קרטושקס

אז כבר חפרתי פה מה אני חושב על סדרות רשת ממומנות, אין צורך לחזור. אספר שחברי מהיפופוטם יצרו סדרת רשת חדשה במימון מותג חטיפים בשיתוף עם The Box, החברה שגם יצרה את סלבס.

ראיתי את מרבית הפרקים בשלב כזה או אחר של עריכה (ואני ממליץ על צפיה כאשר אלון גור אריה, הבמאי והכותב של הסדרה, מפיק מפיו את האפקטים הקוליים לפני שנעשתה עריכת סאונד. למעשה אציע לו לעשות את זה בגירסת דיוידי – פסקול במאי. יותר קל מקומנטרי). יש שם בדיחות שאני פחות אוהב (כי לא הבנתי אותן), אבל זו עדיין סדרה מאוד מצחיקה ומטופשת בו זמנית. אם התחברתם להומור בפרק הראשון, תאהבו גם את האחרים. אם לא – יש מלאן דברים מצחיקים ביוטיוב.

לאחד שיודע על פייתון

לא מעט אנשים שיוצרים דברים ברשת, או כאלה שעולים לרשת, קוראים טוקבקים, לוקחים אותם ללב לפעמים, ובעיקר רוצים להגיד לטוקבקיסטים מה הם חושבים על מה שהם כתבו.

מונטי פייתון פתחו לפני מספר חודשים ערוץ ביוטיוב, בו העלו מערוכנים וקטעי רעיונות, כי א. הם ממילא ביוטיוב אז שלפחות יהיו באיכות טובה. ב. הם צריכים לקדם את הדיוידי.

במהלך החודשים הללו הצטברו מלא טוקבקים לסרטונים, ואריק איידל החליט לענות לכמה מהם אישית בווידאו, שכמובן גם מקדם את המופע של חגיגות 40 שנה ל”קרקס המעופף”. שאנמר, פירסט!

הטירה של מארק צוקרברג

היגגתי היום (רביעי) בשעה הבינלאומית של רשת ב’ על פייסבוק, לרגל חמש שנים להיווסדה. לצערי הראיון שערכה איתי ענת דולב היה מאוד מאוד קצר ותמציתי ולא הספקתי להגיד הרבה, אבל סידרתי עסקת נדלן למייסד, מארק צוקרברג.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

מיני-אתרים חדשים לחדשות 2

אני קורא אצל דבורית (ולווט) על השקת האתר של חדשות ערוץ 2 ביום רביעי. לא הייתי בהשקה בעיקר כי לא הוזמנתי אליה, ולא כתבי טכנולוגיה-מחשבים-אינטרנט אחרים עימם שוחחתי – בעיקר כתבי מדיה הוזמנו. נו טוב.

מה שהושק ביום רביעי (גלובס, דהמרקר, אייס, וואלה), הוא לא בדיוק “אתר” – אלא שני מיני-אתרים נפרדים אצל שני אתרי הזכייניות. (קשת ורשת)

חדשות 2 משודרות ברשת כבר למעלה משנה, ובאתר קשת, לדעתי, קצת יותר, ונוספו מאז מבזקים יומיים וכל מיני תכנים – אבל בואו נגיד שאני מתקטנן (מלשון קינן, כמובן) ופשוט מדובר בבטא ארוכה, ועכשיו היציאה מהבטא והוספה של וידאופדיה, אנימציה סאטירית, צ’טים ועוד דברים שאתר לחברת חדשות הוא אכן המקום להם.

האתר שנעלם

אבי וייס, מנכ”ל חברת החדשות אמר לאייס “הדיונים על הקמת אתר לחדשות 2 החלו מזמן, כבר לפני 3-4 שנים”. רק שהם התחילו הרבה לפני כן. לחדשות ערוץ 2 היה לפני כשעשור אתר אינטרנט בכתובת israelnews2.co.il.

