חטופים

הערב ב-21:00 תשודר בערוצשתיים סדרת הדרמה חטופים שיצר גידי רף. הזומנתי השבוע להקרנת בלוגרים מצומצמת בבית קשת, ונתבקשנו לא למסור יותר מדי פרטים על הפרק הראשון, בשביל לא לספיילר. כמו כל דבר, גם עם אמברגו אין לי בעיה, בהינתן שהוא נעשה בין מבוגרים בהסכמה. כמו כן, ישבנו לשוחח עם רף.

כך או אחרת, לכו תראו את הטריילר (וקשת, תתנו לעשות אמבד לדברים כאלה, בחייכם) הוא די מסביר את הסדרה ומה קורה בה וחושף פרטים בלי לספיילר. בגדול, מדובר בחטופים שחוזרים הביתה לאחר 17 שנים בשבי, והסדרה – 11 פרקים של כחמישים דקות בעונתה הראשונה – מספרת על ההתמודדות שלהם עם החזרה למציאות שמהשיכה בלעידהם, ועם מתקן החקירה שמנסה לראות מה קרה להם בשבי. ומצד שני – ההתמודדות של המשפחות, החברים והחברה הישראלית עם חזרתם.

הנה קליפ שיר הנושא – באתי הביתה, ונמשיך.

בעקבות שאלה של גדי שמשון בטוויטר, שהקראתי בלייב במפגש, רף עמד על ההבדל בין שבויים לחטופים. לדבריו, שבויים הם חיילים שנשבו במסגרת מלחמה מול מדינה שחתומה על אמנת ג’נבה ועומדת בתנאים שלה.בעוד חטופים, בהם הסדרה עוסקת, הם חיילים שנחטפו על ידי ארגון טרור – לדבריו.

שמעתי קולות בטוויטר (שזה פחות או יותר זהה לקולות בראשי) נגד הסדרה באופן כללי. עינת מירון אומרת “רעיון הסדרה עושה לי רע ואין לי כוונות לצפות בה..”. ראיתי גם בטוקבקים בכתבה על הסדרה ב-ynet שיש קולות להחרמה.

אחרי שראיתי את הפרק, אני חושב שלהתעלם מסדרה כזאת, זה להגיד שלא נוח לנו לראות שבויים וחטופים בפריים טיים. למרבה הצער, חטופים יהיו לנו תמיד. זה לא שיום אחד כולם יחזרו במטוס, הכל יהיה מאושר ואז יהיה אפשר לכתוב על זה סדרות וסרטים, להסתכל אחורה ולהתלוצץ על זה ביחד עם רופאינו. אני לגמרי מסכים עם רף שאמר במספר הזדמנויות, שדרמה בפריים טיים היא דרך להביא את הנושא למודעות ולדיון. וכן, מותר לקשת וליוצרי הסדרה גם להתפרנס מזה ולמכור פרסומות.

במקרה הזה, רף טיפל בנושא באמצעות סדרה דרמתית, שהוא לגטימי באותה מידה של טיפול בנושא באמעצות כתבות בחדשות או סרט דוקומנטרי. רף אמר שבעקבות התחקיר שעשה, ובמסגרתו נפגש עם פדויי שבי ומשפחות, הוא שוקל לעשות גם סרט דוקומנטרי בנושא.

לפחות על פי פרק הראשון, נראה שרף מתייחס לנושא ברגישות. הסיפור של החטופים בסדרה נושק – אבל לא זהה – לסיפורים של משפחות השבויים, החטופים והנעדרים של ישראל. אין תחושה שהדמויות מבוססות על מישהו ספציפי. יש סיפור מסגרת דומה, וניואנסים שיזכירו לנו את החטופים והשבויים. אלמנט בולט הוא הכרזה הכחולה הקוראת להחזרתם ודומה מאוד לכרזה של שליט, רגב וגולדווסר – שם זה צרם לי, והייתי עושה בחירה אומנותית אחרת.

