קריוקי מצגות

בקריוקי מצגות (Power Point Karaoke בעקרון, ו-Keynote Karaoke אם אתם מקיסטים מגניבים), שלא כמו בסתם קריוקי, לא צריך לשיר. כך שזה פחות צורם לאוזני הצופים והמשתתפים באירוע. למשחק הזה יש לו גירסאות שונות, אבל צריך, בגדול, להעביר מצגת מול קהל.

אז מה פה בדיוק הקריוקי? צריך להעביר מצגת שלא ראיתם מעולם על נושא שלא מבינים בו. הנושא גם לא חייב להיות נאמן למצגת עצמה. בדרך כלל המצגת נלקחת במקום מהאינטרנט. כפי שלמדנו, אם יש משהו שהאינטרנט טובה בו, אז הוא קומיקסים מצחיקים (אם כי הבדיחה הצפויה והמתבקשת היא לכתוב “פורנו”).

מעבר לזה, הרשת טובה גם במציאת כל דבר אחר בעולם, ובפרט מצגות. כאלה שלא ייאמן, אחת – שמישהו הכין אותן וחשב שהוא יצליח למכור משהו או להרשים מישהו עם אפקטים זולים וקלישאות, ושתיים – שאותו מישהו גם חשב שלהעלות אותן לרשת, תחת שמו, יועיל למוניטין שלו ולקריירה שלו. לא מעט מהמצגות הן התמונות הכי מטופשות שרצות במייל כבר משנת 85. פחחח. ג-ד-ו-ל. לא יכול להיות שזה אמיתי!!111!. תעבירו לכולם. לפתוח רמקולים. וכיוצא בזאת.

בהיותנו חנונים קיימנו ערב קריוקי מטופש כזה ונעזרנו במצגות הקריוקי של סליידשייר. בדיחות המתכנתים בו לפעמים הגיעו לקיצוניות מדאיגה, אבל במצגות שכללו בעיקר תמונות ולא טקסט משמים שאין משהו מצחיק להגיד עליו, נשמרה רמה הגיונית של הומור וטמטום.

קריוקי מצגות

המצגת הראשונה שהוטלה עלי הייתה על התוכנית העסקית של IBM לשנה הבאה, שמישהו העלה לרשת. האמת, ניסיתי להגיד דברים מצחיקים על הגרפים והתמונות שהוכנסו לשם, אבל אז קראתי את הטקסטים וראיתי שפשוט עשו את העבודה בשבילי ולא הייתי צריך להתאמץ.

מי שהכין אותה הוא כנראה סוג של גאון. בגלל שהוא העלה אותה לרשת, אני אחשוף את התוכנית העסקית גם בפני קוראי אהודק.קום והמתחרים של החברה: החברה תמכור יותר, תשקיע בחברות שמרוויחות, ותעשה ים כסף ב-2010.

תרכיז פסיפולרה – unboxing

בעקבות ה-Unboxing של משקה הטרחון – אני מנסה לראשונה מול המצלמה של אסף שגיא משקה שמבוסס על תרכיז פסיפלורה.

לאיזה עוד דברים לעשות אנבוקסינג ולנסות פעם ראשונה מול המצלמה? לא חייב להיות משקאות.

המפוזר הפירומן

תמיד כשהכרוז ברכבת מתחיל להכריז על משהו, הנוסעים נמצאים במתח – הוא קודם מונה את רשימת התחנות “הרכבת לחיפה שעוצרת בתחנות תל אביב השלום, תל אביב מרכז, תל אביב אוניברסיטיה” וגו’, ורק בסוף אומר אם היא תגיע לרציף מספר אחת, תאחר בחמש דקות, תאחר זמן לא ידוע או לא תגיע בכלל בגלל דריסה.

בכל מקרה, אחר הצהריים הייתה זו שריפה בקרון ריק שגרמה לשיבושים. כמי שנסע ברכבת יום יום במשך כמה שנים – זה ממש לא נעים, ולפעמים פשוט אין איך לחזור הביתה. במיוחד כשכל נוסעי הרכב נוהרים החוצה וממלאים מהר מאוד אוטובוסים אם הם לא מסרבים לעצור ולקחת נוסעים.

