פאוור פוינט קריוקי בתל אביב

כשאני מספר לאנשים על משחק הפאוור פוינט קריוקי, הם לא מבינים איך אפשר לשיר מצגות. ובכן, אפשר, עם קצת יצירתיות, אבל זה לא העניין וזה לא המשחק.

פאוור פוינט קריוקי הוא משחק אלתורים בימתי, שמבוסס על מצגות. לוקחים מצגת אקראית שמוצאים באינטרנט ובלי שרואים אותה קודם מתחילים להעביר אותה ב-3-4 דקות. חנוני? כן. מצחיק? כן. תראו בווידאו.

המצגת יכולה להיות על תוכניות כלכליות של חברה, על רפואה, על בעלי חיים, על ספרות, על נדל”ן ועוד שלל נושאים, והרצאה שמעבירים יכולה להיות בנושא אחר לגמרי, הנסיון להתאים את ההרצאה לשקפים הוא האתגר. ומי מנצח? הצופים.

כעת, בית לייוויק הסכים לארח משחק כזה שאותו ארגנתי ביחד עם אסף שגיא. הוא יתקיים ביום ראשון, 13.6.10 בשעה שמונה בערב. בבית לייוויק – דב הוז 30 תל אביב. אנחנו גובים סכום סמלי של 10 שקלים שהולך לכיסוי ההוצאות על האולם.

אתם יכולים לבוא ולהירשם להעביר מצגת ו\או סתם לשבת בקהל ו\או סתם להתמנגל עם אנשים. מומלץ מאוד להרשם לאירוע בפייסבוק, בשביל שנוכל להערך לפי כמות המשתתפים וכדי שנוכל לשלוח עדכונים לכולם לפני האירוע.

השבוע עם מיקי רוזנטל

אני לא כזה מבין גדול או מבין בכלל בפרוגרמינג (שיבוץ תוכניות), אבל לא ברור למה בערוץ 10 הזיזו את “המקור” לאמצע השבוע, עשו מהדורת שישי מצומצמת, ואז פירמטו אותה מחדש ועשו מגזין שבועי עם כתבות ארוכות בהנחית מיקי רוזנטל, במקום פשוט להחזיר את המקור לשישי ולתת פייט לערוץ 2.

גם למיקי רוזנטל, שנכחתי בשבוע שעבר במפגש בלוגרים איתו בערוץ 10, החלטות הפרוגרמינג (שיבוץ) האלה נראות מוזרות. אבל הוא אומר שהוא לא מבין בפרוגרמינג ובסופו של דבר מקבל את ההחלטות שנעשות בערוץ. והנה הוא מצא את עצמו על כס המגיש בשישי בערב.

מיקי רוזנטל רוצה להשפיע, לשנות ולהילחם ולעשות עיתונות אמיתית מחד, אבל מודע לכללי המשחק, לאינטרסים ולכוח האמיתי של העיתונות מאידך.

“אין עיתונאי אוביקטיבי”, הוא אומר, “יש עיתונאי הגון”. אני מסכים איתו שכבר ההחלטה אם לעסוק בנושא מסויים או להתעלם ממנו, לפני שבכלל שופטים את אופן הטיפול, נובעת מהשקפת עולם, אג’נדה, דעות וגורמין נוספים.

יש משהו אמביוולנטי אצל רוזנטל. הוא לפעמים מרגיש נבוך ומרגיש צורך להתבדח, מחוייך ומבוייש, אומר כמה הוא לא יעקב אילון ולא מתאים לטלוויזיה אבל הסכים לנחות כי ביקשו ממנו, ומצד שני – עושה טלוויזיה כבר הרבה שנים ועשה קולנוע (“שיטת השקשוקה”) ורוצה להמשיך לעסוק בעיתונות באמצעי המדיה הזה, על אף מגרעותיו ועל אף שהוא צריך להתלבש בחליפה, להתאפר ולדבר בשפה קצת אחרת.

גם במפגש, וגם בראיונות קודמים הוא אומר שזו בעיניו הדרך להשפיע – לפעול דרך הרגש וליצור מניפולציות. בדיוק כפי שעושים בפרסומות. אלא שרונזטל לא רוצה למכור קוטג’ (ולא זכור לי שהוא עשה פרסומות, בניגוד לאנשי חדשות אחרים), הוא רוצה למכור את האמת שלו על יחסי הון שלטון, על גזענות, ועל דברים רבים אחרים שמפריעים לו.

היחס של רוזנטל לאינטרנט גם מעניין. הוא מכיר את הרשת, אבל לא מודע עד הסוף לניואנסים שלה. הוא לא הפיץ את שיטת השקשוקה באינטרנט – ובצדק. אני מעריך שהוא לא היה מצליח לכסות את ההוצאות על הסרט. זה ממש לא קל.

למרות הצלחת אתרי החדשות הגדולים, הבלוגים, פייסבוק, והמהפכות הקטנות שמתרחשות ברשתות חברתיות ככלים להפצת מחאה, רוזנטל עדיין חושב ומתעקש שמדורת השבט, ומה שאנשים ידברו עליו הוא שערי העיתונים, ומה שהיה בטלוויזיה – הגופים שבהם הוא עבד.

