הבלוג של אהוד קינן

תקשורת, טלוויזיה, תרבות וטכנולוגיה

הבלוג של אהוד קינן header image 2

מי שהולך לישון עם רשת חברתית

24/04/2008 בשעה 9:15 מאת אהוד · 8 תגובות

הצילו. הפרטיות שלנו בסכנה!

כותב יהונתן קלינגר ומסכים איתו גל מור שאנשים ממהרים לתת אמון ביישומי וובשתיימאפס יותר מאשר ביישומים שולחניים. אני חושב שזה לא מדוייק – נותנים אמון גם באלה וגם באלה. שאלו אנשים רבים שלוחצים Next Next Next כי הם חושבים שהם יודעים מה כתוב שם כבר (אנשי ה-Next Happy, אם תרצו), ובדרך הושתל להם טולבר לדפדפן שגם חוטף את מנוע החיפוש שלו, בלי אפשרות להסיר – גם לא בהליך כירורגי.

אני בהחלט מסכים לגולשים מנוסים וניובז כאחד יש יד קלה גם על הקליק. לא אחת אני חווה מקרים של חוסר טאקט כאשר אנשים מגיבים לכולם במייל בתפוצת נאטו כשלא צריך, מתבלבלים בשם במייל וממשיכים בשיחה בלי לעלות על הטעות, והכי חמור – לא מפנימים את המשמעויות של BCC וחושפים דברים שהיו אמורים להיות דיסקרטיים.

מי אשם?

תומר כהן, התעצבן על גוגל ואמר שהם הגזימו כאשר אפשרו לכל מי שפעם החליף איתו מייל ורבע לצפות באייטמים שהוא קורא בגוגל רידר, לאחר שהוא שם אותם ב-Shared. התלונה שלו בבסיסה, מוצדקת. זה נוח שמישהו שהתכתבתי איתו מתווסף לרשימת אנשי הקשר כדי שהמייל שלו יושלם אוטומטית כשאני כותב מכתב – אבל הוא לא צריך להתווסף לגוגלטוק – ואם כן – שלפחות אהיה מיודע על כך ואוכל לסרב.

יחד עם זאת, זה קרוב יותר לבעיית שימושיות מבעיית פרטיות. אם בחרת לחלוק אייטם ולחצת על כפתור ששמו Share – צריך לצפות שהאייטם הזה יהפוך לציבורי. אין מה לעשות. אתה רוצה לשלוח בלוג מביך רק לכמה חברים? שלח להם אותו במייל  באופן אישי.

מכרה ששמה שמור במערכת ונקרא לה ק’ שלחה לי לאחרונה מייל היסטרי – ורצתה שאכתוב שרשת חברתית מסויימת פרצה לה לחשבון האימייל. נכנסתי לרשת החברתית וגיליתי שהם מבקשים את השם והסיסמה לג’ימייל בשביל לייבא את הקונטקים ולחפש אותם גם ברשת החברתית – ובכך לחסוך זמן בלייבא אותם אחד-אחד. לשאר החברים, הם שלחו מייל המזמין אותם להצטרף ולהיות חברים שלה. כל זה מופיע שחור על גבי HTML עם כפתור Next שמחכה לגולש שיקרא ויקליק.

גם פייסבוק עושים את זה, וגם שם לא כולם שמים לב למה שהם מקליקים עליו – שמתי לב לכך כאשר אנשים איתם לא דיברתי במשך זמן מה פתאום הצטרפו לפייסבוק ושלחו לי הזמנה להיות חברים שלהם.

לפעמים, עניין רדיפת הפרטיות מתחיל להיות מוגזם – ואשמה מיותרת מופנית כלפי חברות הוובשתיימאפס – כאשר לא תמיד זה באשמתן – ולא תמיד יש אשמה כזאת בכלל. מי שהולך לישון עם רשת חברתית, שלא יתפלא שמתייגים את התמונות שלו כשהוא הולך למפגשי גיקים.

נושאים: web2.0 · אינטרנט · בלוגיה · בלוגים · טכנולוגיה · פרטיות
תגיות: · , ,

8 תגובות עד כה ↓

  • 1 שרון // 24/04/2008 בשעה 9:41

    נו, זה בדיוק מה שאמרתי אתמול לעירא אברמוב אצלי בבלוג בדיון על הצ’אט של פייסבוק – הוא טען שפייסבוק זה פויה (וגן סגור וכל זה) ופוגע בפרטיות, ואני טענתי שבסופו של דבר, אנחנו מחליטים עד כמה מהפרטיות שלנו אנחנו מקריבים על מזבח הנוחות שלנו. זה טרייד אוף שאנחנו צריכים להחליט אם הוא מתאים לנו. או שנפסיד קצת מהפרטיות שלנו (או הרבה, תלוי כמה נחשוף וכמה נשתמש), או שנפסיד את היתרונות שכלי מסויים עשוי להעניק לנו.

  • 2 The Daily Dolly 27/04/2008 at The Daily Dolly // 27/04/2008 בשעה 9:15

    [...] את התמונות שלו כשהוא הולך למפגשי גיקים”. אהוד קינן ממשיך את הדיון המעניין שהתחיל עם פרשת אורלי יקואל – טוויטר, ושאליו [...]