ואז בערב, בגלל עוד קרון שעלה באש, תומר כהן תהה מי הולך ושורף קרונות? שאלה רטורית שיש עליה גם תשובה. ובכן, מי שיכול לעשות דבר כזה, זה מישהו שממש מתעצבן על הרכבת, וספציפית על קרונות ריקים – המפוזר מכפר אז”ר, מספרה של לאה גולדברג בהוצאת עם עובד.

בשלב כלשהו בסיפור, הוא מגיע לרכבת שיוצאת מתל אביב לירושלים ומחפש מקום פנוי:

רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק.
רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב.
“כן יש לי מזל היום, כי מצאתי פה מקום. טוב לנוח ברכבת, מה נעים בתא לשבת”.

סיפור אמיתי – זה קרה לי כשהייתי לפני שמונה שנים בהולנד עם חברים. נכנסו לקרון באמסטרדם על מנת להגיע לעיירה פרוכטרכטראוכט או משהו כזה. אחרי כמה דקות נכנס עובד הרכבת (ידענו את זה כי היה לו וסט והוא היה סמכותי) והתחיל לצעוק משהו בהולנדית. כל היושבים ברכבת הסתכלו אחד על השני בציפיה שמישהו יבין הולנדית וידע מה לעשות ואנחנו פשוט נעשה את זה אחריו.
צילום: אהוד קינן

אילו היה מדובר בטרוריסט שרוצה לחטוף את הקרון – זה היה יכול להיות מאוד מביך. בשלב הזה עובד הרכבת הבין שכולם על הקרון תיירים, חזר על דבריו באנגלית מושלמת וללא מבטא זר, ובישר לנו שהקרון לא זז לשום מקום ושנצא ממנו ונעבור לקרון הבא.

גלשתי קצת. למפוזר היה גורל אחר משלנו. אחרי שהוא מוצא מלא מקום פנוי הוא נרדם, ואז מתעורר מספר פעמים ומנסה לברר היכן הוא. אבל בגלל שהוא מפוזר, הוא מתקשה להבין שהוא לא זז בכלל, וממשיך לשאול אם הוא הגיע כבר לירושלים.

עונים לו מסביב : “לא, אתה בתל – אביב”.
“תל אביב?”. “אכן, אכן”, שוב שוכב הוא וישן.

ומה קורה אחר כך? איך הוא פותר את הבעיה? לאה גולדברג משאירה את העניין די פתוח:

את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר.
כנראה הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר.

אבל אנחנו הרי כבר יודעים איך הסיפור הזה נגמר, או כמו שאמרה לי ידידתי רונה:

הכתובת היתה כתובה בעפרון, בקרון האחרון.

שלוש שניות וחצי ביומן

עוזי בנזימן כותב בעין השביעית:

כל מרואיין מכיר את התופעה: אם הוא מתבקש להשתתף בתוכנית טלוויזיה בערוצים המסחריים, יגיע אל ביתו צוות המונה לכל היותר שני אנשים שיפיקו את המופע: יציבו את המצלמה, יכוונו את הסאונד, וישאלו את השאלות. לא פעם עושה זאת מראיין אחד בלבד שממלא את התפקידים כולם.

אבל אם הערוץ הראשון שולח צוות לבית המרואיין, צפויים להופיע לא פחות מארבעה אנשי מקצוע: מראיין, צלם, איש תאורה, איש סאונד ולא פעם גם מפיקה (הנהג המוביל אותם שומר, בדרך כלל, על הואן בחוץ). ההתנהלות הזו ממחישה בקליפת אגוז את סיבות גוויעתה של רשות השידור.

באופן אידאלי צלם אמור לצלם, תאורן אמור להאיר, איש סאונד לדאוג שהכל ישמע טוב ומראיין אמור לדאוג לתוכן. כל אחד מהמקצועות הללו הוא תחום בפני עצמו שדורש מיומנות ויצירתיות.

מצד שני, כשעושים חדשות ומגזין גם צריך להיות יעילים ולהתפשר בסופו של דבר במקומות מסויימים. אם הסאונד והתאורה ברמה שהם מתאימים לשידור – זה בהחלט יכול להיות מספיק.

אל שני הסנטים שלי. אני לא רוצה ממש להיכנס לדיון ספציפית על רשות השידור, ואם זה אכן מעיד על גוויעה. עם זאת, התיאור שלו אכן קולע וממצה. לפחות ממה שאני חוויתי.