הקאסט מצויין (מילי אביטל, אסי כהן, עד עזרוני, אסי כהן, יורם טולדנו, ישי גולן, יעל אבקסיס, נבו קחמי ועוד). הסדרה כתובה טוב ומנסה להעביר את החוויה של המשפחות באופן ישיר גם לצופים. כך, אנחנו נחשפים לפנים של החטופים אחרי 17 שנים, יחד עם המשפחות שבאות לפגוש אותם ולא שניה לפני כן. אנחנו חווים יחד עם החטופים ששבו את הפלאשבקים מהשבי ואת חוויות החזרה לחברה בצורה שלפעמים עושה קצת צמרמורת. הפרק הראשון זורק אותנו לחזרתם הביתה בלי יותר מדי פרטים על החטיפה עצמה ועל העסקה שהביאה לשחרורם – ובטח הייתה שנויה במחלוקת, ומשאיר מקום לכל הדברים הללו בהמשך העונה.

אפשר לזרוק לאוויר ביטויים כמו “חופש הביטוי” ו”חרות אמנותית” שבשמם צריך לשדר את הסדרה. זה גם לגטימי לא לצפות בה או להרגיש לא בנוח עם הנושא שלה, שהינו טעון ורגיש – וכואב להרבה משפחות, שאין לנו מושג כמה הוא כואב. לטעמי, עם זאת, זה לא יהיה נכון להחרים אותה באופן גורף, ובטח לפני שצופים בפרק הראשון. לא צריך להסתמך רק על הפרומו או על כל הראיונות והכתבות מסביב.

הסדרה, כמו הקבוצות והחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק, כמו הטוקבקים, כמו אוהלי המחאה, וכמו הדיון התקשורתי האינסופי, לא תביא לזה שמחר בבוקר כל החטופים יחזור לכאן חיים ובריאים לצערנו. אבל היא בהחלט מעוררת מחשבה ושווה צפיה.

קרטושקס

אז כבר חפרתי פה מה אני חושב על סדרות רשת ממומנות, אין צורך לחזור. אספר שחברי מהיפופוטם יצרו סדרת רשת חדשה במימון מותג חטיפים בשיתוף עם The Box, החברה שגם יצרה את סלבס.

ראיתי את מרבית הפרקים בשלב כזה או אחר של עריכה (ואני ממליץ על צפיה כאשר אלון גור אריה, הבמאי והכותב של הסדרה, מפיק מפיו את האפקטים הקוליים לפני שנעשתה עריכת סאונד. למעשה אציע לו לעשות את זה בגירסת דיוידי – פסקול במאי. יותר קל מקומנטרי). יש שם בדיחות שאני פחות אוהב (כי לא הבנתי אותן), אבל זו עדיין סדרה מאוד מצחיקה ומטופשת בו זמנית. אם התחברתם להומור בפרק הראשון, תאהבו גם את האחרים. אם לא – יש מלאן דברים מצחיקים ביוטיוב.

שמישהו יתן לאיש הזה לייט נייט

הסיפור בקצרה הוא שקונאן אובריין עוזב את הטונייט שואו ואת NBC אחרי החלטות לא נכונות שקיבלו מנהליו ברשת, ואחרי שעבד שם במשך כ-20 שנה.

במשך שבועיים מאז החל הבלגן וכולל קצת בתוכנית הסיום עצמה, התעלל קונאן ב-NBC וצחק עליה, על ג’יי לנו ועל כל הסיטואציה שהובילה לפרישתו. בכלל, הבלגן בלייט נייט הוציא מכל המנחים את הטוב ביותר מאז שביתת התסריטאים. קונאן צפוי לחזור בספטמבר – כשהדיבור כרגע הוא על פוקס, אבל אין לדעת מה יהיה. יפתיע בתוכנית אינטרנט? הלוואי – אבל אני לא מאמין בכלל שזה יקרה.

לפני שיר הפרידה, התרצן קונאן. קצת כמו אב שמסביר לילדיו על גירושים, ולרגע מסויים על סף חנק ובכי – נפרד מהתוכנית ומרשת הטלוויזיה שבנתה אותו.

http://www.youtube.com/watch?v=OtKdVqGiBoU

שלוש שניות וחצי ביומן

עוזי בנזימן כותב בעין השביעית:

כל מרואיין מכיר את התופעה: אם הוא מתבקש להשתתף בתוכנית טלוויזיה בערוצים המסחריים, יגיע אל ביתו צוות המונה לכל היותר שני אנשים שיפיקו את המופע: יציבו את המצלמה, יכוונו את הסאונד, וישאלו את השאלות. לא פעם עושה זאת מראיין אחד בלבד שממלא את התפקידים כולם.

