ת’רילר בדיזנגוף

בתחילת החודש אירחתי את טל אנגל בפודקאסט זה לחלשים. טל הוא ממארגני כל מיני פלאשמובים ואירועי רחוב נחמדים וגם מארגן מופע קברט. הוא הזמין אותי אז לבוא היום לריקוד ההמוני של ת’רילר של מייקל ג’קסון.

לא רקדתי, אבל צילמתי את המעריצים מורידים את המטריות ורוקדים בגשם. תהנו.

קריוקי מצגות

בקריוקי מצגות (Power Point Karaoke בעקרון, ו-Keynote Karaoke אם אתם מקיסטים מגניבים), שלא כמו בסתם קריוקי, לא צריך לשיר. כך שזה פחות צורם לאוזני הצופים והמשתתפים באירוע. למשחק הזה יש לו גירסאות שונות, אבל צריך, בגדול, להעביר מצגת מול קהל.

אז מה פה בדיוק הקריוקי? צריך להעביר מצגת שלא ראיתם מעולם על נושא שלא מבינים בו. הנושא גם לא חייב להיות נאמן למצגת עצמה. בדרך כלל המצגת נלקחת במקום מהאינטרנט. כפי שלמדנו, אם יש משהו שהאינטרנט טובה בו, אז הוא קומיקסים מצחיקים (אם כי הבדיחה הצפויה והמתבקשת היא לכתוב “פורנו”).

מעבר לזה, הרשת טובה גם במציאת כל דבר אחר בעולם, ובפרט מצגות. כאלה שלא ייאמן, אחת – שמישהו הכין אותן וחשב שהוא יצליח למכור משהו או להרשים מישהו עם אפקטים זולים וקלישאות, ושתיים – שאותו מישהו גם חשב שלהעלות אותן לרשת, תחת שמו, יועיל למוניטין שלו ולקריירה שלו. לא מעט מהמצגות הן התמונות הכי מטופשות שרצות במייל כבר משנת 85. פחחח. ג-ד-ו-ל. לא יכול להיות שזה אמיתי!!111!. תעבירו לכולם. לפתוח רמקולים. וכיוצא בזאת.

בהיותנו חנונים קיימנו ערב קריוקי מטופש כזה ונעזרנו במצגות הקריוקי של סליידשייר. בדיחות המתכנתים בו לפעמים הגיעו לקיצוניות מדאיגה, אבל במצגות שכללו בעיקר תמונות ולא טקסט משמים שאין משהו מצחיק להגיד עליו, נשמרה רמה הגיונית של הומור וטמטום.

קריוקי מצגות

המצגת הראשונה שהוטלה עלי הייתה על התוכנית העסקית של IBM לשנה הבאה, שמישהו העלה לרשת. האמת, ניסיתי להגיד דברים מצחיקים על הגרפים והתמונות שהוכנסו לשם, אבל אז קראתי את הטקסטים וראיתי שפשוט עשו את העבודה בשבילי ולא הייתי צריך להתאמץ.

מי שהכין אותה הוא כנראה סוג של גאון. בגלל שהוא העלה אותה לרשת, אני אחשוף את התוכנית העסקית גם בפני קוראי אהודק.קום והמתחרים של החברה: החברה תמכור יותר, תשקיע בחברות שמרוויחות, ותעשה ים כסף ב-2010.

הופעת הבכורה של Acoustic Heroes

בצהרי שישי של אוקטובר העדיין חמים הופענו לראשונה בהרכב חדש שהוקם זה עתה, ה-Acoustic Heroes, בשדרות רוטשילד בתל אביב. ההופעה נקבעה מהרגע להרגע ולא הספקנו להדפיס את מילות השירים או להכין סדר הופעה.

מה עושים כשרוצים לשיר אבל לא זוכרים את השירים? זו שאלה רטורית. התשובה היא שחוזרים על הבית הראשון מספר פעמים או עוברים לבית הראשון של השיר הבא.