לפני כשנתיים וקצת הגיע הבמאי גיא אסל לראיין אותי ל”יומן” של יום שישי, במסגרת כתבה שלו על וידאו באינטרנט. קבענו שאצטלם במערכת, וחשבתי שהוא מגיע עם צלם בלבד ושנשב באיזו פינה. הגיע צוות שממש הקים סט לראיון באחד המשרדים הסמוכים לחדר שלי במערכת (ואני שוב מתצנל, מיכל, שנאלצת למצוא פינת עבודה אחרת לשעה ומשהו) וככה זה נראה מהצד שלי:

channel 1 crew about to roll camera

גיא ערך אותי מספר ראיונות מקדימים בטלפון, והיה לנו ראיון מעניין מאוד בן כ-45 דקות שצולם לצורך הכתבה (נוסף על זמן הקמת ופירוק הסט). היה לי ברור שילקח ממנו קטע קטן מאוד. בסביבות 3.5 שניות – משפט אחד – ממה שאמרתי נכנס.

זה שגרתי לחלוטין והגיוני שלוקחים חלק מאוד קטן, כי אחרת הכתבה פשוט לא תעבוד ותהיה עמוסה, והצופה לא יבין כלום. למרות הפער בין ההשקעה למה שנלקח בסוף, ספציפית בראיון איתי, הכתבה בכלולתה יצאה מצולחת. ועם זאת – אולי אפשר היה לעשות את זה יעיל יותר.

הופעתי מאז שוב בערוץ הראשון. זוכרים שלפני תשעה חודשים הייתה היסטרית במבה בגלל איזה מייל שהסתובב ברשת? נתבקשתי להסביר בכמה מילים על מיילים היסטריים בכלל, על זה בפרט – ואיך להיזהר ממיילים כאלה.

הפעם דיבר איתי תחקירן בטלפון, שאל כמה שאלות, אמר שהוא ישלח מישהו לראיין אותי בשעות הקרובות ופשוט שאחזור על הדברים בסאונדבייטס – משפטים קצרים וממצים – כדי שהם יוכלו להכניס את זה לכתבה של הערב (בניגוד לכתבת מגזין, בחדשות אין שעות ארוכות לשבת ולברור ולערוך).

מבט

בשביל לצלם את המשפט וחצי שאמרתי שם, על כך שצריך גם להפעיל שיקול דעת ולא לסמוך אוטומטית על חברים ששולחים לנו דברים במייל, פינינו את כל החדר, סידרנו אותו, וחיכינו לצוות הגדול.

אז הוא הגיע: צלם אחד של חדשות HOT שעובדים עם רשות השידור. והכתב? לא היה. ניב, העורך שלי, החזיק מולי את המיקרופון ופשוט דיברתי אליו.

יאללה, לוקחים את ברלין

שיאה של ההופעה של לנרד כהן (וככה הבנתי שיש להגות את שמו) בחמישי בלילה הייתה, לפחות מבחינתי, בשיר First We Take Manhattan (למה אתם לא מרשים אמבד, למה?).

Leonard Cohen in Ramat Gan

כ-47,000 איש הניפו באוויר את סטיקלייטים הירוקים (בכל זאת, בנק דיסקונט שם איזה 8 מיליון שקל) ומיד אחרי שכהן קורא בקולו העמוק על מנהטן, אנחנו צורחים מכל הלב ועם על האנרגיה שיש גם אחרי שעתיים ורבע של הופע “Then We Take Berlin”, ונראה כאילו הם רק מחכים לאפודים ונשק – ויאללה לצאת לקרב מרמת גן. למזלם של הגרמנים, ההופעה נמשכה עוד שעה ורבע אחרי השיר הזה עם עוד איזה מאה הדרנים – שלוש שעות וחצי סך הכל (עם הפסקה קלה).

Leonard Cohen in Ramat Gan

כהן לא ממש רצה לרדת מהבמה, שעליה שר ניגן ואפילו רקד. נראה היה שהוא מתרגש לא פחות מהקהל המתלהב שבא לראות אותו (ובו בחורה שישבה קרוב אלי ביציע וכל הזמן ניסתה לחבק אותו מהאוויר). הוא חייך, כרע והשתחווה לאורך כל המופע, והודה לקהל ששר איתו את “הלוליה” – שגם כלל תנועת סטיקלייטים הרמונית ברחבי היציעים וכר הדשא. באותו “הלוליה” הוא לא בא ל-“Tel Aviv to fool ya” – שורה שהביאה לצרחות התרגשות מהקהל. קצת יותר מהצרחות בלונדון ששם הוא אמר שהוא לא בא ל-“London to fool ya”.

