אהודק.קום

תמיד כשהכרוז ברכבת מתחיל להכריז על משהו, הנוסעים נמצאים במתח – הוא קודם מונה את רשימת התחנות “הרכבת לחיפה שעוצרת בתחנות תל אביב השלום, תל אביב מרכז, תל אביב אוניברסיטיה” וגו’, ורק בסוף אומר אם היא תגיע לרציף מספר אחת, תאחר בחמש דקות, תאחר זמן לא ידוע או לא תגיע בכלל בגלל דריסה.

בכל מקרה, אחר הצהריים הייתה זו שריפה בקרון ריק שגרמה לשיבושים. כמי שנסע ברכבת יום יום במשך כמה שנים – זה ממש לא נעים, ולפעמים פשוט אין איך לחזור הביתה. במיוחד כשכל נוסעי הרכב נוהרים החוצה וממלאים מהר מאוד אוטובוסים אם הם לא מסרבים לעצור ולקחת נוסעים.

ואז בערב, בגלל עוד קרון שעלה באש, תומר כהן תהה מי הולך ושורף קרונות? שאלה רטורית שיש עליה גם תשובה. ובכן, מי שיכול לעשות דבר כזה, זה מישהו שממש מתעצבן על הרכבת, וספציפית על קרונות ריקים – המפוזר מכפר אז”ר, מספרה של לאה גולדברג בהוצאת עם עובד.

בשלב כלשהו בסיפור, הוא מגיע לרכבת שיוצאת מתל אביב לירושלים ומחפש מקום פנוי:

רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק.
רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב.
“כן יש לי מזל היום, כי מצאתי פה מקום. טוב לנוח ברכבת, מה נעים בתא לשבת”.

סיפור אמיתי – זה קרה לי כשהייתי לפני שמונה שנים בהולנד עם חברים. נכנסו לקרון באמסטרדם על מנת להגיע לעיירה פרוכטרכטראוכט או משהו כזה. אחרי כמה דקות נכנס עובד הרכבת (ידענו את זה כי היה לו וסט והוא היה סמכותי) והתחיל לצעוק משהו בהולנדית. כל היושבים ברכבת הסתכלו אחד על השני בציפיה שמישהו יבין הולנדית וידע מה לעשות ואנחנו פשוט נעשה את זה אחריו.

אילו היה מדובר בטרוריסט שרוצה לחטוף את הקרון – זה היה יכול להיות מאוד מביך. בשלב הזה עובד הרכבת הבין שכולם על הקרון תיירים, חזר על דבריו באנגלית מושלמת וללא מבטא זר, ובישר לנו שהקרון לא זז לשום מקום ושנצא ממנו ונעבור לקרון הבא.

גלשתי קצת. למפוזר היה גורל אחר משלנו. אחרי שהוא מוצא מלא מקום פנוי הוא נרדם, ואז מתעורר מספר פעמים ומנסה לברר היכן הוא. אבל בגלל שהוא מפוזר, הוא מתקשה להבין שהוא לא זז בכלל, וממשיך לשאול אם הוא הגיע כבר לירושלים.

עונים לו מסביב : “לא, אתה בתל – אביב”.
“תל אביב?”. “אכן, אכן”, שוב שוכב הוא וישן.

ומה קורה אחר כך? איך הוא פותר את הבעיה? לאה גולדברג משאירה את העניין די פתוח:

את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר.
כנראה הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר.

אבל אנחנו הרי כבר יודעים איך הסיפור הזה נגמר, או כמו שאמרה לי ידידתי רונה:

הכתובת היתה כתובה בעפרון, בקרון האחרון.