כך הפכתי לגיבור הציונות ז’בוטינסקי

[עדכון 30.8 – הוספתי למטה וידאו ]

יתכן מאוד שזו הייתה שעת לילה מאוחרת לפני כחודש וחצי, בה שוחחתי בטלפון עם דנה אהרן, חברה שהכרתי בחבר’ה של היפופוטם\המוסד הסגור.

היא אמרה שצריך מתישהו בפורים להתחפש לגיבורי הציונות מהמערכון של היפופוטם. זה השלב בו צריך לצפות במערכון ואז לחזור לכאן ולקרוא. אני אחכה.

אז ראינו שפורים עוד רחוק מדי. אז היא, שבדרך כלל משתייכת לפלג המתון של החבורה, הציעה שנתחפש לדמויות בהקרנה הבאה של המוסד – ושנעלה מחופשים על הבמה.

גיבורי גיבורי הציונות
צילום: יוני רוזנשיין

כבר הפקתי שיווד לסרט, ביימתי מוקומנטרי וערכתי מאחורי הקלעים (שמוקרן אחרי הסרט בקולנוע), אז הנה הזדמנות ליצור משהו חדש כדי לגוון קצת אחרי 29 הקרנות. ולהעמיד בפני עצמי אתגר של מעיין הפקה ובימוי תיאטרלי של קאסט למערכון של קרוב ל-4 דקות.

למצוא אנשים לא הייתה בעיה – זה עניין של פחות משעה. שלחנו מייל לחלק מההיפופנאטים, והם כמו תמיד, אמרו “כן” בלי להבין למה הם מכניסים את עצמם, כשחברי היפופוטם וכל שאר החבורה לא יודעים שום דבר על העניין.

החלק הקשה היה התחפושות והארט. הדמויות (וצפו במערכון, באמת) קלות בחלקן לשחזור. תוך חמש דקות נשלחה תמונה בסלולרי לדנה של הבסיס לתחפושת של ז’בוטינסקי.

ואז מגיע החלק הקשה. עם ז’בוטינסקי נסתדר. סימה זה עניין של פאה בלבד (טוב, וז’קט ורוד), אבל איך עושים את יצחק שדה, הרואה שאינו נראה, שיורק אש ועף על ענן של תותים? איך עושים שבן גוריון יוציא לייזרים מהעיניים? האם עודד שיגלם את כצנלסון יצטרך באמת לרייר על הבמה? והכי חשוב – איך עוזרים ליעל (דבורה בארון) לנתר על קפיצים? היא לא הסכימה להתפשר.

שבוע וטבלה בגוגל-דוקס אחר כך, כבר הייתה חלוקת משימות. לדפוקים נשלח הקישור למסמך, כשהוא מלווה ברשימת קניות – פאה, קרחות, סקוץ’ ברייט, סוכריות תותים, לוחות קאפה, יריעת ניילון, פנסי גיטרות צינור השקיה ועוד שלל שטויות אותן הופכים ביצירתיות לארט.

בליל ההקרנה התכנסנו אצלי, המקדימים והמאחרים, והיינו בלחץ – רצינו כל דקה לוודא שכל תחפושת וכל אביזר מוכנים ודבוקים ולא יעופו על הבמה.

מאופרים ולבושים יצאנו לסינמטק והתחבאנו בשביל שאלון גור-אריה ויוצרי הסרט לא יראו אותנו עדיין. כשאנחנו לבושים כמו גיבורי הציונות (ואני, למשל עם מקדחה על הראש), אין מתאים מלפגוש את אברהם (בייגה) שוחט ואת חבריו שכנראה תהו על אי הדיוקים ההסטוריים הקלים בתלבושות שלנו, ועל הנוער שמתקלקל, בעוד אנחנו מסבירים להם למי אנחנו מחופשים.

גיבורי הציונות. צילום: רונן גור-אריה
צילום: רונן גור-אריה

אחרי ששלחתי ליוצרי הסרט SMS שאאחר ולא אוכל לעזור בהקרנה, נכנסו באיחור אופנתי לאולם והתיישבנו כולנו בשורה הראשונה, בזמן הטקס שנקרא “כמה פעמים ראית את הסרט?”. בניגוד לרוקי, אגב, ב”מוסד” לא מביכים את מי שבא פעם ראשונה אלא את המתמידים.