הכריות שחולקו הפכו את הישיבה הממושכת על כסאות הפלסטיק לקצת פחות כואבות, והרוח הסתווית הפכה עזרה להפוך את הישיבה תחת כיפת השמיים לנעימה, ואפשר לצרף לזה את הקהל שלפחות ביציע שבו ישבתי וסביבו, התנהג בצורה מתורבתת ומכובדת.

רבים כבר אמרו וכתבו במשך הלילה והיום, ואני מצטרף – המופע היה מדהים ומרגש מעל לכל הציפיות. כהן והלקה שלו הביאו לבמה אנרגיות ורגשות שבאמת לא חווים כל יום ובכל מופע (ולא הייתי בהרבה מופעים, בטח שלא גדולים – ועדיין). הסאונד – עקב האכילס והחשש הגדול בכל מופע פה, היה מצויין והרמקולים השמיעו באופן צלול את קולו העמוק של כהן ואת הליווי.

בעזרת משקפת שהבאתי ומסכים באיכות די טובה (אבל משום מה עם כתוביות תרגום לשירים) שהוצבו באצטדיון, מאוד נהנתי לא רק מהאיכות הקולית, אלא גם מהצפיה במופע על הבמה – זה היה ממש כמו להיות שם.

כך הפכתי לגיבור הציונות ז’בוטינסקי

[עדכון 30.8 – הוספתי למטה וידאו ]

יתכן מאוד שזו הייתה שעת לילה מאוחרת לפני כחודש וחצי, בה שוחחתי בטלפון עם דנה אהרן, חברה שהכרתי בחבר’ה של היפופוטם\המוסד הסגור.

היא אמרה שצריך מתישהו בפורים להתחפש לגיבורי הציונות מהמערכון של היפופוטם. זה השלב בו צריך לצפות במערכון ואז לחזור לכאן ולקרוא. אני אחכה.

אז ראינו שפורים עוד רחוק מדי. אז היא, שבדרך כלל משתייכת לפלג המתון של החבורה, הציעה שנתחפש לדמויות בהקרנה הבאה של המוסד – ושנעלה מחופשים על הבמה.

גיבורי גיבורי הציונות
צילום: יוני רוזנשיין

כבר הפקתי שיווד לסרט, ביימתי מוקומנטרי וערכתי מאחורי הקלעים (שמוקרן אחרי הסרט בקולנוע), אז הנה הזדמנות ליצור משהו חדש כדי לגוון קצת אחרי 29 הקרנות. ולהעמיד בפני עצמי אתגר של מעיין הפקה ובימוי תיאטרלי של קאסט למערכון של קרוב ל-4 דקות.

למצוא אנשים לא הייתה בעיה – זה עניין של פחות משעה. שלחנו מייל לחלק מההיפופנאטים, והם כמו תמיד, אמרו “כן” בלי להבין למה הם מכניסים את עצמם, כשחברי היפופוטם וכל שאר החבורה לא יודעים שום דבר על העניין.

החלק הקשה היה התחפושות והארט. הדמויות (וצפו במערכון, באמת) קלות בחלקן לשחזור. תוך חמש דקות נשלחה תמונה בסלולרי לדנה של הבסיס לתחפושת של ז’בוטינסקי.

ואז מגיע החלק הקשה. עם ז’בוטינסקי נסתדר. סימה זה עניין של פאה בלבד (טוב, וז’קט ורוד), אבל איך עושים את יצחק שדה, הרואה שאינו נראה, שיורק אש ועף על ענן של תותים? איך עושים שבן גוריון יוציא לייזרים מהעיניים? האם עודד שיגלם את כצנלסון יצטרך באמת לרייר על הבמה? והכי חשוב – איך עוזרים ליעל (דבורה בארון) לנתר על קפיצים? היא לא הסכימה להתפשר.