בסופו של דבר, גם ב”השבוע” מיקי רוזנטל מנסה שוב להביא לצופים את האמת שלו – וגם שם יהיה לו קשה, אבל לא נראה שהוא הולך לוותר.

הדגלנים יצרו גל בדיחות מטופשות בטוויטר

אני מתנצל. אם אכן אני התחלתי את גל בדיחות “הדגלנים יצרו” בטוויטר (למרות שטכנית, אפיפוקס צייץ לפני), אז אני מתצנל על העומס שנוצר לכם בפיד עם הבדיחות המטופשות ואלה שחזרו על עצמן כי לא כולם עוקבים אחרי כולם.

לפני שנה, כתבתי פוסט ליום העצמאות תחת הכותרת “הדגלנים יצרו כעת את הקבוע המתמטי פיי” על טקס הדלקת המשואות, שאני מאוד אוהב לצפות בו. אז מאחר שאני רואה בעצמי סוג של קומיקאי, שלא לומר ליצן – עשיתי את מה שקומיקאים יודעים לעשות הכי טוב – למחזר. וכתבתי את הטוויט על הפיי בטוויטר ובפייסבוק שלי.

אחר כך צייצתי עוד כמה “הדגלנים יצרו”, עם פתיחת הטקס – ובמקביל אלי (ואני משער שבעיקר בעקבותיי, כי נוח לי לאגו לייחס את זה לעצמי), התחילו אנשים בטוויטר לאלתר את הבדיחות שלהם. זו באמת אחת התופעות הכיפייות בטוויטר – הסטנדאפ הפתוח הזה, והכיוונים שאנשים לוקחים אליהם את הפורמט (כולל קרוסים בדיחות אחרות בשפת טוויטר). וגם: אם בדיחה אחת גרועה, מיד אחריה יופיעו שלוש טובות.

הנה כמה מהמובחרים מתוך מאות, אחרי שהעניין יצא לגמרי משליטה:

  • effifuks: ״ועכשיו הדגלנים יבצעו את הסמל של טוויטר… ציפור קטנה״
  • hakabuk: הדגלנים עשו כבר את הציפור של טויטר?י
  • yoav85: הימורים: איזה צורות יצרו הדגלנים בטקס הממלכתי השנה? אני אומר צנטריפוגה או טופס זימון לחקירה על שוחד
  • אני: הדגלנים יצרו כעת צורה של קהל בהופעה של דני רובס
  • אני: הדגלנים יצרו בדיחה של רובי ריבלין עם המילים “הרשלה” ו”ירושלים”, ו”ניצבים אנו”
  • Rubyzuby : הדגלנים יוצרים כעת כאפייה פלסטינית (@MacGyver)
  • Omerdav: הדגלנים יצרו כעת דיסק-און-קי (@AnatKam)
  • Ruby_Zuby: הדגלנים כעת יוצרים את הבועה השינקינאית האטומה (@Oprah)
  • _Ananas: הדגלנים יצרו כעת סמל של מגן דוד, אבל בקטע אירוני ומודע לעצמו
  • HaKabuk : הדגלנים יצרו כעת את אהודק, כמחווה על כך שהתחיל את כל ציוצי הדגלנים לדעתי @ehudk
  • alodium: הדגלנים יצרו כרגע ציצים והשתיקו סוף סוף את רובי ריבלין
  • idokius: הדגלנים יצרו רובי-ריבלין-סתום-ת’ג’ורה-כבר-יא-חפראווי
  • roesnido: הדגלנים יצרו עכשיו צורה של אנשים משועממים שמגחיכים את עצמם ואת המעמד
  • AnatKam: הדגלנים יצרו עומס על השרתים של טוויטר
  • Shari : וכעת הדגלנים ייצרו את האות יו”ד. י
  • hakabuk: הדגלנים יצרו את המילה “ערה” כשלידה סימן שאלה
  • ronil13: הדגלנים יצרו כעת את החוקה. אבל לא באמת
  • NITSAN_saddan: הדגלנים יצרו כעת צורה של מגרש מסדרים מאוייש
  • Adi_BC: הדגלנים כעת יוצרים צורה של “עד מתי” מרב שהם מיואשים מהטקס והתפקיד שלהם
  • niron: לא יודע באיזה ערוץ אתם צופים אבל אצלי הדגלנים נצפו חוצים את הגבול ללבנון והחלו לתקוע יתד בבינת ג’ביל
  • michaeld: הדגלנים כרגע יצרו מדינה פלסטינית ואז את המילים ״לא באמת״
  • yoav85: הדגלנים כעת יצרו אפליקציה שאומרת מי צפה לך בפרופיל, עובד בדוק עם הוכחות
  • Thesharklady: הדגלנים ייצרו כעת קצין אתיופי שמוחאים לו כפיים ביום העצמאות אבל בטח לא יתנו לו להיכנס למועדון בתל אביב
  • ronil13: הדגלנים יצרו כעת ענן וולקני לציון העלייה מאירופה
  • Noaa_L: כל הקטע של הדגלנים הוא סוג של מבחן רושאך צבאי. אין קשר בין מה שרואים לבין מה שאמור להיות.
  • dafnatalmon: מה עושים הדגלנים כשהאגם קפוא?
  • roniyaniv: אם צריך להצהיר איזו צורה עשו הדגלנים, אז הם לא עשו עבודה מי יודע מה.
  • shahar_0: הדגלנים לא באמת יוצרים כלום, זה הכל אשליה אופטית, ובכלל אין כפית

ועוד מלא. תשמרי את זה, ספרית הקונגרס.