“תפנית בעלילה”, אמר אלון עם כניסתנו, “אני שונא שזה קורה”. כששאלתי אותו לאחר מכן, הוא אמר שבשלב הזה הוא עוד לא ידע בדיוק מה אנחנו מתכננים, אבל כבר יודע שאנחנו דפוקים וידע שהולך להיות משהו.

אם הכל הולך פחות או יותר חלק עד עכשיו, משהו חייב להשתבש. היו תקלות במקרן ואי אפשר היה להקרין את המערכונים, כי לא שמעו את הסאונד.

פנים של אכזבה וכמעט שבר נצפו על פניהם של חברי הקאסט, ובמיוחד על פנינו – המארגנים. אין מצב שאחרי כל ההשקעה וכל המאמץ לא נזכה לעלות על הבמה ולחלוק עם הקהל את מה שעשינו.

בדרך כלשהי בזמן הסרט – טופלה הבעיה באופן נקודתי והמערכון הוקרן. סימה ואמנון עלו לבמה והציגו את “גיבורי הציונות” – ואנחנו פשוט עלינו אחד אחד כשקראו בשמותנו, והמחזנו במחוות מוגזמות את מה שנאמר במערכון.

ובסוף מול פינהם ההמומות של הצופים התאחדנו ל… צה”ל! מעולם אנשים במדי ב’ לא זכו לכל כך הרבה מחיאות כפיים.

אינני יודע האם נצליח להתעלות על השטות הזאת בהקרנה הבאה (25.9) וכיצד נעשה זאת, אבל אני כמעט ודאי שנעשה משהו גם לכבוד הקרנת “אייקון”.

ואלה הם גיבורי “גיבורי הציונות”:
הפקה: אהוד קינן ודנה אהרן.

אמנון (הוא הבוס): דנה אהרן.
סימה: מאור סיטבון.
אליהו גולומב: יואב פויירשטיין.
דוד בן גוריון: עידו קינן.
זאב ז’בוטינסקי: אהוד קינן.
יצחק שדה: צחי מורד.
ברל כצנלסון: עודד פויירשטיין.
דבורה בארון: יעל חן.
צה”ל: אסף שגיא וגל רביב.

הריכוז שלי במבחן השרדות

אם ערוץ 10 לא ייסגר פתאום (ואני מאמין שהוא לא ייסגר בסופו של דבר – כי כל הצדדים פה בעמדה של “תחזיקו אותי” בשביל ללחוץ על האחרים. גם אם כן ייסגר, זה לא יקרה כל כך מהר), בשבת תחל העונה השלישית של הישרדות הישראלית באיי הפיליפינים.

אתם ודאי לא תצפו בה כי תשתו בירה עם ליכטש בתחתית. אני לא אצפה בו כי אם לא אהיה בתחתית, אשלים עבודה על הרצאה שאני ועידוק כותבים כבר כמה חודשים ואמורה להיות מוכנה ממש בשבוע-שבועיים הקרובים. בהיותי בלוגר ושדר פודקאסט הוזמנתי לאירוע לבלוגרים בו הוקרן חלק מהפרק הראשון.

מיד על התוכנית, אבל כמה מילים על האירוע לפני כן. האירועים של ערוץ 10 לבלוגרים בדרך כלל מאורגנים כהלכה. הפעם היו פה ושם בעיות – הוא התחיל ב-5, שעה שאנשים עוד עובדים בה והיה במיקום “סודי” שלא הורשנו לדעת מה הוא ואף כיסו את עיננו עד שהגענו אליו.

המטרה הייתה לעזור למיתוג של הישרדות – כיסוי העיניים היה זהה לעיניהם המכוסות של המתמודדים, והמיקום – ספא פרטי באבן יהודה – נבחר כדי “להרגע לפני עונה סוערת”. בכל זאת אני חושב שההפתעה לא הייתה מתקלקלת אילו הייתה נקודת איסוף גם במחלף פולג – וזה היה יכול להיות נוח יותר מבחינה לוגיסטית.

