החיילים יצרו כעת את הקבוע המתמטי פיי

יש לי וידוי. טקס הדלקת המשואות הוא מהאירועים הטלוויזיונים האהובים עלי. השירים ברדיו הופכים פחות ופחות “עצובים”:  מ”אפר ואבק” ו”חורף 73″, דרך “ואיך שלא” של אריאל זילבר (שהוא הכחיש שכתב על כלבתו, וחבל שהרס את המיתוס), עוברים לעוף גוזל. לאן? שואלת נעמה.

ואז מגיעי דוד רוקני – שבאופן לא ברור מנהל את הטקס עוד מלפני קום המדינה (אחרי שהוא מקבל רשות מיו”ר הכנסת. אני תוהה מה יקרה אם הוא לא ירשה לו). בטקס יש נאום שבדרך כלל כולל את הביטויים “ניצבים אנו בפני….”, “חזקים ואיתנים מתמיד….”, ו”אחרי 2000 שנות…”. אחריהם מגיעים המשפטים הארוכים ביותר שנאמרים בטלוויזיה ותמיד נגמרים באותו פאנץ’ ליין “ולתפארת מדינת ישראל”.

אבל הקטע שאני באמת אוהב – זה הדגלנים. הם יוצרים את המספר 61, את המנורה עם ענפי זית, סמלים ישראלים אחרים, ובתקווה ששנה הבאה תהיה בסמל המתמטיקה ואז נזכה לראות את הביצוע שבכותרת.

לפני שמיליון ילדים בכחול לבן רצים להשלים את הצורות השונות ישנם רק 61 חיילים, כמדומני. בכל שנה נוסף דגלן לריקוד לפי שנות עצמאות ישראל. וכאן עולה השאלה – מי משיג לי צילום של טקס הדלקת המשואות הראשון בו חייל בודד נלץ ליצור מגן דוד?

והנה שני קטעי וידאו – הראשון זה שיר הפיקניק של יאיר ניצני שתמיד מצחיק אותי. השני – מישל דור ושוקי גלילי עושים מנגל ממארז של מחשב, ובונוס שמישל הוסיף – פספוסים שלנו מהשנים האחרונות בצילומי כתבות וידאו. אחרי שלוש שנים של עבודה איתו אני יכול להגיד שזה רק קצה הקרחון. חג שמח!

               

סטארטרק

אני לא באמת טרקי. אני ראיתי את הסדרה פחות או יותר כי זה מה שהיה בטלוויזיה בצהריים, וחיבבתי אותה. אני משער שבאתי עם ציפיות שונות לסרט סטאר טרק (שזה תרגום של סטאר טרק למי שתהה), ובגלל זה התאכזבתי.

הסרט נפתח במותו של אביו של ג’יימס טי קירק, ובשניות האחרונות של חייו, אותן הוא מנצל בשביל להגיד שטייבריוס זה שם מטופש. מי שראה פרק אקראי של לוסט, עליו חתום ג’יי ג’יי אברמס למרות שחלקו שם לא גדול, יודע שלפעמים סאגה מסתיימת בלי דיאלוג, עם מוזיקה של כשתיים-שלוש דקות ואנשים מסתכלים לשמיים או אחד אל השני. ככה גם נולד קירק בדקות הראשונות של הסרט שביים אברמס וקצת חבל.

מפה והלאה, רפרנס לסדרה המקורית משנות השישים שהופיע במערכה הראשונה יופיע כמעט בכולן בסרט של למלעה משעתיים. אחרי הצגה קצת מייגעת של כל דמות, היא גם זוכה להגיד את הקץ’ פרייז שלה מספיק פעמים, וכל הקלישאות של סטאר טרק מחכות מעבר לפינה בחליפה אדומה רק בשביל למות, כמובן. בכל סרט אחר הייתי מואשם בספוילר, אבל מוות של ההוא בחליפה אדומה שהוא לא חלק מהקאסט – פה הסרט כבר מהווה את הספוילר של עצמו.

המעריצים שסביבי קראו לזה קריצות. אבל בחלק מהמקרים זה פשוט היה מרפקים לתוך העין. כל מה שהיה חסר הוא פניה של הדמויות למצלמה שיגידו “זוכרים איך הוא תמיד היה אומר שהוא לא חייט אלא רופא?? אז הנה הוא אומר את זה גם עכשיו!”. היו בכל זאת כמה הפתעות בעלילה, אבל אני די ציפיתי למשהו חדש לגמרי, ולפחות הישענות על הסדרה המקורית.

