שלוש שניות וחצי ביומן

עוזי בנזימן כותב בעין השביעית:

כל מרואיין מכיר את התופעה: אם הוא מתבקש להשתתף בתוכנית טלוויזיה בערוצים המסחריים, יגיע אל ביתו צוות המונה לכל היותר שני אנשים שיפיקו את המופע: יציבו את המצלמה, יכוונו את הסאונד, וישאלו את השאלות. לא פעם עושה זאת מראיין אחד בלבד שממלא את התפקידים כולם.

אבל אם הערוץ הראשון שולח צוות לבית המרואיין, צפויים להופיע לא פחות מארבעה אנשי מקצוע: מראיין, צלם, איש תאורה, איש סאונד ולא פעם גם מפיקה (הנהג המוביל אותם שומר, בדרך כלל, על הואן בחוץ). ההתנהלות הזו ממחישה בקליפת אגוז את סיבות גוויעתה של רשות השידור.

באופן אידאלי צלם אמור לצלם, תאורן אמור להאיר, איש סאונד לדאוג שהכל ישמע טוב ומראיין אמור לדאוג לתוכן. כל אחד מהמקצועות הללו הוא תחום בפני עצמו שדורש מיומנות ויצירתיות.

מצד שני, כשעושים חדשות ומגזין גם צריך להיות יעילים ולהתפשר בסופו של דבר במקומות מסויימים. אם הסאונד והתאורה ברמה שהם מתאימים לשידור – זה בהחלט יכול להיות מספיק.

אל שני הסנטים שלי. אני לא רוצה ממש להיכנס לדיון ספציפית על רשות השידור, ואם זה אכן מעיד על גוויעה. עם זאת, התיאור שלו אכן קולע וממצה. לפחות ממה שאני חוויתי.

לפני כשנתיים וקצת הגיע הבמאי גיא אסל לראיין אותי ל”יומן” של יום שישי, במסגרת כתבה שלו על וידאו באינטרנט. קבענו שאצטלם במערכת, וחשבתי שהוא מגיע עם צלם בלבד ושנשב באיזו פינה. הגיע צוות שממש הקים סט לראיון באחד המשרדים הסמוכים לחדר שלי במערכת (ואני שוב מתצנל, מיכל, שנאלצת למצוא פינת עבודה אחרת לשעה ומשהו) וככה זה נראה מהצד שלי:

channel 1 crew about to roll camera

גיא ערך אותי מספר ראיונות מקדימים בטלפון, והיה לנו ראיון מעניין מאוד בן כ-45 דקות שצולם לצורך הכתבה (נוסף על זמן הקמת ופירוק הסט). היה לי ברור שילקח ממנו קטע קטן מאוד. בסביבות 3.5 שניות – משפט אחד – ממה שאמרתי נכנס.

זה שגרתי לחלוטין והגיוני שלוקחים חלק מאוד קטן, כי אחרת הכתבה פשוט לא תעבוד ותהיה עמוסה, והצופה לא יבין כלום. למרות הפער בין ההשקעה למה שנלקח בסוף, ספציפית בראיון איתי, הכתבה בכלולתה יצאה מצולחת. ועם זאת – אולי אפשר היה לעשות את זה יעיל יותר.

הופעתי מאז שוב בערוץ הראשון. זוכרים שלפני תשעה חודשים הייתה היסטרית במבה בגלל איזה מייל שהסתובב ברשת? נתבקשתי להסביר בכמה מילים על מיילים היסטריים בכלל, על זה בפרט – ואיך להיזהר ממיילים כאלה.

הפעם דיבר איתי תחקירן בטלפון, שאל כמה שאלות, אמר שהוא ישלח מישהו לראיין אותי בשעות הקרובות ופשוט שאחזור על הדברים בסאונדבייטס – משפטים קצרים וממצים – כדי שהם יוכלו להכניס את זה לכתבה של הערב (בניגוד לכתבת מגזין, בחדשות אין שעות ארוכות לשבת ולברור ולערוך).

מבט

בשביל לצלם את המשפט וחצי שאמרתי שם, על כך שצריך גם להפעיל שיקול דעת ולא לסמוך אוטומטית על חברים ששולחים לנו דברים במייל, פינינו את כל החדר, סידרנו אותו, וחיכינו לצוות הגדול.

אז הוא הגיע: צלם אחד של חדשות HOT שעובדים עם רשות השידור. והכתב? לא היה. ניב, העורך שלי, החזיק מולי את המיקרופון ופשוט דיברתי אליו.

מזל טוב לחגיגות ה-30

בהקרנות של רוקי בקולנוע נהוג לצייר V על מצחיהם של החדשים (או הבתולים – Virgins) שמגיעים לראות את הסרט פעם ראשונה.