  • 3 ערןב // 28/04/2008 בשעה 1:26

    לגבי הסיפא שלך, הייתי לא מזמן בארה”ב וסיפרו לי ששם יש מסיבות שבהן כותבים בהזמנות “camera free”. מה שקורה זה שסטודנטים אחר כך הולכים למרצים שלהם ואומרים “הייתי חולה ולכן לא הגשתי את העבודה”, ואז המרצים מגגלים אותם, או מחפשים ברשתות חברתיות, ומגלים שתייגו את אותם סטודנטים מבלים במסיבות בזמן שהיו אמורים לכאורה להיות חולים, במיטה.

    אחד החסרונות בכל הפומביות הזו הוא אובדן יכול ההכחשה – denyability – אנחנו משאירים אחרינו יותר מדי עקבות דיגיטליים, ולפעמים אחרים משאירים את העקבות הדיגיטליים שלנו אפילו בלי ידיעתנו. מעין פנואופטיקון שכזה, שעולה ונוצר מתוך כל הנראות הזו.

  • 4 עירא // 28/04/2008 בשעה 9:56

    שרון, כאן מעורבבים כמה נושאים. יש כאן את הענין של כמה אני מקריב את הפרטיות שלי כשאני בוחר להרשם לפייסבוק, כמה אני מקריב את הפרטיות של החברים שלי כשאני נותן לפייסבוק את הסיסמא לג’מיל שלי (כי אני טמבל) וכמה אני סומך על החברים שלי, אם ביקשתי שלא להחשף, שלא יפרסמו באמת את התמונה שלי. למשל כשצילמתי את Islay בוורדקאמפ, ושאלתי לפני שפרסמתי כי אני מודע לכך שהיא רוצה להשאר באנונימיות יחסית, אבל היא החליטה באותו שבוע לשבור קצת את החומה והסתובבה עם תג שעליו כתוב השם שלה [השם הוסר - א.ק.] ולכן אישרה לי אפילו לקשר לראשונה אונליין בין הכינוי לשמה (למרות שאת שם משפחתה היא עדיין מדירה מהרשת ואת זה כיבדתי).

    יש דברים שנראים לי פשוט בסיסיים. אולי זה השגעון של להיות מנהל מערכות יוניקס מקוונות כבר 15 שנה שגורם לי להקצין את הענין, אני רואה פרטיות של בני אדם כהמשך של בטחון מערכת מחשב כי השניים קשורים כ”כ צמוד. כבר היום ישנן רשתות חברתיות שאת נרשמת אליהן ומיד מנסות את אותו יוזר+סיסמא להתחבר ל30 אתרי 2.0 נוספים כדי להביא לך את המידע מאיפה שלא היית קודם, והכל בשביל הנוחות. רוב האידיוטים בחוץ יהיו מאושרים על היעילות, קומץ יחשבו שזו עבירה על הפרטיות שלהם ויסלחו, קמצוץ יחטפו התקף לב, ואחד טמבל שכמוני פשוט לא יטרח בכלל להתחבר או יבחר סיסמא שונה לכל אתר.

    אני לא חושב שהגישה שלי מאוד קיצונית, כבר היו מקרי אסון, אני משתדל לא לסמוך על הטכנולוגיה הזו עד כדי כך (מקרה אורלי וכולי), אבל לכל אחד יש גבולות שהוא מציב. לך נורא מציק שהגבולות שלי ושלך כל כך שונים. אני מעולם לא אמרתי משהו לרעתך שאת מתחברת לפייסבוק, אבל את בוחרת לחשוב שאני פסיכי כי בחרתי להשאר בחוץ. לבריאות.

  • 5 אהוד // 28/04/2008 בשעה 12:04

    ערןב:

    Camera Free זה גם Eye Free? אם מישהו רואה אותך בעיניו באיזה אירוע וכותב בבלוג שלו במילים שהיית שם זה פחות פוגע בפרטיות, אולי, אבל האינפורמציה על היותך שם לא משתנה – פשוט זה הופך מראיה לעדות.

  • 6 ערןב // 28/04/2008 בשעה 9:54

    שאלה טובה ובהחלט מתבקשת. אני לא יודע. אולי סומכים על זה שלוקח לגוגל זמן לאנדקס (כל כמה זמן הם מעדכנים היום את האינדקס? בעבר זה היה פעם בשבוע, ביום רביעי. היום זה בטח פחות) בעוד שתגית בפייסבוק מופיעה מיידית.

  • 7 ערןב // 28/04/2008 בשעה 9:56

    ותוספת קטנה: יש משהו יותר disruptive בתמונות שמקשה על denyability. עם טקסט קל יותר להתווכח ולומר “לא נכון, לא הייתי שם, אתה סתם מתנקם בי” לעומת לטעון מול תמונה ש”הכנסת אותי לשם בפוטושופ”.

  • 8 אהוד // 28/04/2008 בשעה 11:01

    זה נכון, אבל יש גם עניין שאנשים צריכים לדעת שאם הם משקרים הם יתפסו. זה היה נכון גם אלפי שנים לפני שהמציאו פייסבוק או מצלמות.

השארת תגובה