אהודק.קום

הבלוג של אהוד קינן

אהודק.קום header image 2

ממזרים חסרי כבוד

19/09/2009 בשעה 22:18 מאת אהוד · 8 תגובות

חפרו וטחנו את הסרט “ממזרים חסרי כבוד” של טרנטינו, וכתבו עליו כמעט הכל. ובכל זאת, שלושה ימים אחרי שראיתי אותו וארגנתי את המחשבות שלי, בא לי גם לכתוב כמה מילים. בקצרה: אני ממליץ מאוד לראות אותו.

אני גם נמנעתי מלקרוא ביקורות וראיונות עם טרנטינו והקאסט לפני הסרט, כי חלקם מספיילרים קטעים מהסרט. כל מה שידעתי עליו כשהלכתי לראות אותו, הוא שיש חבורה של נוקמים אמריקנים שמחסלים נאצים.

הנה טריילר עם פרטים טכניים לא מעניינים בשקופית הפתיחה:

במסיבת עיתונאים לפני הקרנת הבכורה בישראל, אמר טרנטינו שהוא לא עושה “סרט שואה” וזה לא הז’אנר שהוא עוסק בו. וזה נכון. הפרק הראשון והמצמרר של הסרט (שמחולק לחמישה פרקים על פני כשעתיים וחצי) יכול היה להיות אקספוזיציה או חלק מכל סרט שואה שנעשה בעבר. “צייד היהודים” האנס לאנדה מגיע לחווה בפיזיולוך, צרפת בשביל לאתר משפחה יהודית בודדת שנעלמה מהאזור ויש חשד שבעל החוואי מסתיר אותם. לאנדה מתחיל בנימוס בירוקרטי (מבקש רשות לדבר אנגלית), והופך תקיף בחקירה שלו בשביל למצוא את המשפחה ולהשלים את המשימה שלו.

אחרי שהפרק מסתיים (לא טוב, זה כל מה שאגיד) ועד הסוף עם הטוויסט המפתיע (ושוב, אני מציע לא לקרוא כתבות או ביקורות כי הם די הורסים את הסוף), העלילה די מתנתקת מההסטוריה והולכת בקו זמן מקביל ובדיוני. “ממזרים” אכן הופך לסרט הרפתקאות, או פנטזית נקמה סאדיסטית, מלאת דם ואלימה מאוד כפי שטרנטינו עשה בעבר – וכפי שהוא יודע לעשות מדובר בקטעי אלימות לא קלים לצפיה – ולא תמיד צפויים.

למרות העלילה הבדיונית, קשה להתנתק מההקשר ההסטורי ולנסות להנות מהסרט כפנטזיה קולנועית. גם לא תמיד נעים לצחוק ברגעים מצחיקים שמספק בעיקר בראד פיט, אבל גם כריסטוף וולץ שמשחק את לאנדה, ומייק מאיירס שעושה תפקיד אורח שפשוט מזכיר את אוסטין פאוורז – שלושתם אגב, משחקים מצוין, וגם מלאני לורן שמגלמת את שושנה.

מה עוד? גם זה נכתב בביקורות אחרות, אבל גם לי זה הפריע. טרנטינו “מפר את הכללים” של עשיית קולנוע – פשוט כי הוא יכול. באופן לא אחיד ולא עקבי פלאשבקים בלתי מוסברים מגיעים משום מקום, כתוביות מופיעות להן על המסך, וקריינות מסיברה לנו קטעים בעלילה.

אילו זה היה סטודנט שמגיש תרגיל, במאי מתחיל או במאי שנחשב לגרוע, היו מחשיבים אותו כעצלן שלא דאג שהכל יהיה ברור בזמן הכתיבה והצילומים ובחר בפתרון הקל בעריכה בשביל לסגור קצוות. אבל זה טרנטינו – אז זו “בחירה אומנתית”, כמו האיות השגוי של שם הסרט.

בכל זאת אני ממליץ. הסרט עשוי טוב ומאוד מרשים מבחינה קולנועית – הרפרנסים וההשפעות של “מערבוני ספגטי” לא פגעו בו בעיני. ובעיקר – העלילה מותחת ומרתקת והשאירה אותי צמוד לכסא במשך השעתיים וחצי, גם אם לא אחת זזתי בו באי נוחות – אבל גם בגלל שהכסאות בסינמטק תל אביב לא הכי נוחים לישיבה כה ארוכה.

נושאים: קולנוע · תרבות
תגיות: ·

8 תגובות עד כה ↓

  • 1 trischi // 19/09/2009 בשעה 23:15

    מצטרפת בכל פה- גם להמלצה וגם לביקורת (אם כי ראיתי אותו בקולנוע לב ודווקא היה די נוח). עכשיו יש לי עוד פחות סיבה לכתוב עליו פוסט בעצמי.
    לגבי הטריקים של הכתוביות והפלאשבקים, זה היה פחות מפריע לי אם הם היו אחידים לאורך כל הסרט, אבל הם צצים רק בכמה נקודות בודדות וזה באמת מרגיש קצת כמו סתימת חורים. כייפית, אבל עדיין.