האירוח עצמו כלל מסאז’ים בכל מיני שיטות שנעות על סקלאת הניו אייג’ או עם שמות ניו אייג’ים שנמנעתי מלקחת בגלל שהם אינטמיים מדי לטעמי האישי, ואוכל בז’אנר המזטים\אנטיפסטייים למיניהם שהיה בהחלט סביר, ובסוף חולקה מגבת.

ולתוכנית עצמה
אני חייב לפתוח ולהגיד שאני לא אוהב את הישרדות – לא האמריקנית, ולא הישראלית. לא בגלל שאני חושב שזה גרוע. ניסיתי מספר פרקים ממספר עונות משתי הגירסאות – ופשוט אין לי סבלנות לזה, ואני לא מוצא בזה עניין. גם את ה”מירוץ למיליון” ו”המתמחה” עם דונלד טראמפ שהיו הריאלטיז היחדים שצפיתי בהם – הפסקתי. היה קשה לי לעקוב ובשבל מסויים חדל בהם העניין בעיני.

הפרק הראשון בעונה השלישית, או לפחות החלק אותו ראיתי בהקרנה, עמוס בטוויסטים ובשינוי החוקים והפורמט. זה נועד על מנת להפתיע ולהקשות על המתמודדים לתכנן צעדים מראש. בגדול, ומבלי לספיילר אומר שלא תמיד משתלם להגיע ראשון או לעמוד במשימה. לפעמים זה פועל לרעת המתמודדים. לרוב זה מעצבן את הצופה.

עבודת הליהוק של אותם מתמודדים די טובה. מדובר בדמויות שאפשר לחבב, להזדהות איתן, לצחוק עליהן, לשנוא אותן וכמיטב הקלישאה – לא להתעלם מהם או להיות אדישים אליהם (אישית, אני מחבב את הדס מאלקנה שחיה בספר ואת קריספל עוזר המנופאי). שנאהב את הדמויות – זו בדיוק המטרה של כל תוכנית טלוויזיה. כולם גם עוברים מצלמה, אם להתנסח בפוליטקלי קורקט – ובכל ריאלטי נשמעות טענות על זה שאין אנשים “אמיתיים” שנראים פחות טוב ממה שאנחנו רואים על המסך.

עורך התוכנית נשבע שוב שההפקה לא מתערבת, ולא מביימת את המתמודדים או הסיטאציות. לכל היותר מנחים אותם לדבר במשפטים שלמים בעדויות – כלומר להשתמש בשמות במקום “הוא” ו”היא”, לפרט מעבר ל”כן” ו”לא” ו”כשהגענו לשם” וכדומה. קשה לי להאמין לזה – ולכך שהבמאים והצלמים במקום לא ביקשו לכל הפחות לחזור על דברים שנאמרו או נעשו אם הם לא צולמו או הוקלטו שוב.

קשה ולא תמיד משתלם לביים אנשים שאינם שחקנים מקצועיים, ואין להם נסיון מול מצלמה ולגרום לזה להראות טבעי – אפילו אם הם צריכים לחזור על משפט שהם כבר אמרו לפני שניה ולא להקריא טקסט שכתבו להם (ויש לי מספיק הופעות משל עצמי מול מצלמה בשביל להוכיח את זה). אבל כצופה זה לא ממש משנה לי – לא בהישרדות ולא בתוכניות אחרות. זה גם לא מעניין אותי אם ההפקה סימנה פייבוריט ועזרה לו לנצח.

יותר מאשר זו תחרות ריאלטי – בעיני זו תוכנית טלוויזיה שאומרה לבדר. מהפרק החלקי שראיתי של השרדות 3, ובחלקים שגיא זוארץ לא מתאר כל דריכה על החול וכשהמתמודדים לא חופרים לצופים ואחד לשני – היא מצליחה לעשות את זה.

ועם כל זה – האם אצפה בעונה השלישית? שאלתי וגם אענה – לא נראה לי. על סמך כל מיני שטויות שאני כותב בטוויטר, ואחרי שידור התוכנית הדוקומנטרית על הפרעת קשב, חברי לעבודה אמנון מרנדה הצביע על כך שאני עונה על חלק מהסימפטומים.

