אהודק.קום

שיאה של ההופעה של לנרד כהן (וככה הבנתי שיש להגות את שמו) בחמישי בלילה הייתה, לפחות מבחינתי, בשיר First We Take Manhattan (למה אתם לא מרשים אמבד, למה?).

כ-47,000 איש הניפו באוויר את סטיקלייטים הירוקים (בכל זאת, בנק דיסקונט שם איזה 8 מיליון שקל) ומיד אחרי שכהן קורא בקולו העמוק על מנהטן, אנחנו צורחים מכל הלב ועם על האנרגיה שיש גם אחרי שעתיים ורבע של הופע “Then We Take Berlin”, ונראה כאילו הם רק מחכים לאפודים ונשק – ויאללה לצאת לקרב מרמת גן. למזלם של הגרמנים, ההופעה נמשכה עוד שעה ורבע אחרי השיר הזה עם עוד איזה מאה הדרנים – שלוש שעות וחצי סך הכל (עם הפסקה קלה).

כהן לא ממש רצה לרדת מהבמה, שעליה שר ניגן ואפילו רקד. נראה היה שהוא מתרגש לא פחות מהקהל המתלהב שבא לראות אותו (ובו בחורה שישבה קרוב אלי ביציע וכל הזמן ניסתה לחבק אותו מהאוויר). הוא חייך, כרע והשתחווה לאורך כל המופע, והודה לקהל ששר איתו את “הלוליה” – שגם כלל תנועת סטיקלייטים הרמונית ברחבי היציעים וכר הדשא. באותו “הלוליה” הוא לא בא ל-”Tel Aviv to fool ya” – שורה שהביאה לצרחות התרגשות מהקהל. קצת יותר מהצרחות בלונדון ששם הוא אמר שהוא לא בא ל-”London to fool ya”.

הכריות שחולקו הפכו את הישיבה הממושכת על כסאות הפלסטיק לקצת פחות כואבות, והרוח הסתווית הפכה עזרה להפוך את הישיבה תחת כיפת השמיים לנעימה, ואפשר לצרף לזה את הקהל שלפחות ביציע שבו ישבתי וסביבו, התנהג בצורה מתורבתת ומכובדת.

רבים כבר אמרו וכתבו במשך הלילה והיום, ואני מצטרף – המופע היה מדהים ומרגש מעל לכל הציפיות. כהן והלקה שלו הביאו לבמה אנרגיות ורגשות שבאמת לא חווים כל יום ובכל מופע (ולא הייתי בהרבה מופעים, בטח שלא גדולים – ועדיין). הסאונד – עקב האכילס והחשש הגדול בכל מופע פה, היה מצויין והרמקולים השמיעו באופן צלול את קולו העמוק של כהן ואת הליווי.

בעזרת משקפת שהבאתי ומסכים באיכות די טובה (אבל משום מה עם כתוביות תרגום לשירים) שהוצבו באצטדיון, מאוד נהנתי לא רק מהאיכות הקולית, אלא גם מהצפיה במופע על הבמה – זה היה ממש כמו להיות שם.