About אהוד

יליד 1982. עובד על מחשבים עוד מימי ה-DOS וה-BBS. כותב בלוג מאז 2003. מסקר את האינטרנט עבור ynet. לומד קולנוע. כותב, מפיק, מצלם עורך ומשתטה. פתוח להצעות אפשר לכתוב לי

שבט קינן גם יחד

חמישה קיננים יש בתמונה הזאת מההופעה המצויינת של דפנה והעוגיות ורונה קינן. מימין – עופר, עידו, רונה, דפנה ואהוד (אני).

לשלושה יש קשר משפחתי. גם לרונה קינן יש לנו קשר עקיף. כשאבי היה חיל במלחמת יום כיפור, מספר שנים אחרי שעלה לארץ ממרוקו (לא רואים עלי, אני יודע), חיפש תרגום עברי לשם משפחתו ועקנין וקנין.

אבא מספר שהיה קורא את הטור של עמוס קינן ז”ל, אביה של רונה, בידיעות אחרונות, אהב את השם ואת הצליל הדומה ועברת לקינן.

המלצות סופ”ש: קיננים, בלאומילך ובזאר

יש סופ”ש עם כל מיני אירועים בתל אביב, בכולם מעורבים חברים שלי – אז קבלו המלצות.

קיננים
בשישי בערב יש הופעה של דפנה (קינן) והעוגיות שמארחות את רונה קינן בלבונטין. אין קשר משפחתי ביניהן, וגם לא ביני לבינן.

אבל לכולנו קוראים קינן, והלהקה החליטה להזמין קיננים בהנחה. דן-יה, החברה בעוגיות, ואותה אני מכיר דרך הפודקאסט, הזמינה אותי ואת אחיי להופעה, וביקשה שנמליץ עליה. אז תבואו אם אתם קינן, וגם אם אתם לא. המוזיקה שלהם שווה. תתפסו מקום לא מאחורי העמוד.

קישונים
בשבת בשעה 1 אחרי הצהריים, חברי אלון גור-אריה, שביים איזה סרט שאני לא זוכר כרגע את שמו, מציג בסינמטק תל אביב את “תעלת בלאומילך” של אפרים קישון. סרט ישראלי מצחיק, ועם הפקה יוצאת דופן. העתק של רחוב אלנבי נבנה באולפני הרצליה לצורך הצילומים.

http://www.youtube.com/watch?v=R3Vslzcc6ls

לפני הסרט, אלון יספר על הבמה על קישון, ויציג כל מיני קטעים שלו. אם צפיתם פעם ב”ייסורי אפרים” עם דבל’ה גליקמן – שכחו מזה. מדובר בדברים הרבה יותר מצחיקים. קראו כתבה של אלון כדי לראות קצת ממה שיהיה בהרצאה.

בזאר
בשישי ובשבת, יתקיים בגני התערוכה בתל אביב בזאר “מתלבשות” של בגדי מעצבים ומעצבות. ההכנסות מהמכירות ילכו כתרומה למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב.

בלוגריות האופנה דר, שלי ועפר מדגמנות פריטים שימכרו שם, אבל הובטח לי שלא יהיו שם רק בגדי נשים, אלא גם חפצים לבית, ספרים ועוד כל מיני. (צילום: שי פילוסוף)

אווטאר

צריך להגיד את זה. בערך אחרי שכל העולם כבר אמר, אבל אצטרף: הסרט אווטאר של ג’יימס קמרון נראה מדהים וכיף מאוד לראות אותו על מסך הקולנוע. אז קודם טריילר ואז אמשיך.

מבטיח שאין ספוילרים. הטריילר די מסכם שעתיים והרבה של הסרט, חוץ מהסוף שהוא פשוט בדיוק מה שאתם חושבים שהוא יהיה (התברר שברוס וויליס מת לאורך כל הסרט, שהוא ואד נורטון היו בן אדם אחד עם פיצול אישיות ושהוא חפר את דרכו החוצה מהכלא עם הפטיש הקטנטן של כלי השחמט).

הסרט נראה טוב לא מעט בזכות התלת ממד ובגלל האפקטים שאינם מוגזמים, ונמצאים במקום טוב באמצע בסולם של 1 עד מייקל ביי. לפני שהלכתי לראות את הסרט, אפרתאופ אמרה לי כי באחת הסצינות בה נזרק רימון, היא זזה הצידה בבהלה. ממש בדומה ל”רכבת מגיעה לתחנה” של האחים לומייר, שבה הקהל חשב שרכבת אמיתית מגיעה אליהם מהמסך, ולפי האגדה ברח בפאניקה.

