הבלוג של אהוד קינן

8 תגובות עד כה ↓

• 1 שרון ‏ // 24/04/2008 בשעה 9:41

  נו, זה בדיוק מה שאמרתי אתמול לעירא אברמוב אצלי בבלוג בדיון על הצ’אט של פייסבוק – הוא טען שפייסבוק זה פויה (וגן סגור וכל זה) ופוגע בפרטיות, ואני טענתי שבסופו של דבר, אנחנו מחליטים עד כמה מהפרטיות שלנו אנחנו מקריבים על מזבח הנוחות שלנו. זה טרייד אוף שאנחנו צריכים להחליט אם הוא מתאים לנו. או שנפסיד קצת מהפרטיות שלנו (או הרבה, תלוי כמה נחשוף וכמה נשתמש), או שנפסיד את היתרונות שכלי מסויים עשוי להעניק לנו.

• 2 The Daily Dolly 27/04/2008 at The Daily Dolly ‏ // 27/04/2008 בשעה 9:15

  [...] את התמונות שלו כשהוא הולך למפגשי גיקים”. אהוד קינן ממשיך את הדיון המעניין שהתחיל עם פרשת אורלי יקואל – טוויטר, ושאליו [...]

• 3 ערןב ‏ // 28/04/2008 בשעה 1:26

  לגבי הסיפא שלך, הייתי לא מזמן בארה”ב וסיפרו לי ששם יש מסיבות שבהן כותבים בהזמנות “camera free”. מה שקורה זה שסטודנטים אחר כך הולכים למרצים שלהם ואומרים “הייתי חולה ולכן לא הגשתי את העבודה”, ואז המרצים מגגלים אותם, או מחפשים ברשתות חברתיות, ומגלים שתייגו את אותם סטודנטים מבלים במסיבות בזמן שהיו אמורים לכאורה להיות חולים, במיטה.

  אחד החסרונות בכל הפומביות הזו הוא אובדן יכול ההכחשה – denyability – אנחנו משאירים אחרינו יותר מדי עקבות דיגיטליים, ולפעמים אחרים משאירים את העקבות הדיגיטליים שלנו אפילו בלי ידיעתנו. מעין פנואופטיקון שכזה, שעולה ונוצר מתוך כל הנראות הזו.

• 4 עירא ‏ // 28/04/2008 בשעה 9:56

  שרון, כאן מעורבבים כמה נושאים. יש כאן את הענין של כמה אני מקריב את הפרטיות שלי כשאני בוחר להרשם לפייסבוק, כמה אני מקריב את הפרטיות של החברים שלי כשאני נותן לפייסבוק את הסיסמא לג’מיל שלי (כי אני טמבל) וכמה אני סומך על החברים שלי, אם ביקשתי שלא להחשף, שלא יפרסמו באמת את התמונה שלי. למשל כשצילמתי את Islay בוורדקאמפ, ושאלתי לפני שפרסמתי כי אני מודע לכך שהיא רוצה להשאר באנונימיות יחסית, אבל היא החליטה באותו שבוע לשבור קצת את החומה והסתובבה עם תג שעליו כתוב השם שלה [השם הוסר - א.ק.] ולכן אישרה לי אפילו לקשר לראשונה אונליין בין הכינוי לשמה (למרות שאת שם משפחתה היא עדיין מדירה מהרשת ואת זה כיבדתי).

  יש דברים שנראים לי פשוט בסיסיים. אולי זה השגעון של להיות מנהל מערכות יוניקס מקוונות כבר 15 שנה שגורם לי להקצין את הענין, אני רואה פרטיות של בני אדם כהמשך של בטחון מערכת מחשב כי השניים קשורים כ”כ צמוד. כבר היום ישנן רשתות חברתיות שאת נרשמת אליהן ומיד מנסות את אותו יוזר+סיסמא להתחבר ל30 אתרי 2.0 נוספים כדי להביא לך את המידע מאיפה שלא היית קודם, והכל בשביל הנוחות. רוב האידיוטים בחוץ יהיו מאושרים על היעילות, קומץ יחשבו שזו עבירה על הפרטיות שלהם ויסלחו, קמצוץ יחטפו התקף לב, ואחד טמבל שכמוני פשוט לא יטרח בכלל להתחבר או יבחר סיסמא שונה לכל אתר.

  אני לא חושב שהגישה שלי מאוד קיצונית, כבר היו מקרי אסון, אני משתדל לא לסמוך על הטכנולוגיה הזו עד כדי כך (מקרה אורלי וכולי), אבל לכל אחד יש גבולות שהוא מציב. לך נורא מציק שהגבולות שלי ושלך כל כך שונים. אני מעולם לא אמרתי משהו לרעתך שאת מתחברת לפייסבוק, אבל את בוחרת לחשוב שאני פסיכי כי בחרתי להשאר בחוץ. לבריאות.

• 5 אהוד ‏ // 28/04/2008 בשעה 12:04

  ערןב:

  Camera Free זה גם Eye Free? אם מישהו רואה אותך בעיניו באיזה אירוע וכותב בבלוג שלו במילים שהיית שם זה פחות פוגע בפרטיות, אולי, אבל האינפורמציה על היותך שם לא משתנה – פשוט זה הופך מראיה לעדות.

• 6 ערןב ‏ // 28/04/2008 בשעה 9:54

  שאלה טובה ובהחלט מתבקשת. אני לא יודע. אולי סומכים על זה שלוקח לגוגל זמן לאנדקס (כל כמה זמן הם מעדכנים היום את האינדקס? בעבר זה היה פעם בשבוע, ביום רביעי. היום זה בטח פחות) בעוד שתגית בפייסבוק מופיעה מיידית.

• 7 ערןב ‏ // 28/04/2008 בשעה 9:56

  ותוספת קטנה: יש משהו יותר disruptive בתמונות שמקשה על denyability. עם טקסט קל יותר להתווכח ולומר “לא נכון, לא הייתי שם, אתה סתם מתנקם בי” לעומת לטעון מול תמונה ש”הכנסת אותי לשם בפוטושופ”.

• 8 אהוד ‏ // 28/04/2008 בשעה 11:01

  זה נכון, אבל יש גם עניין שאנשים צריכים לדעת שאם הם משקרים הם יתפסו. זה היה נכון גם אלפי שנים לפני שהמציאו פייסבוק או מצלמות.

השארת תגובה