מצאתי אותו בארכיב הרשת, האתר היה באוויר למשך תקופה קצרה מאוד. – אם תחליפו את הקידוד ל-Visual, תוכלו לראות (מתחת לתמונתם של מיקי ויעקב) ידיעות על הסכם קרב עם הרשות הפלסטינית, ענייני טפסי התפקדות, עוד מיסים. למעשה, שום דבר לא השתנה מאז 25 בינואר 1999, למעט שער הדולר שהיה 4.2360. אך, היו ימים.

היה גם את הדומיין ch2news.tv (כשמדינת טובלו הבינה שהקיצור שלה יכול להכניס לה הרבה כסף מתחנות טלוויזיה בעולם) – ושימש לכתובת מייל של אנשי הערוץ. בוריס בולטיאנסקי אף תוהה בפני למה לא נעשה שימוש בדומיין www.news2.co.il שרישומו חודש לפני פחות מחודש. כרגע הוא משמש רק למיילים של אנשי החדשות אבל לא מוביל לשום מקום כשמקליקים עליו.

תכנים מקבילים

באשר לבחירה במיני-אתרים במקום באתר עצמאי, טוענים בערוץ, לפי הדיווחים, שהחברה רוצה לנצל את ה”טראפיק” (אפשר גם לומר “תנועת גולשים”, או “כמות גולשים”, אגב) הקיימים של רשת וקשת.

זה הגיוני – אנשים כבר מכירים את האתרים הללו וכבר גולשים בהם, והכתובת מפומפמת לצופים בשידורים במשך כל היום. מצד שני, לא יהיה דומיין והגולשים יצטרכו להגיע דרך הזכייניות או דרך גוגל.

בינתיים מה שנוצר בפועל הוא כפילות של תכנים. שימו לב, למשל לידיעה על אולמרט והשתיה שעשה בקדימה. ברשת הידיעה עלתה ב-7:45, ואילו באתר קשת הידיעה עלתה ב-7:50. שלושים העורכים היעוודים ל”אתר” של 2 מעדכנים למעשה שני אתרים, עם שתי מערכות ניהול תוכן נפרדות לווידאו ולטקסט (סביר מאוד להניח), שני עמודי בית לערוך ולפנות מהם לכתבות החדשות, שני מערכי טוקבקים נפרדים ועוד.

ב-2 בטח מעדיפים לא להקים שוב אתר משלהם, שכן יתכן מאוד שהזכייניות יתאחדו, מי יודע מתי. או שיהיה אפשר איכשהו לאחד את ניהול התוכן, כאשר יעלה אתר מקו של קשת, לאחר הדחיה הקצרה, אוטוטו בנובמבר 2007.

טיזר – “‘המוסד הסגור’ – סרט קאלט?”

בחצי השנה האחרונה אני לומד עריכת וידאו. בחודשיים האחרונים אני עובד על סרט הגמר שלי ללימודים אותו אגיש בשבוע הבא וכמובן אעלה לאינטרנטים וכנראה אפיץ בתחנה המרכזית ובבסטות בשוק עם עטיפה שנראית כאילו הודפסה במדפסת סיכות.

בקצרה, התלוותי להקרנה של “המוסד הסגור” בשישי בערב בסינמטק תל-אביב, לפניה נערך משתה, וראיינתי את יוצרי הסרט. הנה טיזר בן 18 שניות (מתנצל על האיכות) מתוך הסרט שלי (שיעמוד על כ-5 דקות). תבלו

מי שהולך לישון עם רשת חברתית

הצילו. הפרטיות שלנו בסכנה!

כותב יהונתן קלינגר ומסכים איתו גל מור שאנשים ממהרים לתת אמון ביישומי וובשתיימאפס יותר מאשר ביישומים שולחניים. אני חושב שזה לא מדוייק – נותנים אמון גם באלה וגם באלה. שאלו אנשים רבים שלוחצים Next Next Next כי הם חושבים שהם יודעים מה כתוב שם כבר (אנשי ה-Next Happy, אם תרצו), ובדרך הושתל להם טולבר לדפדפן שגם חוטף את מנוע החיפוש שלו, בלי אפשרות להסיר – גם לא בהליך כירורגי.