כוכב נולד 8 יעבור לי מתחת לשלט

אז פס היצור של כוכב נולד ממשיך לייצר כוכבים. ועכשיו מתברר לי שיש עונה שמינית לתוכנית שתתחיל בקרוב. הגעתי, כבלוגר, לשלב מסויים וראשוני של האודישנים שמתקיים בימים אלה בכפר נופש באשקלון. שמעתי שבלוגרים אחרים מוזמנים והצטרפתי. ישבתי כשעה וקצת בחלק מהצילומים בקהל.

המתמודדים (שעדיין לא השתפשפו לגמרי בתחרות, ושחלקם פשוט לא שרים משהו) צוותו לזוגות והתבקשו לשיר סולו מול צוות השופטים – צביקה הדר, גל אוחובסקי, מרגלית צנעני, דנה אינטרנשיונל, צדי צרפתי ופבלו רוזנברג. אחר כך הם התבקשו לשיר דואטים. השירים, אגב, לא היו שירים קלאסיים עבריים של דואטים כמו “דון קישוט”, של סנדרסון, אלא פשוט שירים עבריים בהם כל מתמודד שר בית. זה היה קצת מוזר.

שופטי כוכב נולד

שופטי כוכב נולד

אני לא צופה בכוכב נולד באופן קבוע. היא מסוג התוכניות שאני לעתים מזפזפ ונעצר עליהן. בכל זאת סיקרן אותי לראות את מאחורי הקלעים ולכן הגעתי לשם (ובשביל לצלם סלבים ברקע כמובן, שיעלו בשבועות הקרובים). כך גיליתי שהבמה של השופטים גבוהה באופן משמעותי מהבמה של המתמודדים למשל – בשביל שבטלוויזיה המבטים שלהם יפנו לכיוונים הגיוניים. כן טלוויזיה זה אשליה. ברוך הבא שוקיסט וזה.

בכל מקרה, בתוכנית בטלוויזיה מקבלים הכל מזוקק וערוך. שעות ארוכות של צילומים הופכות לשניות עד דקות בודדות על המסך. ויש סיבה לזה. המתמודדים לא תמיד מצליחים להופיע כמו שצריך, לא תמיד נינוחים מול המצלמות (ויש שם איזה מיליונתלאפים מצלמות מכל כיוון) ומול השופטים, ומול קצת קהל שיש שם – וכן בגלל שזה עדיין בהתחלה. אז לפעמים מתבדחים איתם (אם אפשר לקרוא להערות של צביקה הדר בדיחות), לפעמים נותנים עוד הזדמנות, לפעמים מרשים להם להוציא דף עם המילים ולשיר ממנו. כך, אם נכנסתי למשל לפריים בטעות, צריך לצלם מחדש את המתמודדים שיוצאים מהאודישן.

יש בכוכב נולד, לפחות מנקודת המבט שלי כצופה, בעיה שכבר הצבעתי עליה גם בתוכניות ריאלטי אחרות, והיא העומס. בשלב מסויים המתמודדים, מוכשרים, מצחיקים, מגוחכים, מרגשים או מעניינים ככל שיהיו – פשוט מתחילים לעייף. כי רואים הרבה מהם אחד אחרי השני. ומה גם שבצילומים מעורבת בו הרבה עבודה פחות מעניינת של מסביב ולא רק תכלס הופעות.

אני הייתי שם רק שעה וקצת. אני תוהה איך השופטים וההפקה מצליחים לעמוד בזה. לראות מאות או אלפי אנשים במשך שעות ארוכות, ולהצליח להתרגש ב-8 בערב מהמועמד האחרון בדיוק כפי שהתרגשו מהמועמד הראשון. אבל כנראה שזה מצליח.

לא באמת חשוב לי לעקוב באדיקות אחרי העונה השמינית, לסמן לי את הפייבוריט, לסמס לו בלי סוף בשביל לפרנס את קשת וטדי, להדפיס שלטי ענק שלו ולצרוח בקהל. אני חושב שבדומה לעונות קודמות גם העונה השמינית תעבור לי מדי פעם מתחת לשלט, ברגעים שבהם פשוט בא לי לצפות במשהו ואין משהו אחר.

