קו המומחים – הפותחים בדסקטופ

היום בקו המומחים מתארחים המומחה המטאפיזי בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה מאוניברסיטת מנצ’סטר יונייטד- עודד ועקנין ולצידו הקוראת בקבצים ופותחת בקוד פתוח- מירית מטלון, כשירות חדש אנחנו מציעים לכם תמלול של השיחה, ממש כאן באתר האינטרנט שלנו וכן ניתן לשלוח בפקס או באימייל צילומי מסך שלכם לקו במומחים בעלות של 32 ש”ח לדקה.

מירית מטלון: ובכן, לפנינו הפעם משימה מורכבת במיוחד כיון שמדובר במחשב זוגי ששייך לתמי גבע ומעיין בלום, בחרנו להתעלם מהדברים המובנים מאליהם (מסמך שקשור לברווז, גודל התמונה על הדסקטופ) ולנסות ולעמוד על טיבו של הזוג המוזר דוקא מזוית אחרת, דקדקנית יותר, מעמיקה יותר, אם תרצו- תמי ומעיין של הפרטים הקטנים. אז אמור לי, עודד מה הדבר הראשון שעולה לראשך?

תמי ומעיין בקו המומחים
Sent at 4:37 PM on Wednesday

Dan-ya is busy. You may be interrupting.

אם תלחצו עלי, אני אגדל

עודד ועקנין: ‫ב-ר-ד-ק‬. ‫New folder בדסקטופ? באמת?‬

מירית מטלון: הייתי אומרת שזה אדם שנותן לדברים להכנס אליו, מוכן לקבל.

עודד ועקנין: ‫למה את אומרת דבר כזה?‬

מירית מטלון: למשל- הוא מרשה לכל תוכנה שולית להניח שורטקאטס על שולחן העבודה שלו, ללא הבדלי גזע דת מין וחשיבות

עודד ועקנין: ‫המממ‬

מירית מטלון: אולי מתקשה להבחין בין עיקר לטפל.
אבל יש לזכור שמדובר בזוג, זה מחשב של זוג- זה מעניין, כשהמחשב הוא משותף אף אחד לא לוקח אחריות על הניקיון בין היתר כדי לא לפלוש לפרטיותו של האחר.

עודד ועקנין: ‫אני חולק עלייך, לדעתי דווקא אין פה עניין של פרטיות.‬
‫מדובר באנשים מאוד פתוחים וליברלים‬: ‫מסמכים אישיים נמצאים על הדסקטופ ולא בתיקיה‬.
אישור רפואי וכל מיני‬

מירית מטלון: הממ, צודק, אני מקבלת את התיקון. זה רק עניין של לקחת אחריות על המרחב המשותף.
איך הייתי מתייחס לקיצורי דרך שבורים, לרוב למשחקים שכנראה הוסרו?

עודד ועקנין: ‫זה גלעד.‬
אנשים סנטימנטלים‬
‫לא מוכנים להיפרד מהעבר‬

מירית מטלון: בוא נדבר רגע על הצבע של הדסקטופ
לא מדובר בבחירה מקרית,
אפור הוא לחלוטין לא ברירת מחדל
מה דעתך על זה?
[ואפרופו גלעד- סולסיק! די מטורף… לא ראיתי את הציפור הכחולה כבר שנים]

עודד ועקנין: ‫כן‬
‫חיים בעבר אני אומר לך‬
‫אפור לכאורה מעיד על בן אדם קודר‬
‫אבל מאחר שיש שם תמונה קולנועית, ורמזים על לימודי קולנוע‬
מנשר וכדומה – מדובר באדם יצירתי‬
‫אמן מיוסר‬
‫כי אחרת היתה שם תמונה יותר צבעונית מהקולנוע‬
‫ולא אפורה‬

מירית מטלון: אז בינתיים יש לנו מחשב זוגי, שהוא בעצם חלל ציבורי ולכן אף אחד לא לוקח אחריות על הנקיון שלו
יש לנו נוסטלגיה והאחזות בעבר, כולל השארת גלעד לתוכנות שכבר עברו מהעולם

עודד ועקנין: ‫ויש לנו אמן מיוסר‬
‫מה את אומרת על זה שיש להם כרום‬
‫אבל שהם לא משתמשים בלשוניות‬

מירית מטלון: לגבי הלשוניות, לדעתי אתה טועה, מדובר דוקא בשיפט קליק של “הלחן הודעה חדשה” כדי לשמור את חלון המייל הנוכחי פתוח
זה הפירוש שאני נותנת לזה

עודד ועקנין: ‫אה נכון‬
אז זה אומר שהאנשים משאירים עניינים לא סגורים בחייהם‬
‫אני חש ADHD‬
‫ריבוי משימות והסחת תשומת לב ממשימה אחת לאחרת‬
‫כך למשל נפתחה תיקיה חדשה ובטח במקום לתת לה שם הוא עבר למשימה אחרת‬

מירית מטלון: אני מסכימה
זה נראה כמו זוג שהכל אצלו בחוץ, אין לכלוך מתחת לשטיח, הֵל! אין אפילו מחבוא לחוברות הפורנו. הכל על הדסקטופ
מה דעתך על כך שהכרום (חדש עדכני) הוא דפדפן ברירת המחדל כאשר במקביל סולסיק היא תוכנת שיתוף המוזיקה?