אני בהחלט מסכים לגולשים מנוסים וניובז כאחד יש יד קלה גם על הקליק. לא אחת אני חווה מקרים של חוסר טאקט כאשר אנשים מגיבים לכולם במייל בתפוצת נאטו כשלא צריך, מתבלבלים בשם במייל וממשיכים בשיחה בלי לעלות על הטעות, והכי חמור – לא מפנימים את המשמעויות של BCC וחושפים דברים שהיו אמורים להיות דיסקרטיים.

מי אשם?

תומר כהן, התעצבן על גוגל ואמר שהם הגזימו כאשר אפשרו לכל מי שפעם החליף איתו מייל ורבע לצפות באייטמים שהוא קורא בגוגל רידר, לאחר שהוא שם אותם ב-Shared. התלונה שלו בבסיסה, מוצדקת. זה נוח שמישהו שהתכתבתי איתו מתווסף לרשימת אנשי הקשר כדי שהמייל שלו יושלם אוטומטית כשאני כותב מכתב – אבל הוא לא צריך להתווסף לגוגלטוק – ואם כן – שלפחות אהיה מיודע על כך ואוכל לסרב.

יחד עם זאת, זה קרוב יותר לבעיית שימושיות מבעיית פרטיות. אם בחרת לחלוק אייטם ולחצת על כפתור ששמו Share – צריך לצפות שהאייטם הזה יהפוך לציבורי. אין מה לעשות. אתה רוצה לשלוח בלוג מביך רק לכמה חברים? שלח להם אותו במייל  באופן אישי.

מכרה ששמה שמור במערכת ונקרא לה ק’ שלחה לי לאחרונה מייל היסטרי – ורצתה שאכתוב שרשת חברתית מסויימת פרצה לה לחשבון האימייל. נכנסתי לרשת החברתית וגיליתי שהם מבקשים את השם והסיסמה לג’ימייל בשביל לייבא את הקונטקים ולחפש אותם גם ברשת החברתית – ובכך לחסוך זמן בלייבא אותם אחד-אחד. לשאר החברים, הם שלחו מייל המזמין אותם להצטרף ולהיות חברים שלה. כל זה מופיע שחור על גבי HTML עם כפתור Next שמחכה לגולש שיקרא ויקליק.

גם פייסבוק עושים את זה, וגם שם לא כולם שמים לב למה שהם מקליקים עליו – שמתי לב לכך כאשר אנשים איתם לא דיברתי במשך זמן מה פתאום הצטרפו לפייסבוק ושלחו לי הזמנה להיות חברים שלהם.

לפעמים, עניין רדיפת הפרטיות מתחיל להיות מוגזם – ואשמה מיותרת מופנית כלפי חברות הוובשתיימאפס – כאשר לא תמיד זה באשמתן – ולא תמיד יש אשמה כזאת בכלל. מי שהולך לישון עם רשת חברתית, שלא יתפלא שמתייגים את התמונות שלו כשהוא הולך למפגשי גיקים.

שאול פרחיו וספאמיו

בהודעה שנשלחה לעיתונות, דפי זהב מתגאים בעליה של 40% בשימוש באתר, בעקבות השבתו מן האוב של שאול, דמות מוכר החמניות הנודניק של דבל’ה גליקמן.

הגיוני שבזמן שמפמפמים כתובת אינטרנט בת אות אחת במסגרת קמפיין רחב היקף, תהיה עליה בכניסה לאתר. מעניין יהיה לראות איך האתר יתייצב חזרה כשהקמפיין ירד – אבל אני מתקשה להאמין שנקבל על כך הודעה לעיתונות בנוסח “האתר חזר למספר הכניסות הרגיל שלו! הסרת הקמפיין הצליחה!”.

שאול מככב ברשתות חברתיות, משתתף בפורומים ומגיב בטוקבקים.

זאת דרך אחת לתאר את המהלכים של שאול ברשת. את מככב הייתי מחליף במשתמש בפרופילים מזוייפים. אדם שוב, שלקח חלק בקמפיין, פתח פרופיל מזוייף לשאול בקפה דה מרקר – לא הרבה אחרי שעזב את תפקידו כמנהל הקפה. אז, מחק את הפרופיל של צביקה בשור, בגלל שהתמונה נראתה כמו איור ולדבריו:

ההחלטה בעניין התמונות עקרונית ויש היגיון מאחוריה. היא מבוצעת ללא איפה ואיפה משום סוג – ממנכ”ל ועד מזכירה.