הקוראים בדסקטופ – נועה

מירית: ובכן שלום, שמחים שחזרתם אלינו. שוב אתכם- עודד ומירית בקו המומחים. שלום עודד

עודד: שלום מירית.
…אני צריך למצוא את הדסקטופ…

מירית:עודד, אתה ודאי זוכר שניתחנו פה לא מזמן דסקטופ זוגי, של תמי ומעיין.
במילים אחרות- דסקטופ אחד- שני אנשים
היום הייתי רוצה להציג בפניך אתגר מסוג שונה- אישה אחת- שני שולחנות עבודה
איך אתה רוצה לגשת לזה ?

עודד: נתחיל בזה שתשלחי לי אותו כי אני לא מוצא.

מירית:שניה

עודד: ‫כן מאזינים יקרים, ככה זה בשידור חי. יש פאדיחות‬

מירית: הנה עודד, תבדוק עכשיו בפקס שלך

עודד: ‫הגיע

נועה ליברמן פלשקס

נועה ליברמן פלשקס2

מירית: יופי, אז עודד יש כאן שני חללים פרטיים לבחורה אחת
מה עמדתך?

עודד: ‫שמעי, לכל אחד מאיתנו יש מספר דסקטופים‬
‫לפטופ\דסקטופ\עבודה‬
‫אך העובדה שהדסקטופים דומים‬

מירית: ודאי, אבל היא בחרה לשלוח את שניהם. כן.

עודד: ‫לא זהים אך דומים, מעידה על כך שלא מדובר בבחורה שחיה חיים כפולים מחד‬
‫אך כן יודעת לעשות הפרדות מאידך

מירית: תראה עודד, מה שאני חשבתי מיד הוא שנועה (זה שמה של הגברת) הרגישה ששולחן עבודה אחד לא יספיק לנו כדי לתפוס את אופיה
זו מחשבה אופיינית לאישה- שהרי נשים הם יצורים מורכבים למדי

עודד: ‫כן אך כאמור, שימי לב. בערך אותו מספר אייקונים‬
‫אותו סידור שלהם על השולחן‬
‫אותו אופי של תמונת רקע‬

מירית: טוב, זה צועק “פחד משינויים” לא כך?
או שמא, כמו שראינו אצל אסף- דוקא יעילות יתר?

עודד: ‫דווקא לא. זה מעיד על טיפוס עם הרגלים‬

מירית: בוא ננסה להבין אותה דרך ההבדלים

עודד: ‫ראי‬,
‫יש סוגיה מחוץ לעולם המחשוב‬
‫הפח- מתחת לכיור או לא מתחת לכיור‬
‫בכל בית בישראל יש אסכולה אחרת‬
אם היא תגיע לבית בו הפח שונה ממה שיש בבית שלה, זה ישגע אותה‬
‫היא לא תוכל להשאר שם יותר משעה‬.

מירית: אני לא יודעת עודד, אני מרגישה שיש משהו שחומק מאיתנו
מה הייעוד של כל אחד מהמחשבים?
אחד נייד- אחד נייח
אחד מחשב הורדות (דוקא הנייד, באופן מפתיע) ואחד מחשב לעבודה
במה נועה של העבודה שונה מנועה של הבית?

עודד: ‫זהו, שאין שוני‬
‫היא מנסה ליצור אשליה של שוני‬
‫על ידי בחירת רקע שונה‬
‫כמו בחיים‬
‫רוצה להראות שוני, אבל מינימלי‬
‫לא מעזה לפרוץ גבולות‬

מירית: עודד, אנחנו לא מסכימים הפעם

עודד: ‫פם פם פם!‬

מירית: נועה של הבית מרשה לעצמך לשבת מול המחשב בפיג’מה
הרזולוציה נמוכה, האייקונים מצ’ורנזים
יש ספר ילדים של תרצה אתר
ויש סדר עדיפויות שונה

עודד: ‫כן, אבל פיג’מה שהיא הייתה מרשה לעצמה לפתוח את הדלת לאורחים‬

מירית: אה בודאי, והפח נקי

עודד: ‫לא פיג’מה קרועה\מביכה\תחתונים‬

מירית: כן כן, משהו מסאטן, חליפת שני חלקים

עודד: ‫בדיוק, זה מה שאני אומר‬
‫היא מרשה לעצמה להיות ביתית, אבל גם לשים גבולות‬
‫אסור להיות פוחז ומבולגן, גם אם אתה בדל”ת אמותיך‬

מירית: אז אנחנו כן מסכימים
אני שמחה לשמוע
מה לגבי ה-טוויטדק
מה הוא אומר לך?
ולצידו ה- MIRC
חדש ונסיוני מול ישן ומוכח?