  • 2 אהוד // 19/09/2009 בשעה 23:22

    זהו, שכשלומדים קולנוע, וכשמדברים על “כללים” – אז אחד מהם זה עקביות ושפה קולנועית.

    כלומר, סרט לא יהפוך באקראי לשחור לבן באמצע, למשל, ויחזור לצבע. אם זה קורה – זה אומר שלשחור לבן יש משמעות (למשל פלאשבקים). גם “טעויות” כמו קפיצות בעריכה יכולות לשרת את הסרט אומנותית כשהן נעשות באופן מודע.

    אבל העניין הוא שכללים נועדו שישברו אותם (אחרת כל הסרטים יראו אותו דבר), ומדובר באומנות שאי אפשר לקבוע לה כללים, במיוחד אם כבר צברת את השם שלך ואתה טרנטינו.

  • 3 Amitos // 20/09/2009 בשעה 11:15

    לאחר שצפיתי אתמול בסרט
    כמוך, גם אני לא קראתי או שמעתי ביקורות.

    טרנטינו לא חידש כלום, כאילו שצפיתי ב”קיל ביל 3 “.
    לפחות הסרט נערך בסדר הכרונולוגי שלו, אחרת היה אפשר לחשוב שאולי מדובר פה בהחלאה של “ספרות זולה”

    כל פרק הוא כמו מיקרוקוסמוס לסרט השלם, ארוך ומייגע.
    2 הדברים היחידים שהצילו את הסרט הן הצנות של הירי בפאב (האב שחגג הולדת בנו)
    ושריפת בית הקולנוע.
    וכמובן אם כבר סרט לא מוצלח, אז בראד פיט באחד מסרטיו הגרועים.
    משחק מתחת לכל ביקורת.

    לסיכום – זה לא סרט שאני ארצה יום אחד לראות שוב

  • 4 ליאור הנר // 01/10/2009 בשעה 11:01

    הסרט עשוי טוב מאוד אבל תחושת הנקמה ובמיוחד סצינת הסיום השאירה לי תחושה די קשה. עידוד פיגועי הנקמה וההתאבדות לא ממש מדבר אלי, בלשון המעטה.

  • 5 אהוד // 01/10/2009 בשעה 11:06

    ליאור,

    הסרט משאיר תחושות קשות לכל אורכו, כפי שכתבתי. יחד עם זאת אני לא חושב שיש פה “עידוד” פיגועי נקמה.

    למרות שיש פה אמירה ומסר כלשהו – וכל אחד יכול לפרש את זה לעצמו, עדין מדובר בקולנוע. בפיקציה ובפנטזיה (סאדיסטית, אבל פנטזיה).

  • 6 ליאור הנר // 01/10/2009 בשעה 13:51

    ברור שזו פיקציה אבל הקשר לאירועים האמיתיים הוא too close for comfort. חוץ מזה, בעולם שבו יש לא מעט אנשים שחושבים שארץ נהדרת, או ג’ון סטיוארט מייצגים את המציאות, אני לא בטוח עד כמה הסרט באמת יתפס כפנטזיה. אני ראיתי אותו בקולנוע רגיל באשדוד ואני מוכן להמר שלפחות 50% מהאנשים שיצאו מהסרט חושבים שהוא מייצג מציאות כלשהי.

  • 7 אהוד // 01/10/2009 בשעה 13:55

    לא יודע לפי מה מדדת את האשדודים, אבל קולנוע זה מדיום שקיים למעלה מ-100 שנה.

    אם אנשים עד עכשיו לא למדו שהוא פיקציה, ואם תגביל אותו בגלל שאנשים לא מבינים את זה – הרגת את האומנות. אז בשביל מה לעשות בכלל?

    ג’ון סטוארט מאוד מייצג את המציאות. הוא לא ממציא שום דבר מהעובדות, אלא מגיש אותן בצורה מצחיקה ולפעמים בדי לחכימא ברמיזה.

  • 8 ליאור הנר // 01/10/2009 בשעה 15:44

    קודם כל תרשה לי לאמר: Ich bin ein Ashdodi.
    למרות שאני כלל לא בטוח שאנשים יודעים שהקולנוע הוא פיקציה, אני כמובן לא מתכוון להגביל שום דבר, רק דיברתי על התחושה שלי.

    ולגבי ג’ון סטיוארט, אני מצטער שאני מצטייר כאליטיסיט שמזלזל באינטלגינציה של אחרים, אבל… אני אליטיסט שמזלזל באינטליגנציה של רוב האוכלוסיה שלא מבינה את הדקויות והרמיזות.

    חוץ מזה, אם תקרין את הסרט בפני פלסטינים בעזה, ולאחר מכן תציג בפניהם סקר השואל “האם, בעקבות הסרט, אתה בעד פיגועי התאבדות?” יש לי תחושה שאני יודע מה הם יענו.

    אני בא להגיד שלא הכל עובדות ופעמים רבות האמרה הבאה שולטת: Don’t bullshit me with facts, I have my own opinions. הסרט מדגיש את התחושה שפיגועי התאבדות ונקמה הן דבר לגיטימי ואף רומז כי זה מה שחובה לעשות מול צורר.

    השאלה מיהו הצורר נתונה לפרשנות ובראייה מעודכנת, אני מפחד מהתשובה.

השארת תגובה