האמת, שטכנית, הוא לא מנכ”ל ולא מזכירה, אלא בעלים של חברה משל עצמו, אז הוא לא נופל בקטגוריות שהציג. הפרופיל ההוא נמחק.

לתגובות בטוקבקים ובפורומים יש שמות: “טרולינג” ו-“ספאם”. אין קשר בין דפי זהב, או דמות שמוכרת פרחים לבין המקומות בהן היא הגיבה – אלא אם מתן חמניות למישהי שיש לה חשש שהיא נדבקה באיידס נראה שייך. (אגב, זו לא הפעם הראשונה שבדפי זהב נוהגים בלוגיקה הזאת של קשר מאולץ) מנהלי קהילות ומסנני טוקבקים מחקו אותו במקרים רבים ומנעו ממנו “לככב”.

בתוצאות חיפוש המושג “שאול פרחיו” בגוגל, נמצאו 160,000 אזכורים מה שמעיד יותר מכל על חיבת הגולשים לשאול והשמחה על חזרתו.

כן, חוץ מלהבין שאם הם הציפו בטוקבקים ופורומים באתרים שונים ברור שיהיו יותר תוצאות בגוגל, גם אני שאלתי “מה הקשר בין אהבה לכמות אזכורים?”, אז קיבלתי הסבר ממשרד היח”צ של דפי זהב שקצת משנה את הגירסה.

אזכורים בגוגל מעידים על עניין, לא בהכרח על אהבה, אבל בהחלט על כך שהקמפיין עורר את הרשת וזכה לתגובות גולשים.

נו, ובגלל שדפי זהב הכניסה את איידס למשוואה במערכה השניה של הפוסט, גם אני אכניס אותו (ואמנע מחוק גודווין שהיה מאלץ אותי להכניס מונחים פופולרים בהרבה): חיפוש “איידס” בגוגל גם מעלה כמה עשרות אלפי תוצאות, אבל אני לא חושב שיש לאנשים חיבה לזה. אגב, קשרו לפוסט הזה ב”שאול פרחיו“, כדי שגוגל תביא אזכורים שבאמת מחבבים אותו.

ועכשיו למשל: פיל ועכבר רצים רצים רצים במדבר, פתאום העכבר מסתכל אחורה ורואה זבוב שעומד במקום ואומר “תראו כמה אבק אנחנו עושים”. ולנמשל:

הקמפיין הייחודי מבליט את רשת האינטרנט, על מגוון האפשרויות שבה, כמדיום המרכזי והאפקטיבי ביותר. במקרה זה הטלוויזיה הינה מדיה תומכת […] בעקבות ההצלחה החליטו בדפי זהב בצעד תקדימי להעלות לטלוויזיה סרטון באורך מלא של 90 שניות, הארוך ביותר ששודר בטלוויזיה ב – 5 השנים האחרונות.

ברור, אתם מוציאים 2 מיליון שקלים על “תמיכה” בקמפיין אינטרנטי. לא כי רוב האנשים עדיין יצפו בזה בטלוויזיה.

שיחה:עופי לי מהעיניים

.הסיפור על ג’ימי ווילס, מייסד וויקיפדיה, וחברה שלו רייצ’ל מרסדן הוא אחד הסיפורים המשונים שנתקלתי בהם ברשת

בלוג הרכילות ValleyWag פירסם תמלילים שלטענתו הם תמלילי שיחה בין ווילס לבין החברה שלו. שם הם מדברים על מנוע החיפוש המגניב של ווילס, שאחרי שהוא ינצח את גוגל יעשה ממנו כסף הוא יוכל לקנות מטוס פרטי כדי לעשות בו סקס איתה (חייבים להודות, זה יותר טוב מלריב עם השותף שלך על המיטה). הסיפור הוא שהיא שלחה לפני שנתיים מייל על בעיות בערך של הביוגרפיה שלה, הוא תיקן אותן באופן אישי, ולפי עוד הדלפה של תמליל, התיקונים, שלו, לכאורה לא נבעו משיקולים טהורים, אלא מהיחסים איתה.