עודד: ‫היום לעומת האתמול‬
‫חיה את העולם החדש, אבל נשארת נאמנה לעבר שלה‬
‫לא שוכחת מהיכן צמחה‬

מירית: ומחשבון על שולחן העבודה, זה דבר שלא נתקלתי בו
שעון אנלוגי ותחתיו מחשבון
אני באמת לא יודעת איך לאכול את זה
שכורים לי שולחנות עבודה של מנהלי חשבונות וחשבי שכר שבהם נתקלנו בעבר
אבל די ברור שנועה היא אף אחת מהנ”ל

עודד: ‫שעון – היא צריכה לדעת תמיד מה השעה‬
‫היא ממהרת‬
‫כמו הארנב מאליס‬
‫החיים שלה הם מרדף אחד גדול‬
‫והיא בחורה דייקנית‬
‫שעון ומחשבון מעידים על דייקנות‬
‫או שאיפה לדייקנות‬

מירית: אבל זו כפילות

עודד: ‫מדוע?

מירית: יש כבר שעון בתחתית שולחן העבודה
יש כבר מחשבון של מע’ ההפעלה
למה ווידג’ט?

עודד: ‫השעון למטה הוא שקוף‬
‫צריך משהו בולט‬
אני שמתי לב למשהו אחר‬

מירית: כן?

עודד: ‫בשני שולחנות העבודה המסמכים הם האייקון הראשון‬
NOA
ו MY DOCUMENTS
‫ורק אחריהם היוטורנט והאייטונז‬
‫רוצה לומר, הפנאי לא ממלא תפקיד ראשי אצל נועה‬
‫יש חיי פנאי עשירים, אבל הם לא בעדיפות עליונה

מירית: בחורה עסקית
קודם אני
אח”כ העבודה
אח”כ הפנאי

עודד: ‫בהחלט‬

מירית: נשמע לי כמו סדר עדיפויות בריא למדי
אולי בריא מדי?
(פם פם פם פם)

עודד: ‫תראי, הייתי מציע, בשביל לשבור את השגרה‬
‫להזיז אייקון אחד לאמצע‬
‫שלא יהיה מיושר עם הגריד‬
זה מבחינתה יהיה מהפכני‬

מירית: אני מסכימה עם ההצעה שלך,
אולי שני שירים מושמעים במיוחד, כמו בשולחן העבודה של עדי?
משהו ארעי, מתחלף

עודד: ‫אין ארעי אצל נועה‬
‫הכל מתוכנן‬
‫הכל מוקפד‬
‫שום דבר לא מקרי‬
הבחירות שלה בדסקטופ, כמו בחיים, שקולות ומחושבות
‬אין “אטפל אחר כך”‬

מירית: עודד, המפיקה שלנו מסמנת לי שצריך לסיים

עודד: ‫‫אז בואי נסיים‬
‫ונסכם‬

מירית: בוא סכם- אני מרגישה שהייטבת להבין אותה ממני

עודד: ‫נועה היא בחורה מאוד מחושבת וקצת מאופקת. גם כאשר היא מבצעת שינוי (למשל מדסקטופ לדסקטופ) הוא לא בולט.‬
‫היא מקצועית מאוד, מוכוונת מטרה, ושואפת להיות דייקנית.‬
‫ולמרות הכל, היא יודעת לשים מקום של פנאי בחייה‬
‫ולא להיות רק בעבודה.‬
‫מירית‬?

מירית: כן עודד
אני מסכימה עם דבריך
נועה- את בחורה מאוזנת, קיבלת בין 25-40 נקודות
טיפוס B
אין לך מה לדאוג
יציאות החירום הן לא בשבילך
אז בואו נצא לפרסומות
לפני זה רק נזכיר שאפשר לשלוח לנו עוד שולחנות עבודה אל: desktop@dan-ya.com, שימו לב ממתינים יקרים, אנחנו נגיע אל שולחנותיכם- אל תדאגו.

עודד: ‫להתראות בשולחן הבא‬

אפשר לראות את הקריאה גם אצל מירית

קו המומחים – הפותחים בדסקטופ

היום בקו המומחים מתארחים המומחה המטאפיזי בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה מאוניברסיטת מנצ’סטר יונייטד- עודד ועקנין ולצידו הקוראת בקבצים ופותחת בקוד פתוח- מירית מטלון, כשירות חדש אנחנו מציעים לכם תמלול של השיחה, ממש כאן באתר האינטרנט שלנו וכן ניתן לשלוח בפקס או באימייל צילומי מסך שלכם לקו במומחים בעלות של 32 ש”ח לדקה.

מירית מטלון: ובכן, לפנינו הפעם משימה מורכבת במיוחד כיון שמדובר במחשב זוגי ששייך לתמי גבע ומעיין בלום, בחרנו להתעלם מהדברים המובנים מאליהם (מסמך שקשור לברווז, גודל התמונה על הדסקטופ) ולנסות ולעמוד על טיבו של הזוג המוזר דוקא מזוית אחרת, דקדקנית יותר, מעמיקה יותר, אם תרצו- תמי ומעיין של הפרטים הקטנים. אז אמור לי, עודד מה הדבר הראשון שעולה לראשך?

תמי ומעיין בקו המומחים
Sent at 4:37 PM on Wednesday

Dan-ya is busy. You may be interrupting.