אבל לא רק שלא היו לנו מילים של שירים – גם כלי נגינה לא ממש היו לנו. חלקנו גם לא ממש למד לנגן על כלים אמיתיים. הפתרון הוא לעבור לדבר הטוב ביותר הבא. לא בדיוק הבא, יותר קרוב לדבר העשירי בתור של הדברים הטובים: גיטרות ותופים של המשחק גיטר הירו.

והנה עוד מכשול – לא יכולנו להביא טלוויזיה, קונסולת משחק או ציוד הגברה לשדרה במרכז תל אביב – זה דורש יותר מדי התארגנות וכבלים מאריכים. המשמעות היא שהמיקרופונים לא עובדים וכלי הנגינה משמיעים סתם קליקים ולא מוזיקה.

לא נתנו לשטות כזאת להפריע לנו ופשוט התחלנו לנגן, ולתת את ההופעה הטובה ביותר שאפשר לקבל בחינם ברחוב.

ההופעה הבאה כמובן תהיה מאורגנת והגיונית הרבה יותר: אנחנו מביאים שירונים.

פורסם גם ב”עירוניה”

איזה כיף לי

אז הנה סיפור נחמד. בשבוע האחרון וקצת אני משתמש רק במחשב הנייח ולא בלפטופ. למה? התקלקל לי המסך אאוט אוב דה כלום ורק השבוע היה לי זמן למסור אותו לתיקון (בתקווה שזה במסגרת האחריות).

אז זה כנראה לא מספיק כיף, ומסחטת התפוזים שלי גם התפרקה לה. סתם כך, בלי שהיא דיברה קודם על כמה שרע לה וזה. אז גם מיצי רימונים ותפוזים אני לא יכול לשתות מול המסך הקטנטן של הלפטופ המזדקן והאיטי.

ואז יש עוד דברים שהתחרבנו בשבועיים האלה בחיי האישיים, אבל כאלה שלא מפרטים מעל גלי הבלוגיה – וחשבתי שנגמר – שאוכל להתמודד עם כל התקלות.

אבל לא. כי איפה הכיף בזה? על מה אני אכתוב בבלוג או אחפור בפודקאסט אם לא יהיו לי מספיק צרות? אז יש. והנה מה שהיה.

הייתי היום בוועידת הנשיא. ואפילו היה יעיל. כתבתי שלוש ידיעות משם (1,2,3), ואפילו שמעתי אנשים מעניינים ולעיתים גם מצחיקים, וזה לא מרדים כפי שחשבתי שיהיה.

מיד כשנגמר הפאנל האחרון עליו כתבתי, ואחרי שעות ארוכות בירושלים והרבה עבודה, נסעתי לבקר חברה במעונות של הר הצופים. למרות הפעמים המרובות שהייתי בירושלים, אני עדיין לא מכיר אותה מספיק טוב, ומתבלבל גם עם מפות (למה אין לי ג’יפיאס? ככה)

אחרי סיבובים מיותרים ברחובות ירושלמים שמטצלבים עם עצמם, ומסע דרך קריית הממשלה, הצלחתי למצוא את היציאה לבגין – שזה האיילון של הירושלמים ואחרי עוד סיבוב בהר-הצופים והגבעה הצרפתית מצאתי את המקום.

רציתי להוציא את האייפוד שלי מהתיק (שכבר נקשרתי אליו ובחרתי לו אפילו שם – “האייפוד”) ואז גיליתי שהוא לא בתיק, אבל אני יודע בדיוק איפה הוא בבנייני האומה.

שרי ממשרד היח”צ דבי תקשורת, וכן עומר כביר, כתב כלכליסט – לשניהם תודה גדולה וענקית שאחרי שהתקשרתי אליהם בפאניקה חזרו לאולם בשביל לראות אם המכשיר עוד שם , אבל הוא כבר נלקח. התקווה האחרונה היא מחלקת אבידות או מציאות – או אמזון לרכישת חדש.

אם מישהו גנב אותו – הוא נענש מספיק כי הוא יצטרך להתמודד עם הטעם המוזיקלי המזעזע שלי, עד שהוא יפרמט אותו וישים את המוזיקה שלו.

אז זהו. אז אם עוד משהו עומד להתשבש, שיקרה בבשה ביום שישי, כדי שיהיה לי זמן להתמודד איתו. ודמיינו קללה עסיסית במרוקאית. אין לי כוח לחשוב על אחת ולתעתק אותה.