מפה לשם, ווילס, במקרה הזה, לא יישם את הפילוסופיה של שיתוף מידע עליה ויקי מבוססת, והוא לא התלהב מהפרסום הזה באותו אתר רכילות. הוא פירסם הודעה בדף השיחה שלו בוויקיפדיה ולאחר מכן מחק אותה משם וקישר משם לבלוג שלו – שם פירסם את ההודעה מחדש (משום מה פעמיים, ומשום מה בעיצוב קובריק הדיפולטי – חוץ מההדר הירוק – כי הוא נון קונפורמיסט כנראה). באותה רשומה הוא הודיע רשמית שהוא כבר לא בקשר עם אותה רייצ’ל, ו-ValleyWag כותבים שהודעה בוויקיפדיה היא דרך לא מנומסת לסיים קשר. היא מצידה, אגב, על פי הרגי’סטר, מוכרת באיביי חולצות ישנו שלו שהוא השאיר אצלה (במקום להתנהג כמו טינאייג’רית ולשרוף אותן בחצר האחורית) – כאן, וכאן, למי שרוצה לקנות.
***
תירגמתי את ההודעה של ווילס, וקליק על המספרים יביא אתכם להערות למטה (סאטירה):

בימים האחרונים מספר אתרי רכילויות [1] החליטו שחיי האישיים משום מה מעניינים מישהו [2] ובניגוד לרצונותיי פירסם מידע על קשר קצר שהיה לי עם עם ריייצ’ל מרדסן. בעוד שבדרך כלל לא הייתי מגיב על דבר כזה, בגלל שתפקידי בוויקיפדיה שורבב לעניין, אני חייב להבהיר שני דברים:

ראשית, בעוד אני מתקשה לדמיין שלמישהו באמת אכפת [3] מחיי המין שלי העובדות הן: אני פרוד מאשתי. אני ראיתי בעצמי רווק בזמן הפגישה הבודדת שהייתה לי עם רייצ’ל מרדסן ב-9 בפברואר, 2008 [4]. אני כבר לא בקשר עם רייצ’ל מרסדן [5]. סיפורים רכילותיים שטוענים כי הייתי איתה בקשר מאז הסתיו האחרון לא נכונים בעליל [6].

שנית, והרבה יותר חשוב – יש הנחה שגויה שאני התערבתי באופן לא ראוי בעריכת הביוגרפיה שלה בוויקיפדיה [7]. העבודות הן שעבדתי בצמוד לקבוצה בשם OTRS, שמטפלת בתלונות המגיעות במייל, ונוגעות לבעיות שקשורות לביוגרפיות של אנשים חיים [8]. רייצ’ל מרסדן פנתה אלי באימייל לפני שנתיים עם תלונות על הביוגרפיה שלה [9]. מעולם לא נפגשנו. בעקבות כך, בחנתי את הביוגרפיה וראיתי שהיא לא תואמת את הסטנדרטים שלנו. המעורבות האישית שלי בנושאים כאלה היא שגרתית ואני גאה בכך [10]

החלטתי להיפגש עם רייצ’ל מרסדן באופן אישי בפעם הראשונה בפברואר השנה. לפיכך, ובשביל למנוע מראית עין של פוטנציאל לניגוד עניינים, חשפתי את תוכניותי בפני צוות ה-OTRS ואמרתי כי מדובר בעניין אישי [11]. השעתי את עצמי מכל עיסוק בביוגרפיה שלה [12].

אכפת לי מהאינטגרטי של וויקיפידה, ואני לוקח ברצינות את האחריות שלי ואת התפקיד שלי כחבר במועצת המנהלים וחבר בקהילת ויקיפדיה. לעולם לא אעשה במודע שום דבר שיסכן את האמון הזה.

1. כותב האיש שבאנציקלופדיה שייסד יש ערך על מייקל לואיס

2. ובגלל זה בכל ערך של ביוגרפיה, כולל בשלך, יש פרק שנקרא… הממ… personal
life?

