עושים סרט ב-48 שעות

יש לי נטיה לקחת על עצמי דברים שאין לי זמן לעשות. במקביל לעבודה במשרה מלאה (וקצת חיים חברתיים) אני עורך (לאט אבל בטוח) פיצ’רים לדיוידי של המוסד הסגור, מגיש פודקאסט שבועי, מקשקש בטוויטר, מצטלם עם סלבים ברקע ומפיק סרטים.

איך עושים את זה? שעות שינה זה משהו שאפשר לצמצם בו. ויש פעולות שניתן לעשות בו זמנית כדי לחסוך זמן. כל מי שראה פרק של מיסטר בין יודע שאפשר להתלבש, להתגלח ולצחצח שיניים תוך כדי נהיגה, למשל. למרות שטרם ניסיתי ספציפית את אלה.

אם לחזור לעניין ההפקות – אחרי שעשינו את השיווד של המוסד הסגור שהיה אימון טוב בשבילנו, ובזמן ההפקה של “דייר להשכיר” (שנמצא כעת ממש לפני ראף-קאט והלחנה [מוזיקה מקורית של דנה, יאי!]), פלטתי ש”אולי אחרי זה נשתתף באחת מתחרויות האלה שעושים סרט ביומיים”.

זה בלי קשר לעוד לפחות שלושה-ארבע רעיונות לדברים שאחד מהם מאורגן לי בראש, והשני ממתין לי בתור תסריט כתוב לשניים עשר פרקים של סדרת רשת קומית – ואנחנו עוד נפיק אותם.

והנה, רק דיברתי על התחרות, וגם אני וגם אסף (שביים את דייר ואת השיווד) קיבלנו במייל פרטים על תחרות 48 שעות. מפה לשם, ומאיזה רצון עתידי שלי לעשות משהו ביחד עם החבר’ה של “דייר” ושל השיווד – שילמתי לפני איזה שבוע וחצי 350 שקל ונרשמתי לתחרות כראש קבוצת “דורבנות“. השם נבחר על פי שם האתר של אסף מאחר ש”סלב ברקע” זה שם מטופש לקבוצה.

אז למה עשינו את זה? התשובה המתבקשת היא “כי אנחנו יכולים”. האמת שהתחרות תציב בפנינו אתגר ותבחן אם אנחנו באמת יכולים – אני מאמין שכן. מזניקים אותנו ב-17 ביוני ותוך 48 שעות צריך לכתוב, להפיק, לצלם ולערוך סרט כאשר בהגשה הוא צריך להיות על קלטת גמור לגמרי. בהזנקה מקבלים ז’אנר, שורת דיאלוג, דמות, ואביזר שחייבים להופיע כולם בסרט.

אחרי שדיברנו עם כולם באופן עקרוני על העניין שלחתי היום מייל “מי לדורבנות – אלי” (זו לא באמת הייתה שורת הנושא) על מנת לגייס את הצוות, והתחלנו לקחת הצעות מחיר לציוד. זה נכון שאפשר גם לצלם סרט במצלמה ביתית, ללא תאורה וסאונד – או לפחות עם ציוד מינימלי שאפשר לשאול מחברים. אבל בלחץ כזה של זמן עדיף, לטעמי, שיהיה ציוד מקצועי בסיסי, כי זה משהו פחות לדאוג לו.

הציוד שנצטרך לקחת בתשלום יחד עם דמי ההרשמה מעמידים אותנו על הוצאה של כ-800 שקלים. שבהתחשב בתקציב שהעמדתי לצורך העניין מדובר בחריגה של 800 שקלים בלבד, אז זה לא כזה נורא. יהיה מטורף. בטח עוד אעדכן על זה.

הצבע המתייבש של הבלוק

ברחוב מאז”ה בתל אביב עומד בניין שהיה מיועד למשרדים, ואמור להפוך בניין מגורים. בחודשים אוגוסט-נובמבר 2008 הוא שופץ, והשכנים מסביב התלוננו על הרעש, התאורה והקטנת מספר מקומות החניה.

מדובר בבניין של “הבלוק”, תוכנית ריאלטי חדשה של ערוץ 10 שתתחיל בשבת. אני הוזמנתי לסט, כבלוגר ששם הבלוג שלו הוא “’שמלבד בבלוג שלו כותב גם בYnet’” על פי אתר אייס. צפינו בפרק הראשון של התוכנית, ועשינו סיור ונדילזם קטן בבניין – תיכף אסביר.