אמרתי לה שהיא הייתה צריכה לספר דווקא שקפצה על הרימון בגבורה וכיסתה אותו בגופה, בשביל להציל את כל יושבי אולם הקולנוע ממוות. גם לא כל כך האמנתי שזו חווית הצפיה שעברה, ושיערתי שהיא גוזמאית. וגם רציתי לכתוב את המילה “גוזמאית”.

אבל כשישבתי וצפיתי, מצאתי את עצמי גם בורח מדברים שעפו לעבר הקהל, ומנסה להעיף מפני את היצורים הלבנים הקטנים שנראים כמו עלי סביון. היהזרו מהרכבת ונמשיך.

זה ממש לא רק התלת ממד והאפקטים. כיף לצפות בסרט גם בגלל כוכב “פנדורה” שבנו שם, הדמויות שעליו, ואיתן היצורים והמערכת האקולוגית של הכוכב – ובה עצים שנראה בהתחלה כאילו ילדי קולג’ זרקו עליהם נייר טואלט, וחייזרים שמתחברים ב-USB מהשיער שלהם לחייזרים אחרים. סצינות המלחמה באוויר וביבשה מטורפות, עשויות טוב ומצולמות כך שממש אפשר להבין מה קורה שם, ולא מדובר בערבובית פיצוצים שמאפיינת סצינות מלחמה בסרטים עתירי תקציב.

אני חייב להודות, אגב, שאני קצת פאנבוי של ג’יימס קמרון, במאי ותסריטאי אווטאר. שליחות קטלנית 1+2 הם סרטים נהדרים בעיני. את השני יש לי עם כל מיני תוספות מגניבות בדוידי, ופוסטר הסרט תלוי על הקיר בביתי. את טיטאניק פחות אהבתי – די שיעמם אותי. גם את שקרים אמיתיים אהבתי מאוד – קומדית אקשן מצויינת שממש לא לוקחת עצמה ברצינות, ועושה עבודה יותר טובה בלצחוק על אקשן ועל שוורצנגר, ממה שעושה הסרט אחרון גיבורי הפעולה.

הנה זה מביא אותי לאווטאר. צייצתי קצת אחרי שחזרתי הביתה מההסרט שמדובר בקומדיה עמוסת רפרנסים וקלישאות הכי טובה מאז שקרים אמיתיים. כי זו ההרגשה שיצאתי איתה. קצת פוקהונטס, קצת מטריקס, קצת מחוז 9, ועוד קלישאות מהרבה סרטי צבא אמריקני\פנטזיה\מד”ב שעלו על המסך. היו מסרים גלויים מדי וממש לא מרומזים של הטובים מול הרעים, וכוחניות תאגידית אמריקנית שיוצאת למלחמות והורגת ילדים בשביל נפט, או “נדיריום” (Unobtainium במקור).

כנראה שבהקרנה בה נכחתי, חילקו רק משקפיים שנותנים עומק לתמונה, אבל אי אפשר לראות בעזרתן אלגוריות או סאב טקסט, שקצת נותנים לך לחשוב בעצמך על מה שראית. ארז משוכנע שפשוט קמרון כתב את התסריט לפני עשור וזה נראה לו אז בסדר. נילי אומרת שזה פשוט מה שקהל אמריקני אוהב. מבקר קולנוע איתו דיברתי, תהה למה בתקציב של 300 מיליון דולר, לא יכלו לזרוק 100,000 לתסריטאי.

ולסיום – אהבתי את הליהוק. אוהורה מסטאר טרק האחרון הופכת להיות חייזרית. ההוא משליחות קטלנית 4 מככב בתפקיד הראשי בסרט. ובשביל להוכיח שיש לו חוש הומור, השיב קמרון את סיגורני וויבר מהנוסע השמיני שלו, הפעם כמדענית חובבת חייזרים. קמרון ליהק גם את ג’ובאני ריבסי, שזה מצחיק ללהק אותו בכלל למשהו.

אז מה? לרוץ ולראות, ורק בתלת ממד. השקיעו את חמישים השקלים. בכל דרך אחרת – די חבל.

ועל הדרך, קצת תלונות שהצטברו אצלי במהלך הצפיה:
1. יש שערים ביציאה מהקולנוע, על מנת שהצופים לא יגנבו את משקפיי התלת ממד. כי, כמו באוזניות במטוס, אין להם שימוש לשום דבר אחר (אלא אם קניתם ידיעות אחרונות). וכל פעם שמישהו מנסה לקחת אותם, הם מצפצפים – ממש כאילו הם גונבים חולצה. וגם כשמישהו לא מנסה לקחת אותם, אלא סתם הסדרן עובר שם באמצע הסרט – זה מצפצף.