אם תלחצו עלי, אני אגדל

עודד ועקנין: ‫ב-ר-ד-ק‬. ‫New folder בדסקטופ? באמת?‬

מירית מטלון: הייתי אומרת שזה אדם שנותן לדברים להכנס אליו, מוכן לקבל.

עודד ועקנין: ‫למה את אומרת דבר כזה?‬

מירית מטלון: למשל- הוא מרשה לכל תוכנה שולית להניח שורטקאטס על שולחן העבודה שלו, ללא הבדלי גזע דת מין וחשיבות

עודד ועקנין: ‫המממ‬

מירית מטלון: אולי מתקשה להבחין בין עיקר לטפל.
אבל יש לזכור שמדובר בזוג, זה מחשב של זוג- זה מעניין, כשהמחשב הוא משותף אף אחד לא לוקח אחריות על הניקיון בין היתר כדי לא לפלוש לפרטיותו של האחר.

עודד ועקנין: ‫אני חולק עלייך, לדעתי דווקא אין פה עניין של פרטיות.‬
‫מדובר באנשים מאוד פתוחים וליברלים‬: ‫מסמכים אישיים נמצאים על הדסקטופ ולא בתיקיה‬.
אישור רפואי וכל מיני‬

מירית מטלון: הממ, צודק, אני מקבלת את התיקון. זה רק עניין של לקחת אחריות על המרחב המשותף.
איך הייתי מתייחס לקיצורי דרך שבורים, לרוב למשחקים שכנראה הוסרו?

עודד ועקנין: ‫זה גלעד.‬
אנשים סנטימנטלים‬
‫לא מוכנים להיפרד מהעבר‬

מירית מטלון: בוא נדבר רגע על הצבע של הדסקטופ
לא מדובר בבחירה מקרית,
אפור הוא לחלוטין לא ברירת מחדל
מה דעתך על זה?
[ואפרופו גלעד- סולסיק! די מטורף… לא ראיתי את הציפור הכחולה כבר שנים]

עודד ועקנין: ‫כן‬
‫חיים בעבר אני אומר לך‬
‫אפור לכאורה מעיד על בן אדם קודר‬
‫אבל מאחר שיש שם תמונה קולנועית, ורמזים על לימודי קולנוע‬
מנשר וכדומה – מדובר באדם יצירתי‬
‫אמן מיוסר‬
‫כי אחרת היתה שם תמונה יותר צבעונית מהקולנוע‬
‫ולא אפורה‬

מירית מטלון: אז בינתיים יש לנו מחשב זוגי, שהוא בעצם חלל ציבורי ולכן אף אחד לא לוקח אחריות על הנקיון שלו
יש לנו נוסטלגיה והאחזות בעבר, כולל השארת גלעד לתוכנות שכבר עברו מהעולם

עודד ועקנין: ‫ויש לנו אמן מיוסר‬
‫מה את אומרת על זה שיש להם כרום‬
‫אבל שהם לא משתמשים בלשוניות‬

מירית מטלון: לגבי הלשוניות, לדעתי אתה טועה, מדובר דוקא בשיפט קליק של “הלחן הודעה חדשה” כדי לשמור את חלון המייל הנוכחי פתוח
זה הפירוש שאני נותנת לזה

עודד ועקנין: ‫אה נכון‬
אז זה אומר שהאנשים משאירים עניינים לא סגורים בחייהם‬
‫אני חש ADHD‬
‫ריבוי משימות והסחת תשומת לב ממשימה אחת לאחרת‬
‫כך למשל נפתחה תיקיה חדשה ובטח במקום לתת לה שם הוא עבר למשימה אחרת‬

מירית מטלון: אני מסכימה
זה נראה כמו זוג שהכל אצלו בחוץ, אין לכלוך מתחת לשטיח, הֵל! אין אפילו מחבוא לחוברות הפורנו. הכל על הדסקטופ
מה דעתך על כך שהכרום (חדש עדכני) הוא דפדפן ברירת המחדל כאשר במקביל סולסיק היא תוכנת שיתוף המוזיקה?

עודד ועקנין: ‫ועל כך שאין אף תוכנת קוד פתוח אחרת‬
‫ווינראר לכיווצים‬
‫שזה הכי ליים‬
נרו לצריבה‬

מירית מטלון: קיצור דרך לחייגן!
וואו!

עודד ועקנין: ‫אומרים לי באוזניה שהגיע הרגע לצאת לפרסומות, אז מירית, בקיצור, איך הייתי מסכמת את התרשמותך מהזוג?

מירית מטלון: תראה, אני שוב חוזרת לעניין המשמעותי ביותר והוא לקיחת האחריות על המרחב המשותף, הרי אני גם מגשרת עם מומחיות בזוגות, למדתי במכללת אננס למאמנים בכירים ולדעתי הם חייבים לטפל בזה- מישהו צריך לקחת אחריות על הדסקטופ.

עודד ועקנין: אני מעדיף במילות הסיכום שלי דוקא להתייחס לעניין הסנטימנטליות, ותרו על המובן מאליו, נסו להתקין תוכנת קוד פתוח- תפתחו אל הקדמה כמו שאתם פתוחים זה אל זה.