3. .לא. לגולשי ויקיפדיה ממש אכפת מאיגוד החשבונאים של סקוטלנד

4. מזל שלוויקי יש הסטוריה. היום באמת כתוב שאתה פרוד. ב-16 לפברואר זה עוד לא היה כתוב.

5. טוב שהבהרת את הנקודה הזאת. לרגע חשבנו שאחרי כל הסיפור הזה, אתה כותב איתה את הפוסט במשותף מהמיטה תוך שאתם אוכלים פנקייקים.

6. סטונדטים: אל תסתמכו על מדורי רכילות ועל ויקיפדיה.

7. לעזאזל עם וויקיסקאנר!

8. מזל שאנשים מתים לא יכולים להתלונן.

9. אז רצית לבדוק את הפרטים עליה מקרוב?

10. גאה, או נאלץ להתנצל על כך כשאתה מתקן עובדות על עצמך במקום לשלוח מייל ל-OTRS?

11. שלושה ימים לפני. שיא חדש בלרוץ לספר לחבר’ה.

12. עצה: אם תפסיק לטפל אישית בכל תלונה, זה לא ייקח לך שנתיים

למעלה

892 – למה הוא רע

 שפכנו אלפי מילים ב-ynet על חוק סינון האתרים (892) שעבר היום בקריאה ראשונה. יש בחוק, ובדרך בה הוא עבר הרבה בעיות שלכולן התייחסנו, ובכל זאת אני רוצה להצביע שוב על כמה מהנקודות החשובות. אפשר לקרוא את נוסח ההצעה פה.

שר התקשורת ביקש לעצמו (ולשרים הבאים אחריו, זה לא משנה מי הם) סמכויות נרחבות מאוד לקיום החוק  והתקנת תקנות – כולל אופן הסינון, ואופן הזיהוי כבגיר. ח”כ גלעד ארדן ביקש בדיון בוועדת הכלכלה שיהיה סעיף לפיו חלק מהתקנות יהיו תלויות באישור הוועדה (ולא משנה מי יעמוד בראשה), אך אריאל אטיאס סרב וההצעה נפלנ. זה אומר שהשר יוכל לקבוע אילו אתרים הם בעייתים, או לקבוע מי הם האנשים אחרים שיקבעו את זה, ויוכל לקבוע מחדש אמצעי סינון ביומטרים שהוסרו מההצעה המקורית.

אי אפשר לסנן אתרים בצד השרת, כפי שנדרש בסעיף השני של החוק, בלי לפגוע בגלישה. זה לא רק אני אומר –  זה אגף ההנדסה במשרד התקשורת בעצמו אומר, שחור על גבי PDF.

סינון האתרים הוא “כמו חסימת ערוצי הפורנו בטלוויזיה” – ממש לא. יס והוט רוכשות את התכנים ל-200-300 ערוצים שהן משדרות לנו ובוחרות את התכנים הללו. ספקיות האינטרנט לא אחריות בכלל על התכנים באינטרנט (פרט לאתרים בודדים שהן מאחסנות מתוך עשרות מיליארדי אתרים ברשת), ומחברות בין המחשבים בבית שלכם, לבין כבל שנמצא מתחת למים ומעבירות נתונים. שם נגמרת האחריות שלהם – שהאינטרנט יעבוד, ומהר.

עוד על החוק:

יהונתן קלינגר על תגובת משרד התקשורת, גל מור (ואני) על תגובת משרד התקשורת, אפי פוקס קובר את האינטרנט, יובל דרור מקשר לאימיילים של הח”כים שהצביעו בעד החוק.

משנים את המציאות

לפני מספר חודשים חבר טוב נכנס לוויקיפדיה האנגלית, בחר בערך של אחת ממדינות העולם, ושתל בה פיסקה שלמה המשלבת באופן משעשע את המרמור שלו ממקום עבודה שעזב לפני שנים רבות, כחלק מההסטוריה של אותה מדינה. חלפו כמה וכמה שבועות עד שמישהו קלט את התעלול, הפיסקה הוסרה, והאשימו את האיש בהשחתה. אין ספק שמדובר בונדליסט מסוכן.