אבל אם הערוץ הראשון שולח צוות לבית המרואיין, צפויים להופיע לא פחות מארבעה אנשי מקצוע: מראיין, צלם, איש תאורה, איש סאונד ולא פעם גם מפיקה (הנהג המוביל אותם שומר, בדרך כלל, על הואן בחוץ). ההתנהלות הזו ממחישה בקליפת אגוז את סיבות גוויעתה של רשות השידור.

באופן אידאלי צלם אמור לצלם, תאורן אמור להאיר, איש סאונד לדאוג שהכל ישמע טוב ומראיין אמור לדאוג לתוכן. כל אחד מהמקצועות הללו הוא תחום בפני עצמו שדורש מיומנות ויצירתיות.

מצד שני, כשעושים חדשות ומגזין גם צריך להיות יעילים ולהתפשר בסופו של דבר במקומות מסויימים. אם הסאונד והתאורה ברמה שהם מתאימים לשידור – זה בהחלט יכול להיות מספיק.

אל שני הסנטים שלי. אני לא רוצה ממש להיכנס לדיון ספציפית על רשות השידור, ואם זה אכן מעיד על גוויעה. עם זאת, התיאור שלו אכן קולע וממצה. לפחות ממה שאני חוויתי.

לפני כשנתיים וקצת הגיע הבמאי גיא אסל לראיין אותי ל”יומן” של יום שישי, במסגרת כתבה שלו על וידאו באינטרנט. קבענו שאצטלם במערכת, וחשבתי שהוא מגיע עם צלם בלבד ושנשב באיזו פינה. הגיע צוות שממש הקים סט לראיון באחד המשרדים הסמוכים לחדר שלי במערכת (ואני שוב מתצנל, מיכל, שנאלצת למצוא פינת עבודה אחרת לשעה ומשהו) וככה זה נראה מהצד שלי:

channel 1 crew about to roll camera

גיא ערך אותי מספר ראיונות מקדימים בטלפון, והיה לנו ראיון מעניין מאוד בן כ-45 דקות שצולם לצורך הכתבה (נוסף על זמן הקמת ופירוק הסט). היה לי ברור שילקח ממנו קטע קטן מאוד. בסביבות 3.5 שניות – משפט אחד – ממה שאמרתי נכנס.

זה שגרתי לחלוטין והגיוני שלוקחים חלק מאוד קטן, כי אחרת הכתבה פשוט לא תעבוד ותהיה עמוסה, והצופה לא יבין כלום. למרות הפער בין ההשקעה למה שנלקח בסוף, ספציפית בראיון איתי, הכתבה בכלולתה יצאה מצולחת. ועם זאת – אולי אפשר היה לעשות את זה יעיל יותר.

הופעתי מאז שוב בערוץ הראשון. זוכרים שלפני תשעה חודשים הייתה היסטרית במבה בגלל איזה מייל שהסתובב ברשת? נתבקשתי להסביר בכמה מילים על מיילים היסטריים בכלל, על זה בפרט – ואיך להיזהר ממיילים כאלה.

הפעם דיבר איתי תחקירן בטלפון, שאל כמה שאלות, אמר שהוא ישלח מישהו לראיין אותי בשעות הקרובות ופשוט שאחזור על הדברים בסאונדבייטס – משפטים קצרים וממצים – כדי שהם יוכלו להכניס את זה לכתבה של הערב (בניגוד לכתבת מגזין, בחדשות אין שעות ארוכות לשבת ולברור ולערוך).

מבט

בשביל לצלם את המשפט וחצי שאמרתי שם, על כך שצריך גם להפעיל שיקול דעת ולא לסמוך אוטומטית על חברים ששולחים לנו דברים במייל, פינינו את כל החדר, סידרנו אותו, וחיכינו לצוות הגדול.

אז הוא הגיע: צלם אחד של חדשות HOT שעובדים עם רשות השידור. והכתב? לא היה. ניב, העורך שלי, החזיק מולי את המיקרופון ופשוט דיברתי אליו.

לאחד שיודע על פייתון

לא מעט אנשים שיוצרים דברים ברשת, או כאלה שעולים לרשת, קוראים טוקבקים, לוקחים אותם ללב לפעמים, ובעיקר רוצים להגיד לטוקבקיסטים מה הם חושבים על מה שהם כתבו.