לא אחת אני מסביר לחברים שטרם באו לראות את “המוסד הסגור“, שבניגוד ל”רוקי” – כאן דווקא מרחמים על הראשונים, והמתמידים שבאים יותר מדי פעמים הם אלה שעושים מהם צחוק.

אז למה אני בא 30 פעמים לאותו סרט? התירוץ הוא שמדובר במופע שלם ומתעדכן מדי חודש, שנמשך אל תוך הלילה (ואירוע חברתי שנמשך גם עד שעות הבוקר המוקדמות). כאשר הסרט עצמו הוא רק 40 דקות מתוך כל הסיפור.

את התשובה האמיתית אני נותן בסרטון הבא, שמתעד את ההקרנה השלושים שלי, וכיצד חגגנו אותה על הבמה:


צילום ועריכה: רונן גור-אריה

הקרנה הבאה בפסטיבל אייקון – יום חמישי 8.10 בשעה 23:30. נתראה שם ולא נצייר לכם V.

וכמובן – תודה לחברים הטובים והפסיכים שלי שארגנו את כל הדבר הזה לגמרי בהפתעה ובלי שהייתי מעורב בו.

לאחד שיודע על פייתון

לא מעט אנשים שיוצרים דברים ברשת, או כאלה שעולים לרשת, קוראים טוקבקים, לוקחים אותם ללב לפעמים, ובעיקר רוצים להגיד לטוקבקיסטים מה הם חושבים על מה שהם כתבו.

מונטי פייתון פתחו לפני מספר חודשים ערוץ ביוטיוב, בו העלו מערוכנים וקטעי רעיונות, כי א. הם ממילא ביוטיוב אז שלפחות יהיו באיכות טובה. ב. הם צריכים לקדם את הדיוידי.

במהלך החודשים הללו הצטברו מלא טוקבקים לסרטונים, ואריק איידל החליט לענות לכמה מהם אישית בווידאו, שכמובן גם מקדם את המופע של חגיגות 40 שנה ל”קרקס המעופף”. שאנמר, פירסט!

יאללה, לוקחים את ברלין

שיאה של ההופעה של לנרד כהן (וככה הבנתי שיש להגות את שמו) בחמישי בלילה הייתה, לפחות מבחינתי, בשיר First We Take Manhattan (למה אתם לא מרשים אמבד, למה?).

Leonard Cohen in Ramat Gan

כ-47,000 איש הניפו באוויר את סטיקלייטים הירוקים (בכל זאת, בנק דיסקונט שם איזה 8 מיליון שקל) ומיד אחרי שכהן קורא בקולו העמוק על מנהטן, אנחנו צורחים מכל הלב ועם על האנרגיה שיש גם אחרי שעתיים ורבע של הופע “Then We Take Berlin”, ונראה כאילו הם רק מחכים לאפודים ונשק – ויאללה לצאת לקרב מרמת גן. למזלם של הגרמנים, ההופעה נמשכה עוד שעה ורבע אחרי השיר הזה עם עוד איזה מאה הדרנים – שלוש שעות וחצי סך הכל (עם הפסקה קלה).

Leonard Cohen in Ramat Gan

כהן לא ממש רצה לרדת מהבמה, שעליה שר ניגן ואפילו רקד. נראה היה שהוא מתרגש לא פחות מהקהל המתלהב שבא לראות אותו (ובו בחורה שישבה קרוב אלי ביציע וכל הזמן ניסתה לחבק אותו מהאוויר). הוא חייך, כרע והשתחווה לאורך כל המופע, והודה לקהל ששר איתו את “הלוליה” – שגם כלל תנועת סטיקלייטים הרמונית ברחבי היציעים וכר הדשא. באותו “הלוליה” הוא לא בא ל-“Tel Aviv to fool ya” – שורה שהביאה לצרחות התרגשות מהקהל. קצת יותר מהצרחות בלונדון ששם הוא אמר שהוא לא בא ל-“London to fool ya”.

הכריות שחולקו הפכו את הישיבה הממושכת על כסאות הפלסטיק לקצת פחות כואבות, והרוח הסתווית הפכה עזרה להפוך את הישיבה תחת כיפת השמיים לנעימה, ואפשר לצרף לזה את הקהל שלפחות ביציע שבו ישבתי וסביבו, התנהג בצורה מתורבתת ומכובדת.

רבים כבר אמרו וכתבו במשך הלילה והיום, ואני מצטרף – המופע היה מדהים ומרגש מעל לכל הציפיות. כהן והלקה שלו הביאו לבמה אנרגיות ורגשות שבאמת לא חווים כל יום ובכל מופע (ולא הייתי בהרבה מופעים, בטח שלא גדולים – ועדיין). הסאונד – עקב האכילס והחשש הגדול בכל מופע פה, היה מצויין והרמקולים השמיעו באופן צלול את קולו העמוק של כהן ואת הליווי.