עודד ועקנין: ‫ועל כך שאין אף תוכנת קוד פתוח אחרת‬
‫ווינראר לכיווצים‬
‫שזה הכי ליים‬
נרו לצריבה‬

מירית מטלון: קיצור דרך לחייגן!
וואו!

עודד ועקנין: ‫אומרים לי באוזניה שהגיע הרגע לצאת לפרסומות, אז מירית, בקיצור, איך הייתי מסכמת את התרשמותך מהזוג?

מירית מטלון: תראה, אני שוב חוזרת לעניין המשמעותי ביותר והוא לקיחת האחריות על המרחב המשותף, הרי אני גם מגשרת עם מומחיות בזוגות, למדתי במכללת אננס למאמנים בכירים ולדעתי הם חייבים לטפל בזה- מישהו צריך לקחת אחריות על הדסקטופ.

עודד ועקנין: אני מעדיף במילות הסיכום שלי דוקא להתייחס לעניין הסנטימנטליות, ותרו על המובן מאליו, נסו להתקין תוכנת קוד פתוח- תפתחו אל הקדמה כמו שאתם פתוחים זה אל זה.

אפשר לראות את זה גם אצל מ. מטלון.

זה סוף החדשות מהטלפון

תקלה טכנית הביאה לכך שמבזק הצהריים של קול ישראל (הידוע לחבריו כקולי”ש) שודר היום כאשר יצחק איתן מקריא אותו בטלפון (באמת). לתקלות יש מחיר. במיוחד אם יש לי תוכנת עריכה וזמן פנוי. תהנו מהבדיחה המטופשת.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

להורדה.

מועדון הסרט המופרע

לפני כשנה התארגן הגרעין הקשה והדפוק של מעריצי היפופוטם והמוסד הסגור – והחלטנו לקיים הקרנות חודשיות אצל אחד מאיתנו בבית של כל מיני קומדיות – בין ההקרנות של המוסד. גם בשביל להתראות יותר, גם כדי לראות סרטים אחרים ואפילו מצחיקים – וגם כדי לאכול מהפיצה שלי  – משהו שהוא מומלץ באופן כללי.

אלון גור-אריה, במאי המוסד הסגור, החליט למסד את המפגשים האלה ולמצוא להם בית . הוא הציע לסינמטק תל אביב להקרין מדי חודש קומדיה קלאסית בעותק פילם (ולא דיוידי) כדי שנוכל לחוות את הקולנוע האמיתי עם סרטים מלאים בשריטות, קטיעות ובעיות סאונד, ולספר על היוצרים של הסרט בהרצאה המשלבת קטעי וידאו. בסינמטק אמרו לו כן, ומשם זה התגלגל גם לסינמטקים ברחבי הארץ.

מהתיאור בתוכניה שכולל בדיחות על זריקת עציצים על המנחה קשה להבין מה הולך שם באמת, אז ערכתי פרומו קצר של המועדון. נתראה באחד הבאים.

עוגה בפרצוף

בדרך כלל הטלפונים מאלון גור-אריה בבקשת טובה, מסתיימים בכך שאני אמצא את עצמי קשור לצלב ורוקד תחת השמש הקופחת בחוף הים.

והנה, כשנסעתי איתו להרצאה במסגרת מועדון הסרט המופרע בירושלים, הבקשה הייתה לתקוע לו עוגת קצפת (למעשה, קצף גילוח) בפרצוף, עם סיום ההרצאה. כחבר טוב, אין לי אלא להענות לבקשה. הוידאו השני מראה את אסף שגיא מבצע את אותה פעולה בצהריי אותו יום. יש אנשים שפשוט לא לומדים.

חטופים

הערב ב-21:00 תשודר בערוצשתיים סדרת הדרמה חטופים שיצר גידי רף. הזומנתי השבוע להקרנת בלוגרים מצומצמת בבית קשת, ונתבקשנו לא למסור יותר מדי פרטים על הפרק הראשון, בשביל לא לספיילר. כמו כל דבר, גם עם אמברגו אין לי בעיה, בהינתן שהוא נעשה בין מבוגרים בהסכמה. כמו כן, ישבנו לשוחח עם רף.

כך או אחרת, לכו תראו את הטריילר (וקשת, תתנו לעשות אמבד לדברים כאלה, בחייכם) הוא די מסביר את הסדרה ומה קורה בה וחושף פרטים בלי לספיילר. בגדול, מדובר בחטופים שחוזרים הביתה לאחר 17 שנים בשבי, והסדרה – 11 פרקים של כחמישים דקות בעונתה הראשונה – מספרת על ההתמודדות שלהם עם החזרה למציאות שמהשיכה בלעידהם, ועם מתקן החקירה שמנסה לראות מה קרה להם בשבי. ומצד שני – ההתמודדות של המשפחות, החברים והחברה הישראלית עם חזרתם.