המלצה? לכו לראות. אל תסמכו על הטעם שלי.

בקטנה: התחלתי לשחק עם קוויק ופתחתי שם ערוץ לצורך דיווחים חיים מכל מיני מקומות. היוזר ehud היה פנוי שזה בכלל נחמד.

דייר להשכיר יוצא לדרך

כבר כמה חודשים שאסף שגיא, חבר ומי שייסד את דורבנות ועורך אותו, ומי שביים את שיווד המוסד הסגור, מדבר על הסרט שהוא כתב ויביים “דייר להשכיר” – סרט אילם קצר על שועל ושפנפנה (אני חושב שהיא ארנבת, אבל שיהיה) שמנסים להתקבל כשותפים לדירה ודרכיהם מצטלבות. פם פם פם פם!! מה קורה ואיך זה נגמר? תראו באקרנים כלשהם, או לפחות באינטרנט. הסרט יהיה באורך של כ-12 דקות.

אני לקחתי על עצמי את תפקיד ההפקה. המשמעות של התפקיד שלי, אותו אני עושה בשבועיים האחרונים, היא לעזור לבמאי להפוך את כל העניין הזה של יצירת סרט למשהו מאוד מאוד טכני, ולפרוט כל שורה בתסריט לכסף, לזמן ולאנשים. פשוט בשביל שנזכור הכל ונעשה את זה בצורה מסודרת. מכיוון שכל דבר דורש הקמה, התארגנות, חזרה או שתיים ומספר טייקים – הכוונה היא להוציא מיום צילום שלוש-ארבע דקות של חומרים שאפשר להשתמש בהם לסרט. אי אפשר ממש ללחוץ על Record ולהשאיר את זה פתוח לארבע דקות – אם כי להיטים גדולים ביוטיוב יוכיחו לי אחרת.

מספר עמודים של תסריט שהחל את העניין הפכו לעשרות עמודים של מסמכים מפורטים המכילים בין היתר מפתח סצינות (שנדע במהירות על מה מדובר כשאומרים “בוא נצלם עכשיו את סצינה 32”) שוטינג (הוראות מדוייקות לצלם לכל שוט), דף קשר של הצוות (כ-15 איש), ציוד צילום ותאורה, אוכל, פרטי ארט ותפאורה – ומי מביא מה (יש 90 כאלה, מי היה מאמין), בקשה לקרן לסרטים קצרים עם תקצוב של הסרט, וברייק-דאון – לוח זמנים שפשוט אומר לנו דקה אחרי דקה בכל יום מה אנחנו עושים.

המסמך האחרון הוא מהמאתגרים להכין כי הוא צריך לקחת בחשבון את המקומות שבהם אנחנו מצלמים, ואת זמינותם של השחקנים ואנשי הצוות. וכשאני אומר “לקחת בחשבון” אני מתכוון לכך שהתחשבנו בשחקן שפנוי ממש רק ליום אחד של צילומים, ולקחנו אותו בסך הכל ליום ושליש. מבחינת הפקה קולנועית – אני רושם את זה לעצמי כהישג.

את כל הניירת הזאת, יחד עם הציוד, האוכל, הצוות וארבעה שחקנים טובים ומצחיקים מאוד ניקח בשני הסופ”שים הבאים לשלושה עד ארבע ימי צילום שבשבילי יתחילו באזור 7 בבוקר ויסתיימו כנראה ב-6:59 שלמחרת. על הסט מגיע התפקיד הקשה יותר – לצעוק על הבמאי שהוא לא עומד בלוח הזמנים הנדיב מאוד שאני והצלם, אייל בראל, נתנו לו, לוודא שבזמן שסצינה אחת מצולמת הצוות ואני עובדים על הכנות לסצינה הבאה, לראות שאף אחד לא מבריז ושאף אחד לא מתעייף ובורח באמצע יום הצילום, ליישב סכסוכים שאולי יתעוררו שם ועל הדרך אני חושב שגם אביים את מי שיצלם את מאחורי הקלעים (כי אנחנו כבר חושבים קדימה על ה-DVD).

אני מאוד מקווה שאני אצליח בין לבין לעשות קצת לייב בלוגינג\לייב טוויטנג ולהביא תמונות וקטעי וידאו קצרים מהסט. ואני אפילו שוקל לאכול קצת ולישון בין לבין.

