אהודק.קום

[עדכון 30.8 - הוספתי למטה וידאו ]

יתכן מאוד שזו הייתה שעת לילה מאוחרת לפני כחודש וחצי, בה שוחחתי בטלפון עם דנה אהרן, חברה שהכרתי בחבר’ה של היפופוטם\המוסד הסגור.

היא אמרה שצריך מתישהו בפורים להתחפש לגיבורי הציונות מהמערכון של היפופוטם. זה השלב בו צריך לצפות במערכון ואז לחזור לכאן ולקרוא. אני אחכה.

אז ראינו שפורים עוד רחוק מדי. אז היא, שבדרך כלל משתייכת לפלג המתון של החבורה, הציעה שנתחפש לדמויות בהקרנה הבאה של המוסד – ושנעלה מחופשים על הבמה.

צילום: יוני רוזנשיין

כבר הפקתי שיווד לסרט, ביימתי מוקומנטרי וערכתי מאחורי הקלעים (שמוקרן אחרי הסרט בקולנוע), אז הנה הזדמנות ליצור משהו חדש כדי לגוון קצת אחרי 29 הקרנות. ולהעמיד בפני עצמי אתגר של מעיין הפקה ובימוי תיאטרלי של קאסט למערכון של קרוב ל-4 דקות.

למצוא אנשים לא הייתה בעיה – זה עניין של פחות משעה. שלחנו מייל לחלק מההיפופנאטים, והם כמו תמיד, אמרו “כן” בלי להבין למה הם מכניסים את עצמם, כשחברי היפופוטם וכל שאר החבורה לא יודעים שום דבר על העניין.

החלק הקשה היה התחפושות והארט. הדמויות (וצפו במערכון, באמת) קלות בחלקן לשחזור. תוך חמש דקות נשלחה תמונה בסלולרי לדנה של הבסיס לתחפושת של ז’בוטינסקי.

ואז מגיע החלק הקשה. עם ז’בוטינסקי נסתדר. סימה זה עניין של פאה בלבד (טוב, וז’קט ורוד), אבל איך עושים את יצחק שדה, הרואה שאינו נראה, שיורק אש ועף על ענן של תותים? איך עושים שבן גוריון יוציא לייזרים מהעיניים? האם עודד שיגלם את כצנלסון יצטרך באמת לרייר על הבמה? והכי חשוב – איך עוזרים ליעל (דבורה בארון) לנתר על קפיצים? היא לא הסכימה להתפשר.

שבוע וטבלה בגוגל-דוקס אחר כך, כבר הייתה חלוקת משימות. לדפוקים נשלח הקישור למסמך, כשהוא מלווה ברשימת קניות – פאה, קרחות, סקוץ’ ברייט, סוכריות תותים, לוחות קאפה, יריעת ניילון, פנסי גיטרות צינור השקיה ועוד שלל שטויות אותן הופכים ביצירתיות לארט.

בליל ההקרנה התכנסנו אצלי, המקדימים והמאחרים, והיינו בלחץ – רצינו כל דקה לוודא שכל תחפושת וכל אביזר מוכנים ודבוקים ולא יעופו על הבמה.

מאופרים ולבושים יצאנו לסינמטק והתחבאנו בשביל שאלון גור-אריה ויוצרי הסרט לא יראו אותנו עדיין. כשאנחנו לבושים כמו גיבורי הציונות (ואני, למשל עם מקדחה על הראש), אין מתאים מלפגוש את אברהם (בייגה) שוחט ואת חבריו שכנראה תהו על אי הדיוקים ההסטוריים הקלים בתלבושות שלנו, ועל הנוער שמתקלקל, בעוד אנחנו מסבירים להם למי אנחנו מחופשים.

צילום: רונן גור-אריה

אחרי ששלחתי ליוצרי הסרט SMS שאאחר ולא אוכל לעזור בהקרנה, נכנסו באיחור אופנתי לאולם והתיישבנו כולנו בשורה הראשונה, בזמן הטקס שנקרא “כמה פעמים ראית את הסרט?”. בניגוד לרוקי, אגב, ב”מוסד” לא מביכים את מי שבא פעם ראשונה אלא את המתמידים.

“תפנית בעלילה”, אמר אלון עם כניסתנו, “אני שונא שזה קורה”. כששאלתי אותו לאחר מכן, הוא אמר שבשלב הזה הוא עוד לא ידע בדיוק מה אנחנו מתכננים, אבל כבר יודע שאנחנו דפוקים וידע שהולך להיות משהו.

אם הכל הולך פחות או יותר חלק עד עכשיו, משהו חייב להשתבש. היו תקלות במקרן ואי אפשר היה להקרין את המערכונים, כי לא שמעו את הסאונד.

פנים של אכזבה וכמעט שבר נצפו על פניהם של חברי הקאסט, ובמיוחד על פנינו – המארגנים. אין מצב שאחרי כל ההשקעה וכל המאמץ לא נזכה לעלות על הבמה ולחלוק עם הקהל את מה שעשינו.

בדרך כלשהי בזמן הסרט – טופלה הבעיה באופן נקודתי והמערכון הוקרן. סימה ואמנון עלו לבמה והציגו את “גיבורי הציונות” – ואנחנו פשוט עלינו אחד אחד כשקראו בשמותנו, והמחזנו במחוות מוגזמות את מה שנאמר במערכון.

ובסוף מול פינהם ההמומות של הצופים התאחדנו ל… צה”ל! מעולם אנשים במדי ב’ לא זכו לכל כך הרבה מחיאות כפיים.

אינני יודע האם נצליח להתעלות על השטות הזאת בהקרנה הבאה (25.9) וכיצד נעשה זאת, אבל אני כמעט ודאי שנעשה משהו גם לכבוד הקרנת “אייקון”.

ואלה הם גיבורי “גיבורי הציונות”:
הפקה: אהוד קינן ודנה אהרן.

אמנון (הוא הבוס): דנה אהרן.
סימה: מאור סיטבון.
אליהו גולומב: יואב פויירשטיין.
דוד בן גוריון: עידו קינן.
זאב ז’בוטינסקי: אהוד קינן.
יצחק שדה: צחי מורד.
ברל כצנלסון: עודד פויירשטיין.
דבורה בארון: יעל חן.
צה”ל: אסף שגיא וגל רביב.