בהמשך לדבריה של שרון שלקחה את הבלונדינית הסודית לאכול סושי אני חייב ראשית וידוי - נגעלתי מסושי עד בערך גיל 21. הלכנו ליום הולדת של חבר באיזו סושיה בדרום הארץ, ובמקום להיות החננה שמזמין בסושיה נודלס, ואחרי כוס או שתיים של סאקי, ובשביל לעשות רושם אני לא זוכר על מי, התפרעתי והזמנתי סושי והעזתי לאכול דג חי.

מכשזה מאחרינו, קראו את החוקים של שרון, ואני הוספתי חוקי סושיות משלי:

למרות היותם של רוב אוכלי הסושי מעדות האשכנז - יש גם אנשים שבאים לאכול סושי ואוהבים חריף. אנא, וואסבי הוא לא משחת שיניים - שימו יותר.

כן, “הכל” כולל גם אבוקדו. תמיד.

אל תשאלו אנשים אם הם בתלושים. כשאתה בהייטק אתה רגיל לזה, אחרי שאתה עוזב זה מקבל קונוטציה אחרת של Food coupons ונהיה מעליב.

השקיעו בצ’ופסטיקים. רבאק. זה לא עולה הרבה וזה גם יותר אסטתי וגם יותר נעים לא לאכול שבבי עץ עם הסושי, ובמיוחד כשמשלמים 40-50 שקל לראש.

מצאו כלים יפים ומעוצבים יותר לסושי שלפחות נחיה תחת האשליה שלא קניתם את זה בג’ריקן במכולת הסינית בתחנה המרכזית.

הרוחב של צלוחית הסויה - כרוחב פיסת הסושי הכי גדולה שאתם מגישים.

אין דבר כזה “כמו סרטן”. או שזה סרטן או שזה זהבון (או “סורימי”, אם אתם צפונית לרחוב מבצע קדש) שקניתם באותה מכולת סינית.

אם “הטונה שלנו קצת שונה” מהאחרים, ואתם חשים צורך להזהיר לפני כן את הלקוחות בזמן ההזמנה, היא לא “קצת שונה” היא מקולקלת. הזמינו טכנאי למקרר.

באשר לקינוחים -

תמיד בראוני נשמע כמו משהו חמים טעים ומסיבי, בעוד במציאות מדובר בחיתכה קטנה ומתפוררת המקושטת באבקת סוכר, וזיגזג יצירתי של שוקולד. למעשה זיגזג יצירתי של משהו מגיע על כל צלחת קינוח לשוות לה מראה גדול.

כך או אחרת, הנה המלצה: בפעם הבאה שהמלצרית מקריאה לכם את הקינוחים בקשו ממנה לחזור עליהם, מהסוף להתחלה, ואז תגידו - טוב, אני רוצה את השני עם ההרבה שוקולד.