תרכיז פסיפולרה – unboxing

בעקבות ה-Unboxing של משקה הטרחון – אני מנסה לראשונה מול המצלמה של אסף שגיא משקה שמבוסס על תרכיז פסיפלורה.

לאיזה עוד דברים לעשות אנבוקסינג ולנסות פעם ראשונה מול המצלמה? לא חייב להיות משקאות.

המפוזר הפירומן

תמיד כשהכרוז ברכבת מתחיל להכריז על משהו, הנוסעים נמצאים במתח – הוא קודם מונה את רשימת התחנות “הרכבת לחיפה שעוצרת בתחנות תל אביב השלום, תל אביב מרכז, תל אביב אוניברסיטיה” וגו’, ורק בסוף אומר אם היא תגיע לרציף מספר אחת, תאחר בחמש דקות, תאחר זמן לא ידוע או לא תגיע בכלל בגלל דריסה.

בכל מקרה, אחר הצהריים הייתה זו שריפה בקרון ריק שגרמה לשיבושים. כמי שנסע ברכבת יום יום במשך כמה שנים – זה ממש לא נעים, ולפעמים פשוט אין איך לחזור הביתה. במיוחד כשכל נוסעי הרכב נוהרים החוצה וממלאים מהר מאוד אוטובוסים אם הם לא מסרבים לעצור ולקחת נוסעים.

ואז בערב, בגלל עוד קרון שעלה באש, תומר כהן תהה מי הולך ושורף קרונות? שאלה רטורית שיש עליה גם תשובה. ובכן, מי שיכול לעשות דבר כזה, זה מישהו שממש מתעצבן על הרכבת, וספציפית על קרונות ריקים – המפוזר מכפר אז”ר, מספרה של לאה גולדברג בהוצאת עם עובד.

בשלב כלשהו בסיפור, הוא מגיע לרכבת שיוצאת מתל אביב לירושלים ומחפש מקום פנוי:

רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק.
רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב.
“כן יש לי מזל היום, כי מצאתי פה מקום. טוב לנוח ברכבת, מה נעים בתא לשבת”.

סיפור אמיתי – זה קרה לי כשהייתי לפני שמונה שנים בהולנד עם חברים. נכנסו לקרון באמסטרדם על מנת להגיע לעיירה פרוכטרכטראוכט או משהו כזה. אחרי כמה דקות נכנס עובד הרכבת (ידענו את זה כי היה לו וסט והוא היה סמכותי) והתחיל לצעוק משהו בהולנדית. כל היושבים ברכבת הסתכלו אחד על השני בציפיה שמישהו יבין הולנדית וידע מה לעשות ואנחנו פשוט נעשה את זה אחריו.
צילום: אהוד קינן

אילו היה מדובר בטרוריסט שרוצה לחטוף את הקרון – זה היה יכול להיות מאוד מביך. בשלב הזה עובד הרכבת הבין שכולם על הקרון תיירים, חזר על דבריו באנגלית מושלמת וללא מבטא זר, ובישר לנו שהקרון לא זז לשום מקום ושנצא ממנו ונעבור לקרון הבא.

גלשתי קצת. למפוזר היה גורל אחר משלנו. אחרי שהוא מוצא מלא מקום פנוי הוא נרדם, ואז מתעורר מספר פעמים ומנסה לברר היכן הוא. אבל בגלל שהוא מפוזר, הוא מתקשה להבין שהוא לא זז בכלל, וממשיך לשאול אם הוא הגיע כבר לירושלים.

עונים לו מסביב : “לא, אתה בתל – אביב”.
“תל אביב?”. “אכן, אכן”, שוב שוכב הוא וישן.

ומה קורה אחר כך? איך הוא פותר את הבעיה? לאה גולדברג משאירה את העניין די פתוח:

את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר.
כנראה הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר.

אבל אנחנו הרי כבר יודעים איך הסיפור הזה נגמר, או כמו שאמרה לי ידידתי רונה:

הכתובת היתה כתובה בעפרון, בקרון האחרון.