מונטי פייתון פתחו לפני מספר חודשים ערוץ ביוטיוב, בו העלו מערוכנים וקטעי רעיונות, כי א. הם ממילא ביוטיוב אז שלפחות יהיו באיכות טובה. ב. הם צריכים לקדם את הדיוידי.

במהלך החודשים הללו הצטברו מלא טוקבקים לסרטונים, ואריק איידל החליט לענות לכמה מהם אישית בווידאו, שכמובן גם מקדם את המופע של חגיגות 40 שנה ל”קרקס המעופף”. שאנמר, פירסט!

הריכוז שלי במבחן השרדות

אם ערוץ 10 לא ייסגר פתאום (ואני מאמין שהוא לא ייסגר בסופו של דבר – כי כל הצדדים פה בעמדה של “תחזיקו אותי” בשביל ללחוץ על האחרים. גם אם כן ייסגר, זה לא יקרה כל כך מהר), בשבת תחל העונה השלישית של הישרדות הישראלית באיי הפיליפינים.

אתם ודאי לא תצפו בה כי תשתו בירה עם ליכטש בתחתית. אני לא אצפה בו כי אם לא אהיה בתחתית, אשלים עבודה על הרצאה שאני ועידוק כותבים כבר כמה חודשים ואמורה להיות מוכנה ממש בשבוע-שבועיים הקרובים. בהיותי בלוגר ושדר פודקאסט הוזמנתי לאירוע לבלוגרים בו הוקרן חלק מהפרק הראשון.

מיד על התוכנית, אבל כמה מילים על האירוע לפני כן. האירועים של ערוץ 10 לבלוגרים בדרך כלל מאורגנים כהלכה. הפעם היו פה ושם בעיות – הוא התחיל ב-5, שעה שאנשים עוד עובדים בה והיה במיקום “סודי” שלא הורשנו לדעת מה הוא ואף כיסו את עיננו עד שהגענו אליו.

המטרה הייתה לעזור למיתוג של הישרדות – כיסוי העיניים היה זהה לעיניהם המכוסות של המתמודדים, והמיקום – ספא פרטי באבן יהודה – נבחר כדי “להרגע לפני עונה סוערת”. בכל זאת אני חושב שההפתעה לא הייתה מתקלקלת אילו הייתה נקודת איסוף גם במחלף פולג – וזה היה יכול להיות נוח יותר מבחינה לוגיסטית.

האירוח עצמו כלל מסאז’ים בכל מיני שיטות שנעות על סקלאת הניו אייג’ או עם שמות ניו אייג’ים שנמנעתי מלקחת בגלל שהם אינטמיים מדי לטעמי האישי, ואוכל בז’אנר המזטים\אנטיפסטייים למיניהם שהיה בהחלט סביר, ובסוף חולקה מגבת.

ולתוכנית עצמה
אני חייב לפתוח ולהגיד שאני לא אוהב את הישרדות – לא האמריקנית, ולא הישראלית. לא בגלל שאני חושב שזה גרוע. ניסיתי מספר פרקים ממספר עונות משתי הגירסאות – ופשוט אין לי סבלנות לזה, ואני לא מוצא בזה עניין. גם את ה”מירוץ למיליון” ו”המתמחה” עם דונלד טראמפ שהיו הריאלטיז היחדים שצפיתי בהם – הפסקתי. היה קשה לי לעקוב ובשבל מסויים חדל בהם העניין בעיני.

הפרק הראשון בעונה השלישית, או לפחות החלק אותו ראיתי בהקרנה, עמוס בטוויסטים ובשינוי החוקים והפורמט. זה נועד על מנת להפתיע ולהקשות על המתמודדים לתכנן צעדים מראש. בגדול, ומבלי לספיילר אומר שלא תמיד משתלם להגיע ראשון או לעמוד במשימה. לפעמים זה פועל לרעת המתמודדים. לרוב זה מעצבן את הצופה.

עבודת הליהוק של אותם מתמודדים די טובה. מדובר בדמויות שאפשר לחבב, להזדהות איתן, לצחוק עליהן, לשנוא אותן וכמיטב הקלישאה – לא להתעלם מהם או להיות אדישים אליהם (אישית, אני מחבב את הדס מאלקנה שחיה בספר ואת קריספל עוזר המנופאי). שנאהב את הדמויות – זו בדיוק המטרה של כל תוכנית טלוויזיה. כולם גם עוברים מצלמה, אם להתנסח בפוליטקלי קורקט – ובכל ריאלטי נשמעות טענות על זה שאין אנשים “אמיתיים” שנראים פחות טוב ממה שאנחנו רואים על המסך.