2. גם הכתוביות הן בתלת ממד. הן מטיילות להן, ומקפצות בשביל לא להסתיר חלקים חשובים בסרט. הן גם צהובות, לא לבנות – בשביל שיהיה קל יותר לקרוא – אז סבבה. אם כי בשלב מסויים, כשמדברים בשפה החייזרית, הכתוביות טיילו יותר מדי ופשוט עפו אחורה אל השורה האחרונה. אז אמנם הבנתי את הדיאלוג, אבל פיספסתי קצת ממה שקרה על המסך.

3. למה הטריילר לאליס היה בעברית? אני די בטוח שג’וני דפ לא דובר עברית. אני גם סבור שיש עוד שחקנים חוץ מג’וני דפ שיכולים לשחק בסרטים של ברטון, מדי פעם. תן לאחרים גם קצת להנות.

התמונה שלי בטיים

איזה כיף. התמונה הזאת שצילמתי התפרסמה השבוע במגזין TIME בגליון של 21 בדצמבר (יש פה עניינים של נסיעה בזמן, או סתם שיטת תיארוך של מגזינים).

חפשו אותו בדוכן העיתונים או חנות הספרים בשבוע הקרוב. הוא לא בניילון, אז אפשר להציץ בעמוד 29. או לקנות ואז להציץ. למטה גם תוכלו לראות את הקרדיט.

Thriller @ Dizengoff

התמונה צולמה בריקוד ההמוני של “ת’רילר” שהתקיים בדיזנגוף, ב-30 באוקטובר, ואורגן על ידי הפקות ספונטניות וגופי פלאשמוב שונים בתל אביב.

אז איך התמונה הגיע לטיים? פליקר, בתכל’ס. די דומה לתמונה שלי שהתפרסמה ב-Men’s Health הגרמני ותמונות אחרות בכל מיני אתרים קטנים שמצאו אותי בפליקר.

עורכת התמונות של הטיים שלחה לי מייל, והביעה עניין בתמונה וביקשה שאשלח את הרזולוציה המלאה, אבל עדיין לא הבטיחה ששום דבר יתפרסם.

כמה ימים אחר כך קיבלתי מייל מכתבת או עורכת שביקשה לראיין אותי על התמונה, ושאספר קצת את הסיפור שמאחורי הסיפור. אז גיליתי שבטיים הם נושאים ונותנים מאוד קשוחים בכל הנוגע למרואיינים וצלמים חיצוניים. אני ביקשתי ששתתקשר לפני 7 בערב (כלומר לפני הצהריים שלהם) כי יותר נוח לי לדבר מהטלפון הקווי בעבודה. היא אמרה שיתקשרו אחרי 7. לא קל.

מצד שני, היא ביקשה רשות להקליט אותי, כדי להעלות הראיון לגירסה המקוונת של המגזין. והעלתה על הקו טכנאי שיטפל בעניין הזה של ההקלטה.

סיפרתי על הריקוד, על ההתארגנות והפרסום בפייסבוק, על מה אני בעצם עשיתי שם (צילמתי וקיוויתי שמגזין בינלאומי יבקש את התמונה, אלא מה?) ועל כך שעיריית תל אביב גם הצטרפה לארגון האירוע. היא הייתה מופתעת. אמרתי לה שגם אני, ושזה הפתיע אותי יותר מאשר העובדה שאנשים באו לרקוד בגשם.

בימים האחרונים, אחרי שקיבלתי אישור סופי שנעשה שימוש בתמונה ולפני שיצא הגליון המודפס, חפרתי באתר של טיים ובקישורים בשביל לקשר אליו ולהשוויץ. האמת, שעד הרגע שרכשתי את העותק (בנוסף לעותקים שאמורים להישלח אלי), הייתי בטוח שמדובר בעוקץ ניגרי ממש ממש מושקע. חשבתי שמישהו שמנסה להוציא ממני את הכתובת – כדי לשלוח לי בחינם גליונות של טיים. זה די מתוחכם, אם זה היה נכון.

בכל מקרה, אני עדיין מחכה לתשובה על עניין הפרסום באתר (ומשום מה אתמול, שהוא יום חופש בארה”ב, קיבלתי תשובה שבודקים לי את זה), אבל כרגע התמונה בגליון המודפס, וזה בהחלט גם משהו.

