נותנים אצבע

לא ברור לי למה נטוויז’ן בחרה בטביעת אצבע ללוגו שלה. משהו על זה שהכל במרחק נגיעת אצבע או מה. בעיני המסר לא עובד.

כשהלוגו נמצא בבנאר בכתבה על חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (ובעברית), שבין השאר יקבע שאנשים שלא יתנו טביעת אצבע למדינה ישלחו לכלא – נו, ראו בעצמכם

המוסד הסגור – יום שני, 22:45 ערוץ 2

בשנה האחרונה וקצת, 15 מלילות השישי שלי (ועוד צהריי חג פורים) הלכו לצפיה בסרט “המוסד הסגור” של אלון גור-אריה וחבורת היפופוטם.

הסרט שכבר מוקרן למעלה משנה בסינמטק תל אביב (ומדי פעם בסינמטקים אחרים), ישודר ביום שני, ערב שמחת תורה, ב-22:45 [שימו לב, זה הוקדם בחזרה] בערוץ 2 – כדאי לצפות (אירוע בפייסבוק).

במדריך שלכם ביס או הוט הוא יופיע תחת השם “סנונית:יצירה קולנועית חדשה” – אז לא להתבלבל – זה הסרט הנכון.

יותר מאשר לנסות למצוא בדיחות חדשות בסרט, ויותר מאשר שאין לי חיים, הצפיה החוזרת היא מפגש חברתי – יש לא מעט אנשים קבועים. כל זה במסגרת המשתה בו מגישים חלב עם מים (אבל גם שתיה רגילה, רק שאף אחד כבר לא לוקח אותה) – מאז שעשיתי עליו סרט קצר מוקומנטרי לפני כחצי שנה, אווירת הטמטום רק גברה ועכשיו הרבה יותר מצחיק.

חוץ מזה, מי ששורד את כל השטות הזאת של החלב עם מים וליפוף מסקינג-טייפ סביב אנשים, וריקוד המוני על הבמה, ונשאר אחרי הכתוביות של הסרט (וכשמקרן ה-DVD בסינמטק עובד), אפשר לראות סרטון מאחורי הקלעים על המוסד שמראה קצת אפקטים, חזרות, אימוני פעלולים, וסצינה שנחתכה – סרטון שערכתי כסיפתח ל-DVD שאני שותף להפקתו ועריכתו.

אז תבואו גם לזה. ההקרנה הבאה ב-14.11.08, ב-23:30 בלילה, סינמטק תל אביב. חפשו אנשים עם דגל כתום-ירוק וגזר שחור.

כמה גרעינים יש ברימון (וידאו)

הפקת הפיילוט של E.N.S Media בוחנת האם ברימון יש 613 גרעינים, כפי שהאגדה מספרת. הרגישו חופשי לאמבד בבלוגיכם ולספר לנו למה עשיתם את זה.

משתתפים: עופר קינן, אהוד קינן ועידו קינן
צילום ועריכה: אהוד קינן (חצובות ושלט רחוק זה משהו)
מוזיקה: 2025 של DoKashiteru, רשיון cc-sampling+

נכון. ראשהשנה עבר, אבל עדיין יש רימונים, והם מחזיקים מלא זמן או משהו. והיו לנו בעיות טכניות. באותו עניין, הנה עצות לרימונים משרונג.

עיתונאים תחת אש – לייב בלוגינג

על הפאנל.

כתב פוקס בישראל, מייקל טובין מציג כתבות שלו מעזה – וכתבה בה הוא מראה איך מכינים רקטה ומשגרים אותה לישראל. הקהל קצת צוחק מהדיבובים לאנגלית של נסראללה, דן חלוץ, ואחד מרעולי הפנים ששולח את הרקטות.

טובין: רסיסים התקרבו אלי בזמן שחיכיתי לעלות לשידור, כישסתיים נאום של בוש. אחרי הנאום גם הייתה פרשנות על הדברים שלו, והרסיסים המשיכו להתקרב. אני לא יכול לעניין את פוקס בניו יורק במה שקורה כאן בכלל הבחירות והמשבר הפיננסי

יחזקאלי: יש בי הרבה אופטימיות שאחזור לתפקוד מלא.זה לא החלום שלי לחזור לאזורי מלחמה. איש מאיתנו לא שואף להיות במרכז עימות צבאי. אני לא נמשך לראות דם או הרוגים והפצצות, אבל אני חושב ומאמין שאנחנו חייבים להיות שם.אנחנו נותנים לציבור אפשרות להרחיב את אופקיו.. ללא הקשר ישרלי דווקא.