יכול להיות שבאמת יש לי דרגה מסויימת אך לא קלינית של הפרעת ריכוז. או סתם רמות ריכוז שונות מהמומצע – כי בשביל ליצור אותו צריך שיהיו גם נתונים סביבו. אם התוכנית הייתה מורכבת מ-20 פרקים שבועיים בני שעה, יתכן שהייתי צופה וממקסס את מה שהפסדתי.

נסיון העבר שלי עם המירוץ למיליון הישראלית הראה לי ששבוע וקצת של ריחוק מהטלוויזיה יוצרים פער מאוד גדול שפשוט אין זמן להשלים.

גם אם לא אעדר ואהיה פנוי כל רביעי ושבת, שני פרקים ארוכים מדי שבוע, על פני עונה של עשרות פרקים – זה פשוט משהו שאני לא יכול להתחייב אליו.

בן אדם מבוגר וככה אני מתנהג?

אז שעות הבוקר, ואני עובד ועסוק, ומקבל שיחת טלפון שמנסה למכור לי משהו ומספרת לי על שינויים בחוק הבריאות או אני לא יודע מה ושהם מציעים משהו שלא מעניין אותי מה הוא.

אז אני מפנה אותה ללקוח הבא שלה, על ידי כך שאני אומר שאני לא מעוניין ומנתק את הטלפון. גס רוח? יתכן, אבל גם להתקשר אלי ולמכור לי דברים. בעניין חוק הספאם – אם אני זוכר נכון הוא נוגע רק למערכות חיוג אוטומטיות ולא לטלפונים אישיים. ועדיין זה מפריע ומציק וטורדני.

בכל מקרה, במקום לעבור ללקוח הבא ולהרוויח עמלות, מחליטה הנציגה (שלצערי שכחתי את שמה) לחנך אותי ומתקרשת שוב. “אהוד, ככה לנתק לי בפנים?”, היא שואלת, “יש דרך להגיד שאתה לא מעוניין”. “סליחה??!!?” אני שואל ומדגיש בטון שלי את סימני הקריאה והשאלה.

“אני מנסה לדאגו לבריאות שלך…” היא אומרת, ומעצבנת אותי עוד יותר (ומי שמכיר אותי יודע שאני לא מתעצבן כל כך הרבה). אז אני מחליט לקטוע אותה “את לא דואגת לבריאות שלי! את מנסה למכור לי משהו ואני לא רוצה אותו”. ושוב סימן הקריאה הודגש בטון הדיבור שלי, כי בטקסט אני נמנע מסימן הפיסוק הזה.

“זה בסדר, יש מספיק אנשים שירצו לקנות את השירות”, היא מתרברבת, ואז רומסת עוד גבול “אבל אתה בן אדם יותר מבוגר ממני וככה אתה מתנהג?”. וואט דה פאקינג פאק?????????? (הפעם את סימני השאלה המרובים חשבתי) “מאיפה אתה יודעת מה הגיל שלי?” אני שואל בתמימות אבל יודע את התשובה. “יש לי פה את הפרטים שלך, ואני רואה שאתה יותר מבוגר”.

אז אם היא מחנכת אותי, גם לי מותר לחנך אותה, ואז אני אומר לה שהיא חצופה שהיא משתמשת בפרטים האלה, וחצופה שהיא מתקשרת למכור לי דברים, ואז היא מסבירה לי שקופות החולים שלחו אותה, והיא אומרת בי שלוש פעמים והשיחה מסתיימת.

פרטים נוספים ושם החברה בהמשך. כל שנותר לי להגיד עכשיו זה “דאבל יו טי אף??”

שרגא השפם המשוטט

קודם כל תצפו בווידאו. יקח לכם שתי דקות ועשרים שניות.

               

נכון, כבר היו בובות ששישמשו ככתבי שטח בעבר, קרמיט הצפרדע, למשל.

אבל לשרגא, שפיילוט איתו עלה היום ב-ynet, יש את האישיות המיוחדת שלו, וזה מסוג הדברים שאני באמת שמח שיש לי הזדמנות לקחת בהם חלק, וניתנת לי הבמה להציג אותם.