אהודק.קום

הוזמנתי השבוע להקרנה לבלוגרים של מספר פרקים בסדרת האנימציה “סלבס” שתעלה ביס עוד חודש וחצי, והפרק הראשון שלה מופיע כבר ביס-וואלה.

הצטופפנו הערב ברמת גן במשרדי The Box (שזו הסדרה הראשונה שלה), עם פיצות, שתיה ורשת וויפי. הבלוג שלי בדיוק נפל, אז הפוסט נכתב אופליין. או לייב טו פוסט או משהו.

הסדרה מוגדרת כ”אינטראקטיבית” – הצופים יוכלו לכתוב מערכונים, ולהנפיש אותם, או לפחות וידאו-בורד שלהם, עם מערכת מבוססת פלאש באתר התוכנית [האתר עבד כשהראו לנו אותו, כרגע לא פעיל]. מערכון שיבחר ישודר בתוכנית ויזכה את כותבו בקרדיט וב-1000 שקלים – על פי הבטחת היוצרים.

עוד חלק “אינטראקטיבי” מאפשר לצופים להתקשר ולהשאיר הודעות מצחיקות בתאים הקוליים של הדמויות – הודעות שיושמעו אחר כך במהלך הפרקים. יהונתן קלינגר דיבר על ‘מקור לרווחים’ והיוצרים קצת התעצבנו על ההערה שלו. אני אאמין להם אם לא יהיה מדובר במספר סלולרי, אלא מספר בזק. אפילו 1-800 חינמי, או 1-700 שעלותו שיחה אחת.

הסיפור שבמרכז הסדרה הוא המיאוס של הידוענים מהצקות של צלמי הפפרצי. הם מחליטים לעשות מעשה, ובהנהגת יאיר לפיד, משה אבגי ומודי בראון, עוברים לגור בעיר משלהם ונועלים את השער.

סגנון האנימציה המבוסס על פלאש מזכיר את סאות’פארק-מ.ק.22, רק יותר פשוט, אלא שלא הצלחתי לזהות חלק מהסלבים ופספסתי את הבדיחות. החיקויים המוגזמים עזרו – רפי גינת השריף הבהיר “אני מדבר במקטעים”. גם השלט “צביקה” על ביתו של צביקה הדר, והעובדה שקראו לנסלי ברדה (שבכלל לא נראית כמוה) “נסלי”, עזרו קצת. חלק מהסלבים ידבבו את עצמם בתפקידי אורח, הבטיחו היוצרים.

התוכנית מנסה להיכנס בתרבות הסלבז או משהו, אבל התוצאה בינתיים היא בעיקר דאחקות צפויות על חשבונם. מבחר מהירידות בפרקים הראשונים כללו את דודו טופז חרמן בחוטיני, צביקה פיק וחיבתו לצעירות, אקי אבני לא מצליח בחו”ל, אושרי כהן לא יודע לקרוא, אסי דיין משוגע בכותנת, יהונתן גפן אלכוהוליסט, לונדון וקירשנבאום זוג זקנים שיושב על ספסל ומקטר, המילים של שירי שלמה ארצי אקראיות, מיקי בוגנים נראה כמו בחורה, ועוד כל מיני דברים שכבר סופרו מלאנתלפאים פעמים. עדיין לא מצדיק סדרה.

הפרקים מלאים בגגים שלא ממש קשורים לעלילה* – המשפט “חנוך רוזן מדבר גם על הדברים הקשים”, הפנה לקטע שבו רוזן המונפש לבוש פסים שחור-לבן, מושך חבל דמיוני עם תמונתו של רון ארד. זה היה יכול אולי לעבוד לפני 15 שנה כשרוזן עוד היה פנטומימאי ולא במאי מופעים – אבל זה בסדר, גם העלילה לא ממש קשורה לעצמה, ואין משהו שמקשר בין הדאחקות – שחלקן קבוע ואפילו חוזר על עצמו.

ההתחלה חלשה, אבל יש פוטנציאל להמשך – אם הכותבים יחשבו מעבר לבדיחות הצפויות וכן ילכו יותר רחוק, ואפילו פה ושם ינקטו בשיטת “די לחכימא” במקום שיטת מרפק בצלעות – תראו תראו ירדנו על משה דץ!

אף על פי כן, אני חושב שאפשר להעריך את האומץ והבטחון העצמי של היוצרים. הם לא מפחדים כבר בדקות הראשונות לרדת על אחרים ולאמר שעדי אשכנזי לא מצחיקה, שהתוכנית “קצרים” היא חרא, ושבכירי תעשיית הטלוויזיה הם טמבלים שלא מבינים בטלוויזיה. האמת שזה דווקא משהו שלפעמים פועל לטובת יוצרים שרוצים להביא משהו חדש ומקורי.

*נשמע מוכר? כי זה מוכר – פאמילי גאי עושים את זה. ובסאות’פארק ירדו עליהם. בתגובה אמר יוצר הסדרה, סת’ מקפארלן, בדמותו של סטואי התינוק, “החבר’ה מסאות’פארק צודקים. הקטעים האלה שם רק כי הם מצחיקים”.