עורך התוכנית נשבע שוב שההפקה לא מתערבת, ולא מביימת את המתמודדים או הסיטאציות. לכל היותר מנחים אותם לדבר במשפטים שלמים בעדויות – כלומר להשתמש בשמות במקום “הוא” ו”היא”, לפרט מעבר ל”כן” ו”לא” ו”כשהגענו לשם” וכדומה. קשה לי להאמין לזה – ולכך שהבמאים והצלמים במקום לא ביקשו לכל הפחות לחזור על דברים שנאמרו או נעשו אם הם לא צולמו או הוקלטו שוב.

קשה ולא תמיד משתלם לביים אנשים שאינם שחקנים מקצועיים, ואין להם נסיון מול מצלמה ולגרום לזה להראות טבעי – אפילו אם הם צריכים לחזור על משפט שהם כבר אמרו לפני שניה ולא להקריא טקסט שכתבו להם (ויש לי מספיק הופעות משל עצמי מול מצלמה בשביל להוכיח את זה). אבל כצופה זה לא ממש משנה לי – לא בהישרדות ולא בתוכניות אחרות. זה גם לא מעניין אותי אם ההפקה סימנה פייבוריט ועזרה לו לנצח.

יותר מאשר זו תחרות ריאלטי – בעיני זו תוכנית טלוויזיה שאומרה לבדר. מהפרק החלקי שראיתי של השרדות 3, ובחלקים שגיא זוארץ לא מתאר כל דריכה על החול וכשהמתמודדים לא חופרים לצופים ואחד לשני – היא מצליחה לעשות את זה.

ועם כל זה – האם אצפה בעונה השלישית? שאלתי וגם אענה – לא נראה לי. על סמך כל מיני שטויות שאני כותב בטוויטר, ואחרי שידור התוכנית הדוקומנטרית על הפרעת קשב, חברי לעבודה אמנון מרנדה הצביע על כך שאני עונה על חלק מהסימפטומים.

יכול להיות שבאמת יש לי דרגה מסויימת אך לא קלינית של הפרעת ריכוז. או סתם רמות ריכוז שונות מהמומצע – כי בשביל ליצור אותו צריך שיהיו גם נתונים סביבו. אם התוכנית הייתה מורכבת מ-20 פרקים שבועיים בני שעה, יתכן שהייתי צופה וממקסס את מה שהפסדתי.

נסיון העבר שלי עם המירוץ למיליון הישראלית הראה לי ששבוע וקצת של ריחוק מהטלוויזיה יוצרים פער מאוד גדול שפשוט אין זמן להשלים.

גם אם לא אעדר ואהיה פנוי כל רביעי ושבת, שני פרקים ארוכים מדי שבוע, על פני עונה של עשרות פרקים – זה פשוט משהו שאני לא יכול להתחייב אליו.

האסתטיקה המשונה של הכיעור – ביקורת טלוויזיה

בניגוד לבריחה מהמציאות שמאפיינת את הטלוויזיה שלנו, “שובר שורות” מציגה אלימות, מחלות, סמים ועוני ללא מסננת, אבל בצילום מוקפד ומושקע. אני מכור (לסדרה, לא לסמים)

הביקורת המלאה שלי  ב-ynet.

שבוע סוף

הוזמנתי לצילומי פתיחת העונה של “שבוע סוף” על ידי חברי עידו רוזנטל, עורך התוכנית.

אתחיל בקיטורים – התוכנית היא 40 ומשהו דקות נטו, אבל הצילומים נמשכו שעתיים ומשהו, כי השחקנים עשו מספר טייקים לחלק מהבדיחות (ו”סיבות טכניות”, כפי שנאמר לקהל) ובגלל שאת כל המערכונים המצולמים הציגו גם לקהל על גבי מסך וידאו. היושבים באולפן התייאשו מאוד מהר מזה.

כשהקיטורים מאחורינו, אפשר לדבר על התוכנית. אחת הבעיות שלה בעיני, כמו של ארץ נהדרת לצורך העניין, היא שיש מערכונים ארוכים מדי, בהם הבדיחה די ברורה כבר בהתחלה, ואחר כך פשוט מושכים אותה או מאכילים בפכית לטובת מי שלא הבין אותה בפעם הראשונה.