על פי ההפקה מדובר לא סתם בריאלטי, אלא במציאות – שזה שקול למשפט האלמותי מהתוכנית “רמת אביב ג'” – “מחמאה ממך זה ממש קומפלימנט”. אל תשאלו אותי למה אני יודע את זה. אבל כנראה מדובר בדרך אלגנטית להגיד – אנחנו ריאלטי אמיתי שלא עושה עוונתות, ושההפקה לא מתערבת בו ומשבשת תוצאות או וואטאבר.

ומה עובד במרכז הריאלטי הזה? בעיקר חברת נדל”ן שרוצה למכור את הדירות בבניין ולעשות הרבה כסף. כי זה מה שחברות נדל”ן עושות. ואם מוכרים לנו בתוכניות בערוצים המסחריים גבינות, משקאות קלים וחברות סלולר, אז למה שלא נקבל גם חברת נדל”ן בפריים טיים.

הרעיון של התוכנית, שמבוסס על פורמט אוסטרלי , וישמש גם תשתית למודל עסקי לחברה (אם התוכנית תצליח ותיצור את הבאזז שהם רוצים סביב פיסת הנדל”ן הזאת שמשקיפה לרחוב מנחם בגין הסואן), הוא שנותנים לחמישה זוגות חללים לא בנויים בבניין הנטוש. יש שם צינורות שיוצאים מכל עבר, אפר ואבק וחול, הקירות שכבר בנויים לא מטוייחים, ועל חלקם מרוסס גרפיטי. או כמו שקוראים למקום כזה בתל אביב – 900 דולר לא בדמי מפתח.

אנשים שיקנו דירות יוכלו לשפץ אותם לבד בליווי של החברה – במקום לקנות דירה מוכנה. באופן דומה המתמודדים מקבלים שלושה חודשים, ו-200,000 שקל שהם צריכים להחליט איך לתקצב בשביל להפוך את הדירה למדהימה. בגמר תהיה מכירה פומבית של כל הדירות לכל מיני מיליונרים, והדירה שתימכר בסכום הכי גבוה תזכה את משפציה בפרס. ראינו את אלה המשופצות, ואני מקווה מאוד שהדירה בה דחפו את המקרר באופן כזה שמנטרל כל שימוש בתנור – לא תזכה.

כן, זה קצת כמו במשימה בודדת מהמתמחה עם דונלד טראמפ, רק עם חמישה זוגות (שגרים בתוך הדירות הלא בנויות הללו, ללא שירותים כמו שצריך או מקלחת) ועל פני עונת שידורים שלמה. אפשר רק לקוות שלא יפרמטו את זה מחדש כמו ריאלטים אחרים שעוברים גיור, ושגמר יגיע בטרם יחלפו 1,712 פרקים, לא כולל “אופנת הבלוק”, “הבלוקרים מדברים על הבלוק”, “מבלקים בליקלוק עם דץ” ומי יודע מה עוד. אבל גם אם לא, זה עדיין יהיה הדבר הטלוויזיוני הקרוב ביותר לצפיה בצבע מתייבש. כך לפחות מהפרק הראשון והלא ערוך עד הסוף. אולי צריך לתת זמן להכיר את הדמויות ולחכות שיהיה קצת אקשן.

וכשזה מאחורינו, אני חייב להגיד שהאירוע להשקה של התוכנית היה מגניב ביחס הפוך לזה שהיא עוסקת בנדל”ן ושיפוצים. אחרי הצפיה בפרק והסיור בדירות המשופצות – עמדנו ושברנו קיר. לא שלא עשיתי את זה בעבר, אבל תמיד נחמד לשבור קיר. סיפור מהעבר הרחוק – כאשר שיפצנו את ביתנו, אני ואחי ירדנו למטה עם דליים של שברי קיר והריסות כדי לזרוק בזבל. אחת השכנות שאלה, ונשבע לכם שאני לא ממציא את זה,  “אתם עוברים דירה?”.

אחר כך, באחת הקומות שגם תעבור שיפוץ ותימכר בתור חלל ריק שהיה פעם בערוץ 10 בתוכנית ריאלטי והדיירים יכולים לעצב אותו בעצמם, קיבלנו הסבר על גרפיטי עם אייר-בראש, ואז אמרו לנו לצייר על הקירות גם. אבל עם גרפיטי ספריי – קצת פחות כיף. בתמונות פה מהפליקר יש כמובן את כתובות הבלוגים, ועוד איזה שתי בדיחות מטומטמות.