אפשר לראות את זה גם אצל מ. מטלון.

מועדון הסרט המופרע

לפני כשנה התארגן הגרעין הקשה והדפוק של מעריצי היפופוטם והמוסד הסגור – והחלטנו לקיים הקרנות חודשיות אצל אחד מאיתנו בבית של כל מיני קומדיות – בין ההקרנות של המוסד. גם בשביל להתראות יותר, גם כדי לראות סרטים אחרים ואפילו מצחיקים – וגם כדי לאכול מהפיצה שלי  – משהו שהוא מומלץ באופן כללי.

אלון גור-אריה, במאי המוסד הסגור, החליט למסד את המפגשים האלה ולמצוא להם בית . הוא הציע לסינמטק תל אביב להקרין מדי חודש קומדיה קלאסית בעותק פילם (ולא דיוידי) כדי שנוכל לחוות את הקולנוע האמיתי עם סרטים מלאים בשריטות, קטיעות ובעיות סאונד, ולספר על היוצרים של הסרט בהרצאה המשלבת קטעי וידאו. בסינמטק אמרו לו כן, ומשם זה התגלגל גם לסינמטקים ברחבי הארץ.

מהתיאור בתוכניה שכולל בדיחות על זריקת עציצים על המנחה קשה להבין מה הולך שם באמת, אז ערכתי פרומו קצר של המועדון. נתראה באחד הבאים.

חטופים

הערב ב-21:00 תשודר בערוצשתיים סדרת הדרמה חטופים שיצר גידי רף. הזומנתי השבוע להקרנת בלוגרים מצומצמת בבית קשת, ונתבקשנו לא למסור יותר מדי פרטים על הפרק הראשון, בשביל לא לספיילר. כמו כל דבר, גם עם אמברגו אין לי בעיה, בהינתן שהוא נעשה בין מבוגרים בהסכמה. כמו כן, ישבנו לשוחח עם רף.

כך או אחרת, לכו תראו את הטריילר (וקשת, תתנו לעשות אמבד לדברים כאלה, בחייכם) הוא די מסביר את הסדרה ומה קורה בה וחושף פרטים בלי לספיילר. בגדול, מדובר בחטופים שחוזרים הביתה לאחר 17 שנים בשבי, והסדרה – 11 פרקים של כחמישים דקות בעונתה הראשונה – מספרת על ההתמודדות שלהם עם החזרה למציאות שמהשיכה בלעידהם, ועם מתקן החקירה שמנסה לראות מה קרה להם בשבי. ומצד שני – ההתמודדות של המשפחות, החברים והחברה הישראלית עם חזרתם.

הנה קליפ שיר הנושא – באתי הביתה, ונמשיך.

בעקבות שאלה של גדי שמשון בטוויטר, שהקראתי בלייב במפגש, רף עמד על ההבדל בין שבויים לחטופים. לדבריו, שבויים הם חיילים שנשבו במסגרת מלחמה מול מדינה שחתומה על אמנת ג’נבה ועומדת בתנאים שלה.בעוד חטופים, בהם הסדרה עוסקת, הם חיילים שנחטפו על ידי ארגון טרור – לדבריו.

שמעתי קולות בטוויטר (שזה פחות או יותר זהה לקולות בראשי) נגד הסדרה באופן כללי. עינת מירון אומרת “רעיון הסדרה עושה לי רע ואין לי כוונות לצפות בה..”. ראיתי גם בטוקבקים בכתבה על הסדרה ב-ynet שיש קולות להחרמה.

אחרי שראיתי את הפרק, אני חושב שלהתעלם מסדרה כזאת, זה להגיד שלא נוח לנו לראות שבויים וחטופים בפריים טיים. למרבה הצער, חטופים יהיו לנו תמיד. זה לא שיום אחד כולם יחזרו במטוס, הכל יהיה מאושר ואז יהיה אפשר לכתוב על זה סדרות וסרטים, להסתכל אחורה ולהתלוצץ על זה ביחד עם רופאינו. אני לגמרי מסכים עם רף שאמר במספר הזדמנויות, שדרמה בפריים טיים היא דרך להביא את הנושא למודעות ולדיון. וכן, מותר לקשת וליוצרי הסדרה גם להתפרנס מזה ולמכור פרסומות.

במקרה הזה, רף טיפל בנושא באמצעות סדרה דרמתית, שהוא לגטימי באותה מידה של טיפול בנושא באמעצות כתבות בחדשות או סרט דוקומנטרי. רף אמר שבעקבות התחקיר שעשה, ובמסגרתו נפגש עם פדויי שבי ומשפחות, הוא שוקל לעשות גם סרט דוקומנטרי בנושא.