כך, למשל, המערכון על מסודרים קצת נמרח, והמערכון עם הישראלים שנוסעים לתאלינד בשביל לא לפגוש ישראלים. המערכון השני גם בכלל חוזר על בדיחה שסופרה כבר מליון פעמים בכל מיני תוכניות. רותם אבוהב הצחיקה אותי בתור חנהמרגלית, אבל פחות הצליחה להגיש את הבדיחות.

יצפאן הצחיק אותי פעם אחרונה בתוכנית מוצ”ש לפני איזה מליון שנה, וכאן הייתה תחושה גם בזמן הצילומים וגם ביניהם שקשה לו לא להיות מרכז הבמה אלא חלק מפאנל. זה בנוסף להתנהגות גסת הרוח שלו כלפי הצוות והצעקות על אנשים כשדברים התפקששו. מצד שני, אולי זה ההומור שלו ואני לא מבין אותו.

מה כן אהבתי? הדמויות של אורלי וילנאי וגיא מרוז טובות, סטס מיס’זניקוב זו דמות מאתגרת לעשות – כי הוא לא ממש מוכר, אז עידן אלתרמן די הצליח. ליברמן המתנפח והמתפקל היא הברקה שמציגה אותו באופן מאוד שונה מהחיקוי המעולה של אסי כהן בארץ נהדרת (ומאוד מורכב טכנית – אחת הסיבות שהצילומים התארכו) והחיקוי של איתן כבל על ידי מיקי גבע הוא מצויין בדיוק כמו שהחיקוי של מאיר שטרית שהביא אותו לעולם היה מצויין, וזה מה שהחזיק והצדיק את מערכון העבודה.

אהבתי גם את מבזק החדשות (חוץ מרותם, כאמור), ואת המערכון על משפחת הפשע הראשונה של תל אביב שהוצג לקהל בתוכנית, אבל נדחה לאחת התוכניות הבאות, בגלל חוסר זמן.

ובונוס מהסט: השבוע שודר בערוץ 2 סרט על בגידות. אבוהב אמרה שהיא צפתה בו לבד, מאחר שבעלה במילואים. פה צריך לצחוק, אבל עופר שכטר החליט שזה לא מספיק אז הוא אמר משהו כמו “מילואים הא? מילא אותה טוב טוב”. אבוהב ממש לא אהבה את הבדיחה ודרשה שהיא תרד בעריכה.

וזה רק אני או שעפר שכטר בזווית מזויימת מזכיר את גדי יגיל?

החיילים יצרו כעת את הקבוע המתמטי פיי

יש לי וידוי. טקס הדלקת המשואות הוא מהאירועים הטלוויזיונים האהובים עלי. השירים ברדיו הופכים פחות ופחות “עצובים”:  מ”אפר ואבק” ו”חורף 73″, דרך “ואיך שלא” של אריאל זילבר (שהוא הכחיש שכתב על כלבתו, וחבל שהרס את המיתוס), עוברים לעוף גוזל. לאן? שואלת נעמה.

ואז מגיעי דוד רוקני – שבאופן לא ברור מנהל את הטקס עוד מלפני קום המדינה (אחרי שהוא מקבל רשות מיו”ר הכנסת. אני תוהה מה יקרה אם הוא לא ירשה לו). בטקס יש נאום שבדרך כלל כולל את הביטויים “ניצבים אנו בפני….”, “חזקים ואיתנים מתמיד….”, ו”אחרי 2000 שנות…”. אחריהם מגיעים המשפטים הארוכים ביותר שנאמרים בטלוויזיה ותמיד נגמרים באותו פאנץ’ ליין “ולתפארת מדינת ישראל”.

אבל הקטע שאני באמת אוהב – זה הדגלנים. הם יוצרים את המספר 61, את המנורה עם ענפי זית, סמלים ישראלים אחרים, ובתקווה ששנה הבאה תהיה בסמל המתמטיקה ואז נזכה לראות את הביצוע שבכותרת.

לפני שמיליון ילדים בכחול לבן רצים להשלים את הצורות השונות ישנם רק 61 חיילים, כמדומני. בכל שנה נוסף דגלן לריקוד לפי שנות עצמאות ישראל. וכאן עולה השאלה – מי משיג לי צילום של טקס הדלקת המשואות הראשון בו חייל בודד נלץ ליצור מגן דוד?