ואגב – בשביל ליצור עוד באזז, ההפקה הכריזה על שתי פעילויות שיזכו בפרסים – לנחש איזו דירה תזכה בסוף, ומהבלוגרים היא ביקשה להפיץ את זה בכמה שיותר אתרי שתיימאפס. מבין אלה שנכחו שם, אם מישהו יעלה את זה בטוויטר-יוטיוב-פליקר-פייסבוק-בלוג-יצעק למגהפון או משהו – יקבל סופ”ש באחת הדירות.

סדנת תקשורת בספיר – את מי מראיינים ברחוב ריק?

התלוותי היום לשיעור במכללת ספיר שבשדרות, לאילן יצחייק, לשעבר עורך המשנה של ynet (שזה אומר לשעבר הבוס שלי) ומישל דור, חבר וקולגה, שמלמדים שם. למה עשיתי את זה? מי שמכיר את מישל יודע שכל נסיעה איתו היא בדרך כלל יום כיף, אבל גם רציתי קצת לעבוד עם הסטודנטים שאת חלקם פגשתי בכנס אילת.

הם התחלקו לשלוש קבוצות של כ-7-8 אנשי צוות – וכל צוות נשלח למקום אחר באזור על מנת לצלם כתבה שנושא הגג שלה הוא תקופת הרגיעה. את מי לראיין, איזה צילומי רקע לקחת ומה לשאול את המרואיינים – זו הייתה החלטה של הסטודנטים, כאשר הוצבה מגבלה של 12 דקות חומר גלם עבור כתבה תיאורית של שתי דקות. עבור מהדורת חדשות שמשודרת בערב וצריך להוציא כתבה מוכנה לפני השידור – זה די הגיוני.

לתלמידים אין נסיון מעשי בצילום כתבות וידאו, והייתה מגבלת זמן קשוחה מאוד ולמרות זאת הם הצליחו להביא חומרים מעניינים. ואני לא אומר את זה רק כי הם קוראים את הבלוג (אתם קוראים כן? תראו סימני חיים בתגובות – תתנו ציון למרצה), אלא בגלל שזה מאוד מאתגר פשוט לצאת לשטח ולקוות שאפשר יהיה לראיין מישהו, ושהוא יגיד לך משהו מעניין, תוך שעה וקצת.

התפקיד שלי ושל מישל היה לתרום מהנסיון שלנו ולדמות את החוויה שיעברו בחדר העריכה – כאשר אנחנו מספקים את חוות דעתנו אילו חומרים היו טובים, איפה היה צריך לחתוך ולהמשיך הלאה, מה היה אפשר לשפר, מה עוד היה צריך להיות בחומרים, מה עושים בשטח כשאין את מי לצלם אבל צריך עוד מרואיינים (שאלה שלא תמיד יש עליה תשובה פשוטה, אגב) ועוד.

אני מוצא את עצמי לא אחת צופה בכתבות בטלוויזיה וצועק בייאוש למסך. אני לא חושב שאני מוכשר יותר מהאנשים שעובדים שם, והרבה פעמים אני בטח פחות מנוסה, אבל יש מקרים שבהם אני משער שכל צופה מתעצבן שעובדים עליו או שמחפפים לו בעבודה.

אני חושב שזו הסיבה העיקרית שהחוויה הייתה מעניינת ואפילו כיפית עבורי, לקחת חלק בסדנה הזו. הפעם לא הייתי צריך לצעוק על המסך, שמסיבות שלא לי מובנות פשוט מתעלם ממני ומההערות שלי (חברים אמרו לי שהפתרון נמצא בשלט-רחוק – אבל גם עליו צעקתי והוא לא מקשיב), אלא להוסיף את שני הסנטים שלי על הדברים של מישל ואילן לתהליך שעדיין נמצא בהתהוות ולנהל שיחה עם אנשים שבאמת באו ללמוד.

יאללה, אחר משפט הסיום הארוך והסבוך בעולם – קצת תמונות:

שבוע סוף

הוזמנתי לצילומי פתיחת העונה של “שבוע סוף” על ידי חברי עידו רוזנטל, עורך התוכנית.

אתחיל בקיטורים – התוכנית היא 40 ומשהו דקות נטו, אבל הצילומים נמשכו שעתיים ומשהו, כי השחקנים עשו מספר טייקים לחלק מהבדיחות (ו”סיבות טכניות”, כפי שנאמר לקהל) ובגלל שאת כל המערכונים המצולמים הציגו גם לקהל על גבי מסך וידאו. היושבים באולפן התייאשו מאוד מהר מזה.