טוויטר – מה?

די נמאס מהטוויטר הזה. כלומר לא נמאס ממנו, זה כלי נוח ויעיל, בין השאר עבור בלוגרים עצלנים שאין להם יותר מדי לה להגיד. אבל נמאס לפעמים לשמוע עליו או לדבר עליו.

ובכל זאת, מרדיו תל אביב ביקשו שאדבר על טוויטר עם אודי סגל וקצת אספר מה זה, ואני אוהב לדבר ברדיו (קונה טירות למארק צוקרברג, ומייחס את הקמת גוגל ללארי פלינט), אז נענתי בשמחה. הנה הראיון הקצר:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

עכשיו הסבר לקצר בתקשרות ולזה שאני אומר “מה?!” כמו אדיוט לא מנומס. ראיונות כאלה מתואמים כמה שעות-כמה ימים לפני כן. דקה שתיים לפני השידור המפיקה התקשרה אלי, כמקובל, ואמרה לי שאחרי הפרסומות אודי יפנה אלי. אז אותה שמעתי מצויין, וגם את הפרסומות ששודרו לפני הקטע. ואז אודי אכן פנה אלי ושמעתי אותו מאוד מאוד חלש, אפילו שהיה מדובר בטלפון קווי. משונה.

לצערי הראיון ארך 3 דקות בלבד. אבל ככה זה ברדיו ואני מקבל את זה – מדברים איתי בין הרבה אייטמים אחרים. אמרתי את מה שחשוב ומתאים לראיון.

הכנתי לי גם מראש עוד כמה דברים שרציתי להגיד על סמך שאלות שהנחתי שאשאל במרה שיהיה יותר זמן, אבל לא הספקתי, למרות שעכשיו בהאזנה חוזרת אני חש שזה דיבור יותר מהיר מהדיבור הרגיל שלי.

חשבתי למשל שהמגיש ישאל אותי למה לעשות את זה, למה לכתוב עדכונים כאלה? אז זו שאלה טובה באמת, ואני משער שהתשובה תהיה זהה לשאלה של למה אודי סגל קם בימי שישי בבוקר ומגיש תוכנית רדיו – כי יש לו מה להגיד והוא רוצה שישמעו אותו.

בנוגע להצלחה, ברור שמלחמת אשטון קוצ’ר והצטרפות של אופרה הם לא היחידים שהופכים את טוויטר להצלחה (ושוב, גם מה אנחנו מגדירים כ”הצלחה” חשוב לדיון). זה קצת חוכמה שבדיעבד לנתח את זה, אבל לפי הערכתי האישית זה שילוב גם של הידידותיות למשתמש, והגעה עם מוצר כזה בזמן, כשסלולר ודור שלישי נכנסים יותר ויותר לשוק בארצות הברית.

בסוף, רציתי גם להקריא מהטוויטר שלי עדוכונים על זה שאני כרגע מקריא עדכונים מהטוויטר ברדיו – אבל זה כבר היה יוצר סוג של קרע במרקם הזמן והכל היה קורס. אז פעם הבאה.

עקבו אחרי: @ehudk

מלמדים אותי

“אילו היית פוגש את העורב, מה היית אומר לו?”

“לא הייתי אומר לו שום דבר וממשיך ללכת” \ “עורב מדבר! אני אעשה מליונים!!”

ככה נראו מבחני ספרות והבעה שלי בבית הספר היסודי. תשובות קצרות ומתחכמות. אם כי יש לציין שהשאלה גם קצת מתחכמת, אם הבנתי נכון שהמטרה שלה היא לדעת מה אני חושב על הדמות של העורב ועל מעשיו באותו משל שעליו נבחנו.

הגישה הזאת נמשכה, בצורה מסויימת, גם בתיכון, ולעיתים כשהיה מתקיים דיון בכיתה על טקסט הייתי מציע שפשוט נשאל את הכותב בעצמו למה הוא מתכוון, מאחר שהוא עדיין חי ויודע את התשובה הכי טוב. תלמידה אחרת בכיתה ננזפה וכמעט הועפה מהכיתה כאשר אמרה על שיר כלשהו “אולי הוא סתם ראה עץ והחליט לכתוב עליו ולא כל דבר קשור ליחסים עם אמא שלו?”.