סטיבן קולבר, הסאטריקין המבריק בטלוויזיה האמריקנית, אמר באחת התוכניות שלו כי בעזרת וויקיפדיה “מביאים את הדמוקרטיה למידע”. אם מספיק אנשים מאמינים במשהו, הוא אמר, הוא הופך להיות עובדה – הנה, זה כתוב בוויקיפדיה. באותה תוכנית הוא קרא לגולשים להיכנס לערך של “פילים” ולכתוב שם שאוכלוסית הפילים באפריקה צמחה ושהיא כבר לא בסכנת הכחדה.

הוויקיפדים זעמו. הערך ננעל לעריכה נגד הצופים הפרחחים של קולבר שנענו לקריאה שלו, הייתה סולחה עם ג’ימי וויילס, מייסד וויקיפדיה והעניין הסתיים. והנה, לאחרונה התברר שכנראה כן אפשר לשנות את המציאות. בדרום אפריקה מחפשים דרכים לווסת את אוכלוסית הפילים.

הצעה לפוסט – האינטרנט מסוכן פחד

מדי כמה ימים אני מקבל מייל עם הכותרת הצעה לאייטם“. כשאנשי יחסי ציבור מרגישים שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו מספיק טוב, או חסרים לו רעיונות הם חשים לעזור לנו ומציעים לנו נושא לכתוב עליו. מין שירות כזה לציבור.

 

בתחום המחשבים והאינטרנט אנחנו מקבלים, למשל, הצעות לכתוב על החסכון בכסף והיעילות בשימוש בדיו חלופי, ובאותה תיבה במקביל מתקבל גם מייל המתריע בפני הסכנות של שימוש בדיו חלופי והנזקים העצומים שזה עושה למדפסת (תלוי אם ההצעה מגיעה מיבואני דיו חלופי, או יבואני מדפסות מותגיות – המסקנות שונות לחלוטין בשני המקרים, באופן מפתיע למרות שבשני המקרים מדובר במומחים גדולים בתחום הדיו).

 

אני לא יודע אם מי שמייחצן את הסרט ללא עקבותשלח עליו הצעה לאייטםלכל מיני מערכות, או שסתם מדובר בעיתוי – הסרט יצא בסמוך ל”יום האינטרנט הבטוח” מאנשים שמורידים דברים שחל היום (אגב, אני לא אדיוט. בעל בנים ועל בנותבכל גליון של מעריב לנוער מאז שהומצא הדפוס ועד היום נכתב שאין דבר כזה “ימים בטוחים”).

 

כך או אחרת, שני דיונים שהתקיימו בטלוויזיה בנושא הסכנות באינטרנט שילבו לתוכם את עלילת הסרט המטופשת בה רוצח מתועב פותח אתר ומודיע שככל שיעלו הכניסות – כך איזה מישהו שהוא מתעלל בו במרתף יירצח יותר מהר. מעיין גירסה מודרנית ל-Saw, למי שראה, ואם במודרנית הכוונה למשהו שמתאים לשנת 1998.

 

לי, אגב, זה מזכיר את אחד האתרים הראשונים שצפיתי בהם באינטרנט – אדם חיבר את המחשב שלו ליד רובוטית ולמצלמת רשת, ובכל פעם שמישהו הקליק, היד נופפה לשלום לחתול שלו, שנהג לישון בקרבת המחשב.

 

אפשר לנהל דיון אינטלנגטי על סכנות הרשת. מצד אחד, היא מאפשרת פשיעה בנקאית וכלכלית שלא מצריכה שבירת קירות ופריצה לכספות אלא להושיב סקריפט קידי שינסה לפרוץ לאתרים או לגנוב סיסמאות של אנשים, וכן, היא מאפשרת גם לפדופילים לארוב בצטים וברשתות חברתיות לילדים תמימים ולפתות אותם בקלות, כי קל לרכוש אמון של ילדים דרך הרשת כשמסתתרים מאחורי זהות בדויה, מאשר בגן ציבורי.