בן ישי: קבעתי לעצמי מדרג עדיפיות – קודם כל בן אדם, אחר כך ישראלי\יהודי ואח”כ עיתונאי. לא הייתה שאלה אם הייתי צריך להגיש עזרה ביום כיפור. אותו דבר עשיתי בקפריסין – חילצתי חייל יווני שחטף ארפיג’י מהטורקים. זה היה אותו דבר. כשאני נוסע לאפגניסטן אני מחפש את הזווית הישראלית – אני מודה. כי זה עניין אותי, כי אני יהודי. אנחנו חייבים להביא את העולם אלינו. כל קונפליקט נוגע גם אלינו.

[20:05]

איתי אנגל:מי שכל החיים שלו מקדיש לשטח – הוא עושה זאת מאהבת אדם. אפילו אם אני רואה אישה נאנסת – אני עובר לצד שלה. זה שראה אותי יכול לירות בי. זה נורא מתסכל. אף אחד לא רואה אותך כמישהו ניטרלי. אתה נכנס לצד במלחמה.

[20:10]

אנגל מספר על טרמפיסטים שאסף בבוסניה, כשהיה טיהור אתני. אנגל: הגיע עוד מישהו, לא היה מקום ושמנו אותו בבגאז’. אחרך כך היה עוד מישהו שנשאר מאחור. למחרת קראנו שכולם בכפר נרצחו.

אפגניסטן היא מדינה של שאריות – אין אהבה גדולה בין התושבים שם ממדינות שונות. הצביעו על מישהו ואמרו שהוא טאליבן – החיילים מצ’ואיסטים לקחו אותו לאוטו והרגו אותו. זה סגירת חשבונות. ברגע שהבנו את זה, ניסינו לעזור לאנשים.

מוצג וידאו – מאפגניסטן שאנגל צילם – מישהו מנסה להסביר לחיילים שהוא לא מהטאליבן. אנגל: אף אחד לא רוצה לשמוע אותו. אחד העיתונאים עוזר לו וחוטף אגרוף לפנים. בעיתונאי נוסף יורים. למרבה המזל לא פגעו בו, אבל פגעו במישהו אחר ברגל. אנחנו יכולים רק לצלם, וחוסר האונים מטורף.

[20:15]

אנגל: לא משנה כמה אהבת אדם יש לכם – התסכול לא נורמלי. אי אפשר לעזור.

[20:18]

הארץ: שאלת התקציב עולה כשנשלחים עיתונאים מנוסים לסקר סכסוכים.

[20:19]

גדעון לוי: מזמן לא הייתה מלחמה מסוקרת בישראל כמו גיאורגיה. טיסות חינם (אבל לא בדיוק חינם), קהילה יהודית גדולה. היו שם הרבה עיתונאים שאני לא מדבר איתם והם לא מדברים איתי. המלחמה הזה סוקרה אחרת ממלחמות אחרות – כמו קוסובו וסרייבו שהיו בהן פחות עיתונאים ישראלים.

[20:23]

לוי: בעיני זה סוג של קרטנות לחפש את שני היהודים באפגניסטן. רק עיתונאי ישראלי יכול לכתוב טוב לקהל ישראלי. גיאורגיה הוכיחה ששליחת עיתונאים ישראלים עושה הרבה לפתיחת שער לקורים הקרטניים ולעורכים הקרטניים שלנו.

[20:26]

יחזקאלי: הגעתי לטיבילסי במונית מהגבול הטורקי. התעוררתי וראיתי עשן. אנחנו מגיעים ורואים את התוצאה של ההפצצה הרוסית – הם ירדו על 4-5 בנייני דירות של בני משפחה של חיילים. התמונה שצילמתי שם, וחוסר האונים מול מכונה רוסית משומנת. מדינה קטנה מול מכונה דורסנית – יכולתי להעביר לקוראים את התחושה של חוסר אונים של מדינה קטנה.

בגלל אהבת האדם – אני כאן. היה שם כתב הולנדי שהכיר אותי 4 או 5 שעות, והציל אותי. פה אין דילמה. אתה לא בוחר בצד, אתה עוזר לאדם שמוטל שם גוסס. התמונות שאתם ראיתם שמובילים אותי – אלה תמונות של צלמי רויטרס. תגידו – היה להם יופי של תמונות. ברגע הדילמה, לא הייתה צריכה דילמה והם לא התנהגו כבני אדם.

[20:34]

כל סיפור – ברגע לפני שאתה מבין את הסיפור – זה הרגע של המשבר האמיתי. הסיפור מתרחש ואתה נזרק על ידי המערכת וצריך להביא את הסיפור. זה לא חייב להיות קונפליקט, זה יכול להיות גם אירוע שקורה בארץ – רק אחרי שמדברים עם אנשים ואוספים אינפורמציה אפשר להרגע. זה המקצוע.