[עדכון 17:57] הכתבת של הטיים ענתה לי לגבי פירסם גם באתר

Boker tov, Ehud. Sorry, but unfortunately we did not post the Michael Jackson photos. I’m not sure why—possibly because there were so many.

דורבנות – התגובה לתגובה

תקציר הפרקים הקודמים:
דביר בנדק, מ”מקום לדאגה” והקמפיין לבנק, פנה לאחי, עידוק. על הדרך הוא הזכיר את אסף שגיא, מייסד דורבנות, ועוד מגיבים וכותבים אצל אחי.

אסף, אביעד שמיר, ואני כתבנו וצילמנו תגובה בה אסף פונה לדביר בבקשה לפרסם את דורבנות, ומזכיר על הדרך את אנשי ערוץ 10 ואת שמיל פסטרפיש.

והנה מגיעה תגובה לתגובה:

אגב, אני ממליץ להיכנס ממש לתוך האתר ולקרוא ולחפש מילים. יש עוד מילים פרט למילים הטובות שמופיעות בצד.

ת’רילר בדיזנגוף

בתחילת החודש אירחתי את טל אנגל בפודקאסט זה לחלשים. טל הוא ממארגני כל מיני פלאשמובים ואירועי רחוב נחמדים וגם מארגן מופע קברט. הוא הזמין אותי אז לבוא היום לריקוד ההמוני של ת’רילר של מייקל ג’קסון.

לא רקדתי, אבל צילמתי את המעריצים מורידים את המטריות ורוקדים בגשם. תהנו.

קריוקי מצגות

בקריוקי מצגות (Power Point Karaoke בעקרון, ו-Keynote Karaoke אם אתם מקיסטים מגניבים), שלא כמו בסתם קריוקי, לא צריך לשיר. כך שזה פחות צורם לאוזני הצופים והמשתתפים באירוע. למשחק הזה יש לו גירסאות שונות, אבל צריך, בגדול, להעביר מצגת מול קהל.

אז מה פה בדיוק הקריוקי? צריך להעביר מצגת שלא ראיתם מעולם על נושא שלא מבינים בו. הנושא גם לא חייב להיות נאמן למצגת עצמה. בדרך כלל המצגת נלקחת במקום מהאינטרנט. כפי שלמדנו, אם יש משהו שהאינטרנט טובה בו, אז הוא קומיקסים מצחיקים (אם כי הבדיחה הצפויה והמתבקשת היא לכתוב “פורנו”).

מעבר לזה, הרשת טובה גם במציאת כל דבר אחר בעולם, ובפרט מצגות. כאלה שלא ייאמן, אחת – שמישהו הכין אותן וחשב שהוא יצליח למכור משהו או להרשים מישהו עם אפקטים זולים וקלישאות, ושתיים – שאותו מישהו גם חשב שלהעלות אותן לרשת, תחת שמו, יועיל למוניטין שלו ולקריירה שלו. לא מעט מהמצגות הן התמונות הכי מטופשות שרצות במייל כבר משנת 85. פחחח. ג-ד-ו-ל. לא יכול להיות שזה אמיתי!!111!. תעבירו לכולם. לפתוח רמקולים. וכיוצא בזאת.

בהיותנו חנונים קיימנו ערב קריוקי מטופש כזה ונעזרנו במצגות הקריוקי של סליידשייר. בדיחות המתכנתים בו לפעמים הגיעו לקיצוניות מדאיגה, אבל במצגות שכללו בעיקר תמונות ולא טקסט משמים שאין משהו מצחיק להגיד עליו, נשמרה רמה הגיונית של הומור וטמטום.

קריוקי מצגות

המצגת הראשונה שהוטלה עלי הייתה על התוכנית העסקית של IBM לשנה הבאה, שמישהו העלה לרשת. האמת, ניסיתי להגיד דברים מצחיקים על הגרפים והתמונות שהוכנסו לשם, אבל אז קראתי את הטקסטים וראיתי שפשוט עשו את העבודה בשבילי ולא הייתי צריך להתאמץ.

מי שהכין אותה הוא כנראה סוג של גאון. בגלל שהוא העלה אותה לרשת, אני אחשוף את התוכנית העסקית גם בפני קוראי אהודק.קום והמתחרים של החברה: החברה תמכור יותר, תשקיע בחברות שמרוויחות, ותעשה ים כסף ב-2010.