הנה קליפ שיר הנושא – באתי הביתה, ונמשיך.

בעקבות שאלה של גדי שמשון בטוויטר, שהקראתי בלייב במפגש, רף עמד על ההבדל בין שבויים לחטופים. לדבריו, שבויים הם חיילים שנשבו במסגרת מלחמה מול מדינה שחתומה על אמנת ג’נבה ועומדת בתנאים שלה.בעוד חטופים, בהם הסדרה עוסקת, הם חיילים שנחטפו על ידי ארגון טרור – לדבריו.

שמעתי קולות בטוויטר (שזה פחות או יותר זהה לקולות בראשי) נגד הסדרה באופן כללי. עינת מירון אומרת “רעיון הסדרה עושה לי רע ואין לי כוונות לצפות בה..”. ראיתי גם בטוקבקים בכתבה על הסדרה ב-ynet שיש קולות להחרמה.

אחרי שראיתי את הפרק, אני חושב שלהתעלם מסדרה כזאת, זה להגיד שלא נוח לנו לראות שבויים וחטופים בפריים טיים. למרבה הצער, חטופים יהיו לנו תמיד. זה לא שיום אחד כולם יחזרו במטוס, הכל יהיה מאושר ואז יהיה אפשר לכתוב על זה סדרות וסרטים, להסתכל אחורה ולהתלוצץ על זה ביחד עם רופאינו. אני לגמרי מסכים עם רף שאמר במספר הזדמנויות, שדרמה בפריים טיים היא דרך להביא את הנושא למודעות ולדיון. וכן, מותר לקשת וליוצרי הסדרה גם להתפרנס מזה ולמכור פרסומות.

במקרה הזה, רף טיפל בנושא באמצעות סדרה דרמתית, שהוא לגטימי באותה מידה של טיפול בנושא באמעצות כתבות בחדשות או סרט דוקומנטרי. רף אמר שבעקבות התחקיר שעשה, ובמסגרתו נפגש עם פדויי שבי ומשפחות, הוא שוקל לעשות גם סרט דוקומנטרי בנושא.

לפחות על פי פרק הראשון, נראה שרף מתייחס לנושא ברגישות. הסיפור של החטופים בסדרה נושק – אבל לא זהה – לסיפורים של משפחות השבויים, החטופים והנעדרים של ישראל. אין תחושה שהדמויות מבוססות על מישהו ספציפי. יש סיפור מסגרת דומה, וניואנסים שיזכירו לנו את החטופים והשבויים. אלמנט בולט הוא הכרזה הכחולה הקוראת להחזרתם ודומה מאוד לכרזה של שליט, רגב וגולדווסר – שם זה צרם לי, והייתי עושה בחירה אומנותית אחרת.

הקאסט מצויין (מילי אביטל, אסי כהן, עד עזרוני, אסי כהן, יורם טולדנו, ישי גולן, יעל אבקסיס, נבו קחמי ועוד). הסדרה כתובה טוב ומנסה להעביר את החוויה של המשפחות באופן ישיר גם לצופים. כך, אנחנו נחשפים לפנים של החטופים אחרי 17 שנים, יחד עם המשפחות שבאות לפגוש אותם ולא שניה לפני כן. אנחנו חווים יחד עם החטופים ששבו את הפלאשבקים מהשבי ואת חוויות החזרה לחברה בצורה שלפעמים עושה קצת צמרמורת. הפרק הראשון זורק אותנו לחזרתם הביתה בלי יותר מדי פרטים על החטיפה עצמה ועל העסקה שהביאה לשחרורם – ובטח הייתה שנויה במחלוקת, ומשאיר מקום לכל הדברים הללו בהמשך העונה.

אפשר לזרוק לאוויר ביטויים כמו “חופש הביטוי” ו”חרות אמנותית” שבשמם צריך לשדר את הסדרה. זה גם לגטימי לא לצפות בה או להרגיש לא בנוח עם הנושא שלה, שהינו טעון ורגיש – וכואב להרבה משפחות, שאין לנו מושג כמה הוא כואב. לטעמי, עם זאת, זה לא יהיה נכון להחרים אותה באופן גורף, ובטח לפני שצופים בפרק הראשון. לא צריך להסתמך רק על הפרומו או על כל הראיונות והכתבות מסביב.

הסדרה, כמו הקבוצות והחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק, כמו הטוקבקים, כמו אוהלי המחאה, וכמו הדיון התקשורתי האינסופי, לא תביא לזה שמחר בבוקר כל החטופים יחזור לכאן חיים ובריאים לצערנו. אבל היא בהחלט מעוררת מחשבה ושווה צפיה.