כשהקיטורים מאחורינו, אפשר לדבר על התוכנית. אחת הבעיות שלה בעיני, כמו של ארץ נהדרת לצורך העניין, היא שיש מערכונים ארוכים מדי, בהם הבדיחה די ברורה כבר בהתחלה, ואחר כך פשוט מושכים אותה או מאכילים בפכית לטובת מי שלא הבין אותה בפעם הראשונה.

כך, למשל, המערכון על מסודרים קצת נמרח, והמערכון עם הישראלים שנוסעים לתאלינד בשביל לא לפגוש ישראלים. המערכון השני גם בכלל חוזר על בדיחה שסופרה כבר מליון פעמים בכל מיני תוכניות. רותם אבוהב הצחיקה אותי בתור חנהמרגלית, אבל פחות הצליחה להגיש את הבדיחות.

יצפאן הצחיק אותי פעם אחרונה בתוכנית מוצ”ש לפני איזה מליון שנה, וכאן הייתה תחושה גם בזמן הצילומים וגם ביניהם שקשה לו לא להיות מרכז הבמה אלא חלק מפאנל. זה בנוסף להתנהגות גסת הרוח שלו כלפי הצוות והצעקות על אנשים כשדברים התפקששו. מצד שני, אולי זה ההומור שלו ואני לא מבין אותו.

מה כן אהבתי? הדמויות של אורלי וילנאי וגיא מרוז טובות, סטס מיס’זניקוב זו דמות מאתגרת לעשות – כי הוא לא ממש מוכר, אז עידן אלתרמן די הצליח. ליברמן המתנפח והמתפקל היא הברקה שמציגה אותו באופן מאוד שונה מהחיקוי המעולה של אסי כהן בארץ נהדרת (ומאוד מורכב טכנית – אחת הסיבות שהצילומים התארכו) והחיקוי של איתן כבל על ידי מיקי גבע הוא מצויין בדיוק כמו שהחיקוי של מאיר שטרית שהביא אותו לעולם היה מצויין, וזה מה שהחזיק והצדיק את מערכון העבודה.

אהבתי גם את מבזק החדשות (חוץ מרותם, כאמור), ואת המערכון על משפחת הפשע הראשונה של תל אביב שהוצג לקהל בתוכנית, אבל נדחה לאחת התוכניות הבאות, בגלל חוסר זמן.

ובונוס מהסט: השבוע שודר בערוץ 2 סרט על בגידות. אבוהב אמרה שהיא צפתה בו לבד, מאחר שבעלה במילואים. פה צריך לצחוק, אבל עופר שכטר החליט שזה לא מספיק אז הוא אמר משהו כמו “מילואים הא? מילא אותה טוב טוב”. אבוהב ממש לא אהבה את הבדיחה ודרשה שהיא תרד בעריכה.

וזה רק אני או שעפר שכטר בזווית מזויימת מזכיר את גדי יגיל?

דייר להשכיר ממשיך

אחרי יום עבודה של 15 שעות, אנחנו צילמנו את מרבית הדברים שתיכננו להיום ב“דייר להשכיר”, והיינו באיחור של שעה בלבד מלוח הזמנים המתוכנן. כולם כבר התפזרו הביתה.

צוות של כ-20 איש עבד קשה משעות הבוקר הלא אנושיות וחלק מהצוות הזה ימשיך לעבוד גם מחר אחרי לילה שיהיה ברובו לבן. אף אחד לא התלונן כולל הדיירים של הלוקיישן בו צילמנו. אני עדיין המום מזה.

דברים היו צריכים להשתבש כמובן השתבשו. איחורים, פנצ’רים (אמיתיים – חור בגלגל וזה), תקלות בציוד הטכני, שולחן פוזבול כבד וענקי שנכנס לאוטו שלי ממש על המילימטר ואכל לי שעה מהזמן ועוד שיבושים בהחלט לא עזרו, אבל גם ממש לא עצרו את העבודה.

יש עדכוני וידאו סלולרים בקוויק שלי, אבל לא ממש רואים שם משהו ברור. צילמנו גם קצת מאחורי הקלעים ומליון סטילזים. אני מקווה שאוכל להעלות כמה דברים בקרוב ולתת טיזר עד שהסרט יצא.