עכשיו אני מוצא את עצמי בצד השני, אבל לא הצד של המורה. למעשה,אני בצד השלישי – זה שכותב את הטקסטים עליו תלמידים נבחנים ולומדים. קולגה שלומד תקשורת שולח לי הבוקר SMS שהוא בהרצאה על הידיעה הזו, שמספרת על מחקר של אלימות ומשחקי מחשב. עכשיו כשאני חושב על זה, גם קיבלתי פניה מסטודנט בקשר לכתבה הזו ולמידע נוסף על הפרטים שם.

בעוד אני חושב לעצמי כיצד הייתי שמח להיות כרגע בכיתה הזו בלי שהמרצה תדע שזה אני,  על מנת לשמוע וללמוד ממנה אם אולי יש דברים לא טובים בידיעה הזו, אני מקבל SMS נוסף שאומר “בכל הארץ לומדים את זה. זה בחוברת הקורס ובעבודות החובה”. עכשיו אני די בטוח שיש סטודנטים שלא ממש מתים עלי.

זו לא הפעם הראשונה. בדצמבר 2006 פירסמתי כתבה וכתבת וידאו, העוסקות בחוסר הנגישות באתרי אינטרנט ישראלים ועל מאמצי איגוד האינטרנט להנגיש אותם. באפריל 2008 כותב “תלמיד” טוקבק “חחח הכתבה הגיעה למיקוד אנקורי לשון 2008”. המסקנה היא שיש גם תלמידי תיכון ששונאים אותי (ואת יובל דרור) כי הם צריכים לנתח את הטקסט שלי, למצוא בו מבנים לשוניים, ואף לכתוב מאמר משלהם העוסק באחד משני נושאים:  השפעות חיוביות ושליליות של האינטרנט (כאשר תחת השפעה שלילית הייתי מתחכם וכותב “צריך ללמוד טקסטים כאלה לבגרות”) ויחס החברה לחריגים (שעובר תיכוניסטים זה “אנחנו נועלים אותם בלוקרים”).

קצת באיחור, עבור מי שעדיין לומד את הטקסט הזה, אני מוכן לתת פתרון חלקי למבחן. הנה שלוש שאלות מתוך חמש השאלות של חלק א, הבנה, כאשר שאלה נוספת היא כתיבת המאמר, מה שכבר עשיתי.

1א. מהי הבעיה המרכזית הנדונה במאמר?

טוב זה קל וזה כותב בכותרת המשנה. “רבים מאתרי האינטרנט בישראל אינם מותאמים לשימוש עבור הצרכים המיוחדים של יותר ממיליון גולשים”.

1ב. מה היא עמדתו של הכותב ביחס לבעיה זו? הוכח דבריך מן המאמר.

וובכן, אני  לא חושב שצריך להתעלם ממנה. ההוכחה מן המאמר: עצם זה שהוא נכתב.

4. באתר “נגיש” של איגוד האינטרנט הישראלי נכתב: “מדינות רבות בעולם אישרו בשנים האחרונות חוקים, שמחייבים אתרי אינטרנט ושירותים מקוונים להיות נגישים לבעלי מוגבלות, אבל בישראל אין עדיין חקיקה המחייבת הנגשת שירותי אינטרנט ואתרים”.

א. כיצד היה כותב המאמר מגיב על כך? נמק את דבריך.

זו שאלה שממש מעצבנת אותי, ומחזירה אותי להצעה שלי מהתיכון פשוט להביא את הכותב או לפנות אליו. בשאלה מסוג זה, הבוחן לא יכול לקרוא את המחשבות שלי ולהחליט איך הייתי מגיב, יותר טוב מאשר אותו תלמיד שנאלץ לענות על השאלה הזו, ואין לו אפשרות לשלוח לי מייל אם הוא לא החביא את הסלולרי מהמשגיח או המשגיחה.

כך או אחרת, התשובה המתחכמת תהיה “כנסו כנסו, עכשיו תצאו”. אבל תגובתי האמיתית והקצרה יותר היא “חבל שזה כך”. הנימוק, לכל תשובה שתבחרו, הוא “ככה כתוב בפוסט הזה“. אני רוצה לראות שמורידים ציון על אחת התשובות האלה.

[עדכון 8.4]: דובי קננגיסר רואה בטקסט הזה לעג למורים ומסביר למה שואלים למה התכוון המשורר. עניתי לו שם.