בכר: כתב של סוכנות לא מסוגל לתת את הרזולוציה שכתבים כמו צדוק, איתי או גדעון נותנים. כתב של סוכנות יתן 400-600 מילה כי הוא שולח את זה לכל מקום בעולם. הוא לא יכול להתמקד בזווית אתנית. כתב ישראלי יודע למי הוא כותב. כשאפשר לשלוח כתב יש יתרון.

[20:41]

אחד העורכים של העיתונים הגדולים ציין שעורכים מוכשרים לעיתים מלקטים ידיעות – מחברים את הידיעה בעצמם, והתפקיד של הכתב הוא לחתום על הידיעה ולהצטלם ליד השלט במדינה.

בכר: זה טכניקה, וזה מקובל גם בניו יורק טיימס. השאלה אם המידע הגיעה מהכתב שלך בשטח.

[20:45]

אנגל: יש כדור הארץ, יש מקומות חשובים להיות. מה זה משנה למה מגיעים ואיך מגיעים. חלק מהשיקול הוא עניין העורך, ורייטינג, והתחרות – מה אכפת לי. ראיתי את רון – אמרתי לו שבזכותו אני שם. מה שחבל, שזה דועך. בגלל הטלוויזיה המסחרית – לחלק מאיתנו יש שם של משוגעים. אף אחד מאיתנו לא משוגע.

מה שקרה עם השנים, זה נעשה נדיר. הטלוויזיה המסחרית רוצה כוכבים שרואים על המסך באולפן עם איפור. הרבה יותר קל ליצור כוכבים מאשר לשלוח אותו לחודש לעירק או אפגניסטן שיוציא משם סיפור של 40-45 דקות ואולי לא יראו את הפנים שלו.

במלחמה האחרונה בלבנון לא רציתי להיכנס לשם. עשיתי כתבה על העורף. כולם מדברים, אבל אף אחד לא נמצא בפנים – כולם יודעים מה קורה, זה גם אנשי צבא לשעבר. אף פרשן לא אמר “אני לא יודע”. עשינו הפסקה על הגדר – וחברה שהיו שם חזרו ואחד החיילים יכולים לפתוח טלפון ושמעו דיווחים מהארץ – והחייל בשוק. אני בעיניו התקשורת, לא איתי, והוא אומר לי – אתם התקשורת ואתה מחזיק את המיקרופון ואומר שם שם מאוחורי זה מה שקרה.

התרחקנו מהשטח. גם כשבסוף ניכנסתי התגובות לכתבה היו “מה? ככה זה נראה?

[20:53]

לוי: שנתיים עברו מאז שעיתונאי ישראלי היה בעזה. אף אחד לא מביע מחאה על העניין. אי אפשר לכתוב על עזה בלי להיות בה, וזה עובר פה באדישות המפוהקת. אני מדבר על האדישות שלנו. אי אפשר להיכנס לעזה בגניבה בניגוד ללבנון עם דרכון זר. מתקיים פה גם כיסוי ענק. שימו לב לכתבים שעומדים על הגדר וכתוב “בפאתי עזה”.

יחזקאלי: בישראל יכולים להכריז תוך 2 דקות על שטח צבאי סגור. צה”ל עושה מאמצים לא לתת לנו להגיע לסיפורים, ודווקא בחו”ל אנחנו מקבלים שיתוף פעולה.

דניס ויטיצ’בסקי: כשאתם מסקרים בעזה ואזורים דומים, אתם לא מסכנים את המדיה, במקרה שתיחטפו?

לוי: העיתונות חייבת לסקר. בנימוק הזה אפשר לסגור את הגדה המערבית. נשב בבית ונכתוב פרשניות. מסוכן בכל מקום. אני לא חושב שהדבר צריך לעמוד לשאלה. אתה יכול להגיד לי נקודתית שיש התרעה ואז לא ניסע.

שאלה: האם יש מקום לנשים לסקר מלחמות?

יחזקאלי: יש עיתונאיות, אין בכלל ספק בזה. אני לא חושב שעורכים היו חוששים יותר לשלוח עיתונאיות מעיתונאים. מי שיודע לעשות את העבודה ישלח ולא משנה מה מינו.

אנגל: במקומות שאני הולך , חברות טובות שלי הם עיתונאיות שנכנסות למקומות שאני לא נכנס. זה לא תחום דומיננטי של גברים.

[21:11]

יחזקאלי: אני לא בא לשנות את העולם. אני בא לעשות את עבודתי כי היא גורמת לי לתשוקה. אם תדלג על הכתבה שלי זה יכול להיות. מישהו אחר יקרא את הכתבה ועשוי להגיד “הם צריכים עזרה”.

נגמרה הסוללה – אוסיף בהמשך אם יהיה משהו מעניין.