הופעת הבכורה של Acoustic Heroes

בצהרי שישי של אוקטובר העדיין חמים הופענו לראשונה בהרכב חדש שהוקם זה עתה, ה-Acoustic Heroes, בשדרות רוטשילד בתל אביב. ההופעה נקבעה מהרגע להרגע ולא הספקנו להדפיס את מילות השירים או להכין סדר הופעה.

מה עושים כשרוצים לשיר אבל לא זוכרים את השירים? זו שאלה רטורית. התשובה היא שחוזרים על הבית הראשון מספר פעמים או עוברים לבית הראשון של השיר הבא.

אבל לא רק שלא היו לנו מילים של שירים – גם כלי נגינה לא ממש היו לנו. חלקנו גם לא ממש למד לנגן על כלים אמיתיים. הפתרון הוא לעבור לדבר הטוב ביותר הבא. לא בדיוק הבא, יותר קרוב לדבר העשירי בתור של הדברים הטובים: גיטרות ותופים של המשחק גיטר הירו.

והנה עוד מכשול – לא יכולנו להביא טלוויזיה, קונסולת משחק או ציוד הגברה לשדרה במרכז תל אביב – זה דורש יותר מדי התארגנות וכבלים מאריכים. המשמעות היא שהמיקרופונים לא עובדים וכלי הנגינה משמיעים סתם קליקים ולא מוזיקה.

לא נתנו לשטות כזאת להפריע לנו ופשוט התחלנו לנגן, ולתת את ההופעה הטובה ביותר שאפשר לקבל בחינם ברחוב.

ההופעה הבאה כמובן תהיה מאורגנת והגיונית הרבה יותר: אנחנו מביאים שירונים.

פורסם גם ב”עירוניה”

איזה כיף לי

אז הנה סיפור נחמד. בשבוע האחרון וקצת אני משתמש רק במחשב הנייח ולא בלפטופ. למה? התקלקל לי המסך אאוט אוב דה כלום ורק השבוע היה לי זמן למסור אותו לתיקון (בתקווה שזה במסגרת האחריות).

אז זה כנראה לא מספיק כיף, ומסחטת התפוזים שלי גם התפרקה לה. סתם כך, בלי שהיא דיברה קודם על כמה שרע לה וזה. אז גם מיצי רימונים ותפוזים אני לא יכול לשתות מול המסך הקטנטן של הלפטופ המזדקן והאיטי.

ואז יש עוד דברים שהתחרבנו בשבועיים האלה בחיי האישיים, אבל כאלה שלא מפרטים מעל גלי הבלוגיה – וחשבתי שנגמר – שאוכל להתמודד עם כל התקלות.

אבל לא. כי איפה הכיף בזה? על מה אני אכתוב בבלוג או אחפור בפודקאסט אם לא יהיו לי מספיק צרות? אז יש. והנה מה שהיה.

הייתי היום בוועידת הנשיא. ואפילו היה יעיל. כתבתי שלוש ידיעות משם (1,2,3), ואפילו שמעתי אנשים מעניינים ולעיתים גם מצחיקים, וזה לא מרדים כפי שחשבתי שיהיה.

מיד כשנגמר הפאנל האחרון עליו כתבתי, ואחרי שעות ארוכות בירושלים והרבה עבודה, נסעתי לבקר חברה במעונות של הר הצופים. למרות הפעמים המרובות שהייתי בירושלים, אני עדיין לא מכיר אותה מספיק טוב, ומתבלבל גם עם מפות (למה אין לי ג’יפיאס? ככה)

אחרי סיבובים מיותרים ברחובות ירושלמים שמטצלבים עם עצמם, ומסע דרך קריית הממשלה, הצלחתי למצוא את היציאה לבגין – שזה האיילון של הירושלמים ואחרי עוד סיבוב בהר-הצופים והגבעה הצרפתית מצאתי את המקום.

רציתי להוציא את האייפוד שלי מהתיק (שכבר נקשרתי אליו ובחרתי לו אפילו שם – “האייפוד”) ואז גיליתי שהוא לא בתיק, אבל אני יודע בדיוק איפה הוא בבנייני האומה.

שרי ממשרד היח”צ דבי תקשורת, וכן עומר כביר, כתב כלכליסט – לשניהם תודה גדולה וענקית שאחרי שהתקשרתי אליהם בפאניקה חזרו לאולם בשביל לראות אם המכשיר עוד שם , אבל הוא כבר נלקח. התקווה האחרונה היא מחלקת אבידות או מציאות – או אמזון לרכישת חדש.