לפחות על פי פרק הראשון, נראה שרף מתייחס לנושא ברגישות. הסיפור של החטופים בסדרה נושק – אבל לא זהה – לסיפורים של משפחות השבויים, החטופים והנעדרים של ישראל. אין תחושה שהדמויות מבוססות על מישהו ספציפי. יש סיפור מסגרת דומה, וניואנסים שיזכירו לנו את החטופים והשבויים. אלמנט בולט הוא הכרזה הכחולה הקוראת להחזרתם ודומה מאוד לכרזה של שליט, רגב וגולדווסר – שם זה צרם לי, והייתי עושה בחירה אומנותית אחרת.

הקאסט מצויין (מילי אביטל, אסי כהן, עד עזרוני, אסי כהן, יורם טולדנו, ישי גולן, יעל אבקסיס, נבו קחמי ועוד). הסדרה כתובה טוב ומנסה להעביר את החוויה של המשפחות באופן ישיר גם לצופים. כך, אנחנו נחשפים לפנים של החטופים אחרי 17 שנים, יחד עם המשפחות שבאות לפגוש אותם ולא שניה לפני כן. אנחנו חווים יחד עם החטופים ששבו את הפלאשבקים מהשבי ואת חוויות החזרה לחברה בצורה שלפעמים עושה קצת צמרמורת. הפרק הראשון זורק אותנו לחזרתם הביתה בלי יותר מדי פרטים על החטיפה עצמה ועל העסקה שהביאה לשחרורם – ובטח הייתה שנויה במחלוקת, ומשאיר מקום לכל הדברים הללו בהמשך העונה.

אפשר לזרוק לאוויר ביטויים כמו “חופש הביטוי” ו”חרות אמנותית” שבשמם צריך לשדר את הסדרה. זה גם לגטימי לא לצפות בה או להרגיש לא בנוח עם הנושא שלה, שהינו טעון ורגיש – וכואב להרבה משפחות, שאין לנו מושג כמה הוא כואב. לטעמי, עם זאת, זה לא יהיה נכון להחרים אותה באופן גורף, ובטח לפני שצופים בפרק הראשון. לא צריך להסתמך רק על הפרומו או על כל הראיונות והכתבות מסביב.

הסדרה, כמו הקבוצות והחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק, כמו הטוקבקים, כמו אוהלי המחאה, וכמו הדיון התקשורתי האינסופי, לא תביא לזה שמחר בבוקר כל החטופים יחזור לכאן חיים ובריאים לצערנו. אבל היא בהחלט מעוררת מחשבה ושווה צפיה.

תופעה: מוצרי חשמל נמסרים דרך טוויטר

הייתי צריך מייבש כביסה, כי אין לי כוח לתלות דברים. אבל מתברר ששכר לימוד והוצאות אחרות על לימודים זה משהו שכדאי לחסוך לקראתו. אז לא קניתי וחשבתי על משומש שיחסוך לי כמה שקלים.

ואז פתאום ראיתי דרך רהטוויט את ההודעה של דור, שהוא מוסר מייבש ושהוא קרוב אלי. הידד! סאק און דיס מדיה ישנה! מצאתי משהו לא בלוח מקוון, אלא בטוויטר. אלפי ציוצים עם בדיחות מטופשות, שלא לומר גופות של בדיחות השתלמו והגעתי למשהו אמיתי בטוויטר הזה. אני מניח שעוד אדם בעולם מצא מוצר חשמלי דרך טוויטר, אז כמובן מדובר כבר בתופעה.

כך או אחרת, הגעתי עם אסף מדורבנות לביתו של דור והתקשרתי אליו. הוא שאל איפה החנתי את האוטו. אבל באנו ברגל עם עגלה קטנה ששאלתי, והשתמשתי בשיטת יהיה בסדר (ספוילר – השיטה עבדה, יש לי מייבש). ירדנו למטה והעמסנו את המייבש על העגלה. דור, בינתיים, עדכן את העוקבים בלייב. חלקם התחרו איתי על האיסוף והפסידו.

דור סיפר ששם את המייבש באתר של מסירת חפצים, אבל שהתקשרו בעיקר מאכערים שרצו למכור אותו ולעשות כסף על הגב שלו – הוא מסר את המייבש בחינם (אהוד: 1. משבר כלכלי: 0). הבטחתי שאתן לו בית חם ואוהב. בעיקר, אני מניח, כי מדובר במכשיר חשמלי שפעולתו העיקרית היא חימום.

לאחר שיצאנו מהבית, גרננו את המייבש על עגלה ברחוב די בקלות, פרט למדרכות שצריך לעלות ולרדת מהן. אבל בסוף הצלחנו. אז שוב – ווין. מבצע מייבש כמעט הושלם.

האתגר האמיתי היה בבית. מדדתי לפני כן את המסדרון ואת החדר והייתה לי תחושה שנצטרך לעקור דלתות, לפרק את המיטה או להרים את המייבש לגובה של חצי מטר בשביל להכניס אותו למרפסת. אבל גם פה ניצחתי וממש על הקשקש הצלחנו להעביר את המייבש בגרירה.

ולסיום – אנבוקסינג – ראיתי שהוא עובד בביתו של דור, אבל ניסיתי אותו לראשונה אצלי בבית – ואכן, אתחיל לייבש בגדים כאילו אין מחר.