בעזרת משקפת שהבאתי ומסכים באיכות די טובה (אבל משום מה עם כתוביות תרגום לשירים) שהוצבו באצטדיון, מאוד נהנתי לא רק מהאיכות הקולית, אלא גם מהצפיה במופע על הבמה – זה היה ממש כמו להיות שם.

ממזרים חסרי כבוד

חפרו וטחנו את הסרט “ממזרים חסרי כבוד” של טרנטינו, וכתבו עליו כמעט הכל. ובכל זאת, שלושה ימים אחרי שראיתי אותו וארגנתי את המחשבות שלי, בא לי גם לכתוב כמה מילים. בקצרה: אני ממליץ מאוד לראות אותו.

אני גם נמנעתי מלקרוא ביקורות וראיונות עם טרנטינו והקאסט לפני הסרט, כי חלקם מספיילרים קטעים מהסרט. כל מה שידעתי עליו כשהלכתי לראות אותו, הוא שיש חבורה של נוקמים אמריקנים שמחסלים נאצים.

הנה טריילר עם פרטים טכניים לא מעניינים בשקופית הפתיחה:

במסיבת עיתונאים לפני הקרנת הבכורה בישראל, אמר טרנטינו שהוא לא עושה “סרט שואה” וזה לא הז’אנר שהוא עוסק בו. וזה נכון. הפרק הראשון והמצמרר של הסרט (שמחולק לחמישה פרקים על פני כשעתיים וחצי) יכול היה להיות אקספוזיציה או חלק מכל סרט שואה שנעשה בעבר. “צייד היהודים” האנס לאנדה מגיע לחווה בפיזיולוך, צרפת בשביל לאתר משפחה יהודית בודדת שנעלמה מהאזור ויש חשד שבעל החוואי מסתיר אותם. לאנדה מתחיל בנימוס בירוקרטי (מבקש רשות לדבר אנגלית), והופך תקיף בחקירה שלו בשביל למצוא את המשפחה ולהשלים את המשימה שלו.

אחרי שהפרק מסתיים (לא טוב, זה כל מה שאגיד) ועד הסוף עם הטוויסט המפתיע (ושוב, אני מציע לא לקרוא כתבות או ביקורות כי הם די הורסים את הסוף), העלילה די מתנתקת מההסטוריה והולכת בקו זמן מקביל ובדיוני. “ממזרים” אכן הופך לסרט הרפתקאות, או פנטזית נקמה סאדיסטית, מלאת דם ואלימה מאוד כפי שטרנטינו עשה בעבר – וכפי שהוא יודע לעשות מדובר בקטעי אלימות לא קלים לצפיה – ולא תמיד צפויים.

למרות העלילה הבדיונית, קשה להתנתק מההקשר ההסטורי ולנסות להנות מהסרט כפנטזיה קולנועית. גם לא תמיד נעים לצחוק ברגעים מצחיקים שמספק בעיקר בראד פיט, אבל גם כריסטוף וולץ שמשחק את לאנדה, ומייק מאיירס שעושה תפקיד אורח שפשוט מזכיר את אוסטין פאוורז – שלושתם אגב, משחקים מצוין, וגם מלאני לורן שמגלמת את שושנה.

מה עוד? גם זה נכתב בביקורות אחרות, אבל גם לי זה הפריע. טרנטינו “מפר את הכללים” של עשיית קולנוע – פשוט כי הוא יכול. באופן לא אחיד ולא עקבי פלאשבקים בלתי מוסברים מגיעים משום מקום, כתוביות מופיעות להן על המסך, וקריינות מסיברה לנו קטעים בעלילה.

אילו זה היה סטודנט שמגיש תרגיל, במאי מתחיל או במאי שנחשב לגרוע, היו מחשיבים אותו כעצלן שלא דאג שהכל יהיה ברור בזמן הכתיבה והצילומים ובחר בפתרון הקל בעריכה בשביל לסגור קצוות. אבל זה טרנטינו – אז זו “בחירה אומנתית”, כמו האיות השגוי של שם הסרט.

בכל זאת אני ממליץ. הסרט עשוי טוב ומאוד מרשים מבחינה קולנועית – הרפרנסים וההשפעות של “מערבוני ספגטי” לא פגעו בו בעיני. ובעיקר – העלילה מותחת ומרתקת והשאירה אותי צמוד לכסא במשך השעתיים וחצי, גם אם לא אחת זזתי בו באי נוחות – אבל גם בגלל שהכסאות בסינמטק תל אביב לא הכי נוחים לישיבה כה ארוכה.