והנה שני קטעי וידאו – הראשון זה שיר הפיקניק של יאיר ניצני שתמיד מצחיק אותי. השני – מישל דור ושוקי גלילי עושים מנגל ממארז של מחשב, ובונוס שמישל הוסיף – פספוסים שלנו מהשנים האחרונות בצילומי כתבות וידאו. אחרי שלוש שנים של עבודה איתו אני יכול להגיד שזה רק קצה הקרחון. חג שמח!

               

ספה בהפרדה גבוהה

אחרי 20 שנה ו-429 פרקים של משפחת סימפסון הוחלף לחלוטין הפתיח של הסדרה, ועודכנו שם כל מיני דמויות ובדיחות קטנות. עדיף ללכת ליוטיוב ולצפות באיכות גבוהה., אבל אפשר גם פה.

למה הם עשו את זה? Continue reading

מלחמת הסופרבול נולד

לפני כמה שנים יצא לי להיות בארה”ב בדיוק בתקופת הסופרבול, ואפילו התאחרתי בבית עם טלוויזיה די גדולה, ורציתי לחוות את הצפיה הקולקטיבית של האירוע הענק הזה יחד עם כל הג’אנקפוד והבירה שהוא כולל, והפרסומות היקרות שאפשר לראות אשכרה בטלוויזיה ולא באינטרנט. בגלל ענייני לוח זמנים זה לא יצא.

לפני קצת פחות שנים, אני ושותפי לדירה החלטנו לעשות ליל סופרבול כמו שצריך, רק בגירסת הרמת גן, ועם טלוויזיה יותר קטנה, בירות מקומיות ויותר ג’אנקפוד ועם אורחים וחברים. האורחים והחברים לא הגיעו, אז בחרתי קבוצה אקראית לעודד, הוא בחר את השניה. צפינו כ-5 דקות והלכנו לישון, כי בכל-זאת אנשים עובדים. וגם לא הבנו כלום ממה שקורה על המסך. אמרו לי שבישראל יש משוגעים לדבר שגם לא מבינים כלום, אבל מתקבצים בפאבים בשביל לצרוח לעבר הטלוויזיה ולא להבין בצוותא.

והנה, עוד פחות שעתיים שוב לא אצפה בסופרבול (הפעם מספר ארבעים ושלוש), עם כל הפרסומות המגניבות ביותר בטלוויזיה. קראתי שהשנה דוריטוס ביקשו מהלקוחות שלהם ומהגולשים לצלם משהו מגניב, ומי שיזכה בתחרות (חוץ מדוריטוס שקיבלה מלא פרסומות בחינם שמשודרות בכל האינטרנטים) – הפרסומת שלו תשודר במשחק עצמו – בספוט בן 30 שניות שעולה מלאנתלאפים דולרים.

נשמע מוכר? זה בגלל שאותו מותג חטיפים עשה את זה בכוכב נולד ב-2007. כל שנותר לקוות אחרי ההעתקה הזאת שעשו האמריקנים, הוא שליגת הפוטבול בארה”ב לא תגייס גם אליה את צביקה הדר. אם כן, נוכל יחד עם עשרות מליוני אמריקנים לראות אותו אחרי “ברייק הזהב” (עוד קונספט שהליגה גנבה ברוב חוצפתה) מכריז על המנצח בין שתי הקבוצות: האינדיאנה איי דונט ריממבר נגד הניו המפשיר הו גיבס א פאק.

וסתם פרט טריוויה שמצאתי פעם – תעריפי הפרסומות של הסופרבול כה גבוהים בין השאר כי מדובר באירוע הטלוויזיוני הנצפה ביותר בארה”ב. אז זהו, שלא בדיוק. כלומר לפחות לפי ויקיפדיה – שאם זה כתוב בה זה חייב להיות נכון (ושם גם מפנים למקורות אחרים). התברר לי בשיטוט שם לאחרונה שבסופרבול האחרון (2008) ששבר שיא צפו 97.5 מיליון איש, ואילו בפרק הסיום של מאש מ-1983 צפו 105.7 איש. וכנראה הרבה מהם הורידו את המים באסלה ביחד – אני אשמח לשמוע סימוכין לזה.