 

מנגד, אפשר לטעון שכללי זהירות בסיסיים ימנעו פריצה לחשבון הבנק וגניבת זהות, ושיש המון פדופילים גם בעולם האמיתי, וכאלה שנוגעים בילדים שלהם בבית, או נוגעים בהם בבית ספר ושישנם ילדים באינטרנט שסוגרים את החלון של הצ’ט ברגע שמגיע מישהו חשוד.

 

אבל אם מנסים להשליך על המציאות מתוך העלילה של “ללא עקבות”, או מתוך כל עלילה בדיונית אחרת, הדיון כבר הופך למטופש לא רציני, ומצייר את האינטרנט בצורה מעוותת ולא מציאותית.

 

במצב הזה, אפשר פשוט לשלוף את הדלוריין ולחזור אחורה בזמן בשביל למנוע מכל האינטרנט הזה בכלל להיווצר על ידי חיסולו של סבא של אל גור. או כמילותיו של ידידי גדי שמשון שהתשתתף בשני הדיונים – בתיק תקשורת ובתכנית הבוקר של ערוץ 10 – “צריך לקרוא לסופרמן וגק באוור“.

עדכון: גם יהונתן קלינגר כתב על זה.

 

מי הזיז את הפיצה? אפשר לראות ב-GPS

לפני כמה ימים הייתי אצל חברה והזמנו פיצה. די מהר הגיע SMS שמבטיח: הפיצה תגיע עוד 12 דקות. לא הבנתי מה אני אמור לעשות עם האינמפורמציה הזאת בדיוק כמו שעד היום אני חושש כי אני לא יודע מה לעשות כשה-GPS אומר לי “התכונן להגעה ליעד” – מה יש להתכונן? אני לא מסורק? יש לי פטרוזליה בשן? אני הולך לקבל בשורות לא נעימות בבית של החבר שחשבתי לתומי שאני הולך ליום הולדת שלו?

כך או כך, הפיצה לא הגיעה תוך 12 דקות. היא הגיעה תוך שעה, והגיעה קרה. השליח פשוט לא מצא את הדרך, ואני לא חושב שאשפר להאשים אותו. מדובר בגבעתיים – וברחוב ספציפי בגבעתיים שהפך חד סטרי לתוך עצמו וללא מוצא. הייתי חושד שמדובר בקרע במרקם העדין של זמן ומרחב, אבל כאמור, זה גבעתיים. חוקי מרחב-זמן לא חלים שם.

פיצה ביתית. צילום: עידוק

היום אני קורא אצל גל מור על שירות של רשתות פיצה בארה”ב הברית שאומר לך בדיוק מה מצב הפיצה מרגע רידוד הבצק פחות או יותר, עד שהיא מגיעה לפתח ביתך (ולמזלנו שם המידע נעצר ולא הופך ל-TMI).

אבל גם לפני כן מדובר פה בעודף מידע, וזה קצת מדאיג – במיוחד כשדינו של מידע להיחשף, ואנשים מטורפים ייצרו מאש-אפים של מפות המציגות את תנועת שליחי הפיצות ברחבי העולם – כך שתיכוניסטים יוכלו גם לעקוב אחרי 40 הפיצות שהם הזמינו (באמצעות ה-SMS – אלוהים ישמור, אפשר לעשות את זה היום) בתור מתיחה למורה שלהם לפיזיקה, מבלי להזיז את ישבניהם מהכסא לעבר מחבוא בשיח מול הבית שלו, כמו שהיו עושים נערים טובים לפני כל האינטרנט, הטוק-בקים והבוקפייס הזה.

עודף המידע הזה, ובמיוחד בהקשר של פיצות הזכיר לי סרטון משעשע אך מדאיג שמסתובב מלא זמן ברשת, מטעם ה-ACLU – ארגון זכויות אזרח בארה”ב (מעיין EFF של זקנים). צפיה מחודשת בסרטון מדי מפסר חודשים ומעקב אחרי ההתפתחות של כל המידע שנאגר עלינו באתרי החיפוש, ברשתות החברתיות ובקרוב במיזם ה-DNA ובפורטלי בריאות של גוגל ומיקרוסופט מראה כמה המציאות המגוכחת שהוא מציג מתקרבת אט אט לאמת.