזה.

עודף המידע הזה, ובמיוחד בהקשר של פיצות הזכיר לי סרטון משעשע אך מדאיג שמסתובב מלא זמן ברשת, מטעם ה-ACLU – ארגון זכויות אזרח בארה”ב (מעיין EFF של זקנים). צפיה מחודשת בסרטון מדי מפסר חודשים ומעקב אחרי ההתפתחות של כל המידע שנאגר עלינו באתרי החיפוש, ברשתות החברתיות ובקרוב במיזם ה-DNA ובפורטלי בריאות של גוגל ומיקרוסופט מראה כמה המציאות המגוכחת שהוא מציג מתקרבת אט אט לאמת.

כללי הסושי – החוקימי

בהמשך לדבריה של שרון שלקחה את הבלונדינית הסודית לאכול סושי אני חייב ראשית וידוי – נגעלתי מסושי עד בערך גיל 21. הלכנו ליום הולדת של חבר באיזו סושיה בדרום הארץ, ובמקום להיות החננה שמזמין בסושיה נודלס, ואחרי כוס או שתיים של סאקי, ובשביל לעשות רושם אני לא זוכר על מי, התפרעתי והזמנתי סושי והעזתי לאכול דג חי.

מכשזה מאחרינו, קראו את החוקים של שרון, ואני הוספתי חוקי סושיות משלי:

למרות היותם של רוב אוכלי הסושי מעדות האשכנז – יש גם אנשים שבאים לאכול סושי ואוהבים חריף. אנא, וואסבי הוא לא משחת שיניים – שימו יותר.

כן, “הכל” כולל גם אבוקדו. תמיד.

אל תשאלו אנשים אם הם בתלושים. כשאתה בהייטק אתה רגיל לזה, אחרי שאתה עוזב זה מקבל קונוטציה אחרת של Food coupons ונהיה מעליב.

השקיעו בצ’ופסטיקים. רבאק. זה לא עולה הרבה וזה גם יותר אסטתי וגם יותר נעים לא לאכול שבבי עץ עם הסושי, ובמיוחד כשמשלמים 40-50 שקל לראש.

מצאו כלים יפים ומעוצבים יותר לסושי שלפחות נחיה תחת האשליה שלא קניתם את זה בג’ריקן במכולת הסינית בתחנה המרכזית.

הרוחב של צלוחית הסויה – כרוחב פיסת הסושי הכי גדולה שאתם מגישים.

אין דבר כזה “כמו סרטן”. או שזה סרטן או שזה זהבון (או “סורימי”, אם אתם צפונית לרחוב מבצע קדש) שקניתם באותה מכולת סינית.

אם “הטונה שלנו קצת שונה” מהאחרים, ואתם חשים צורך להזהיר לפני כן את הלקוחות בזמן ההזמנה, היא לא “קצת שונה” היא מקולקלת. הזמינו טכנאי למקרר.

באשר לקינוחים –

תמיד בראוני נשמע כמו משהו חמים טעים ומסיבי, בעוד במציאות מדובר בחיתכה קטנה ומתפוררת המקושטת באבקת סוכר, וזיגזג יצירתי של שוקולד. למעשה זיגזג יצירתי של משהו מגיע על כל צלחת קינוח לשוות לה מראה גדול.

כך או אחרת, הנה המלצה: בפעם הבאה שהמלצרית מקריאה לכם את הקינוחים בקשו ממנה לחזור עליהם, מהסוף להתחלה, ואז תגידו – טוב, אני רוצה את השני עם ההרבה שוקולד.

892 – הדיון מחר

חוק סינון האתרים (892) נדחה, ורוכך, ושונה ומה לא. בבסיסו הוא עדיין חוק המיועד לסנן אתרים, במקום שגולשים יסנו לעצמם את מה שהם רוצים, ומעניק סמכויות די נרחבות לשר התקשורת שהיום הוא אריאל אטיאס ומחר יכול להיות מישהו אחר שפשוט יקבל את הסמכויות הללו.

למשוואה מצטרף מסמך היתכנות טכנית שהכין אגף ההנדסה של משרד התקשורת לפני כשבועיים, ובו סקירה טכנית וכלכלית של אפשרויות לסינון של האינטרנט על ידי גולשים ועל ידי הספקיות. למי שהחוק מעניין אותו וחשוב לו (בין אם הוא תומך בו ובין אם לאו), אני ממליץ לקרוא את נוסח ההצעה האחרון, ואת מסמך ההיתכנות של משרד התקשורת (מצטער, יש רק PDF) במלואם. אני מקווה מאוד שהמחוקקים שאמורים לדון על זה מחר עשו את זה.

בכל מקרה, בצהריים אני אהיה בוועדת הכלכלה של הכנסת ואדווח.