אם מישהו גנב אותו – הוא נענש מספיק כי הוא יצטרך להתמודד עם הטעם המוזיקלי המזעזע שלי, עד שהוא יפרמט אותו וישים את המוזיקה שלו.

אז זהו. אז אם עוד משהו עומד להתשבש, שיקרה בבשה ביום שישי, כדי שיהיה לי זמן להתמודד איתו. ודמיינו קללה עסיסית במרוקאית. אין לי כוח לחשוב על אחת ולתעתק אותה.

תרכיז פסיפולרה – unboxing

בעקבות ה-Unboxing של משקה הטרחון – אני מנסה לראשונה מול המצלמה של אסף שגיא משקה שמבוסס על תרכיז פסיפלורה.

לאיזה עוד דברים לעשות אנבוקסינג ולנסות פעם ראשונה מול המצלמה? לא חייב להיות משקאות.

המפוזר הפירומן

תמיד כשהכרוז ברכבת מתחיל להכריז על משהו, הנוסעים נמצאים במתח – הוא קודם מונה את רשימת התחנות “הרכבת לחיפה שעוצרת בתחנות תל אביב השלום, תל אביב מרכז, תל אביב אוניברסיטיה” וגו’, ורק בסוף אומר אם היא תגיע לרציף מספר אחת, תאחר בחמש דקות, תאחר זמן לא ידוע או לא תגיע בכלל בגלל דריסה.

בכל מקרה, אחר הצהריים הייתה זו שריפה בקרון ריק שגרמה לשיבושים. כמי שנסע ברכבת יום יום במשך כמה שנים – זה ממש לא נעים, ולפעמים פשוט אין איך לחזור הביתה. במיוחד כשכל נוסעי הרכב נוהרים החוצה וממלאים מהר מאוד אוטובוסים אם הם לא מסרבים לעצור ולקחת נוסעים.

ואז בערב, בגלל עוד קרון שעלה באש, תומר כהן תהה מי הולך ושורף קרונות? שאלה רטורית שיש עליה גם תשובה. ובכן, מי שיכול לעשות דבר כזה, זה מישהו שממש מתעצבן על הרכבת, וספציפית על קרונות ריקים – המפוזר מכפר אז”ר, מספרה של לאה גולדברג בהוצאת עם עובד.

בשלב כלשהו בסיפור, הוא מגיע לרכבת שיוצאת מתל אביב לירושלים ומחפש מקום פנוי:

רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק.
רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב.
“כן יש לי מזל היום, כי מצאתי פה מקום. טוב לנוח ברכבת, מה נעים בתא לשבת”.

סיפור אמיתי – זה קרה לי כשהייתי לפני שמונה שנים בהולנד עם חברים. נכנסו לקרון באמסטרדם על מנת להגיע לעיירה פרוכטרכטראוכט או משהו כזה. אחרי כמה דקות נכנס עובד הרכבת (ידענו את זה כי היה לו וסט והוא היה סמכותי) והתחיל לצעוק משהו בהולנדית. כל היושבים ברכבת הסתכלו אחד על השני בציפיה שמישהו יבין הולנדית וידע מה לעשות ואנחנו פשוט נעשה את זה אחריו.
צילום: אהוד קינן

אילו היה מדובר בטרוריסט שרוצה לחטוף את הקרון – זה היה יכול להיות מאוד מביך. בשלב הזה עובד הרכבת הבין שכולם על הקרון תיירים, חזר על דבריו באנגלית מושלמת וללא מבטא זר, ובישר לנו שהקרון לא זז לשום מקום ושנצא ממנו ונעבור לקרון הבא.

גלשתי קצת. למפוזר היה גורל אחר משלנו. אחרי שהוא מוצא מלא מקום פנוי הוא נרדם, ואז מתעורר מספר פעמים ומנסה לברר היכן הוא. אבל בגלל שהוא מפוזר, הוא מתקשה להבין שהוא לא זז בכלל, וממשיך לשאול אם הוא הגיע כבר לירושלים.

עונים לו מסביב : “לא, אתה בתל – אביב”.
“תל אביב?”. “אכן, אכן”, שוב שוכב הוא וישן.

ומה קורה אחר כך? איך הוא פותר את הבעיה? לאה גולדברג משאירה את העניין די פתוח:

את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר.
כנראה הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר.

אבל אנחנו הרי כבר יודעים איך הסיפור הזה נגמר, או כמו שאמרה לי ידידתי רונה:

הכתובת היתה כתובה בעפרון, בקרון האחרון.