שבוע וטבלה בגוגל-דוקס אחר כך, כבר הייתה חלוקת משימות. לדפוקים נשלח הקישור למסמך, כשהוא מלווה ברשימת קניות – פאה, קרחות, סקוץ’ ברייט, סוכריות תותים, לוחות קאפה, יריעת ניילון, פנסי גיטרות צינור השקיה ועוד שלל שטויות אותן הופכים ביצירתיות לארט.

בליל ההקרנה התכנסנו אצלי, המקדימים והמאחרים, והיינו בלחץ – רצינו כל דקה לוודא שכל תחפושת וכל אביזר מוכנים ודבוקים ולא יעופו על הבמה.

מאופרים ולבושים יצאנו לסינמטק והתחבאנו בשביל שאלון גור-אריה ויוצרי הסרט לא יראו אותנו עדיין. כשאנחנו לבושים כמו גיבורי הציונות (ואני, למשל עם מקדחה על הראש), אין מתאים מלפגוש את אברהם (בייגה) שוחט ואת חבריו שכנראה תהו על אי הדיוקים ההסטוריים הקלים בתלבושות שלנו, ועל הנוער שמתקלקל, בעוד אנחנו מסבירים להם למי אנחנו מחופשים.

גיבורי הציונות. צילום: רונן גור-אריה
צילום: רונן גור-אריה

אחרי ששלחתי ליוצרי הסרט SMS שאאחר ולא אוכל לעזור בהקרנה, נכנסו באיחור אופנתי לאולם והתיישבנו כולנו בשורה הראשונה, בזמן הטקס שנקרא “כמה פעמים ראית את הסרט?”. בניגוד לרוקי, אגב, ב”מוסד” לא מביכים את מי שבא פעם ראשונה אלא את המתמידים.

“תפנית בעלילה”, אמר אלון עם כניסתנו, “אני שונא שזה קורה”. כששאלתי אותו לאחר מכן, הוא אמר שבשלב הזה הוא עוד לא ידע בדיוק מה אנחנו מתכננים, אבל כבר יודע שאנחנו דפוקים וידע שהולך להיות משהו.

אם הכל הולך פחות או יותר חלק עד עכשיו, משהו חייב להשתבש. היו תקלות במקרן ואי אפשר היה להקרין את המערכונים, כי לא שמעו את הסאונד.

פנים של אכזבה וכמעט שבר נצפו על פניהם של חברי הקאסט, ובמיוחד על פנינו – המארגנים. אין מצב שאחרי כל ההשקעה וכל המאמץ לא נזכה לעלות על הבמה ולחלוק עם הקהל את מה שעשינו.

בדרך כלשהי בזמן הסרט – טופלה הבעיה באופן נקודתי והמערכון הוקרן. סימה ואמנון עלו לבמה והציגו את “גיבורי הציונות” – ואנחנו פשוט עלינו אחד אחד כשקראו בשמותנו, והמחזנו במחוות מוגזמות את מה שנאמר במערכון.

ובסוף מול פינהם ההמומות של הצופים התאחדנו ל… צה”ל! מעולם אנשים במדי ב’ לא זכו לכל כך הרבה מחיאות כפיים.

אינני יודע האם נצליח להתעלות על השטות הזאת בהקרנה הבאה (25.9) וכיצד נעשה זאת, אבל אני כמעט ודאי שנעשה משהו גם לכבוד הקרנת “אייקון”.

ואלה הם גיבורי “גיבורי הציונות”:
הפקה: אהוד קינן ודנה אהרן.

אמנון (הוא הבוס): דנה אהרן.
סימה: מאור סיטבון.
אליהו גולומב: יואב פויירשטיין.
דוד בן גוריון: עידו קינן.
זאב ז’בוטינסקי: אהוד קינן.
יצחק שדה: צחי מורד.
ברל כצנלסון: עודד פויירשטיין.
דבורה בארון: יעל חן.
צה”ל: אסף שגיא וגל רביב.

הריכוז שלי במבחן השרדות

אם ערוץ 10 לא ייסגר פתאום (ואני מאמין שהוא לא ייסגר בסופו של דבר – כי כל הצדדים פה בעמדה של “תחזיקו אותי” בשביל ללחוץ על האחרים. גם אם כן ייסגר, זה לא יקרה כל כך מהר), בשבת תחל העונה השלישית של הישרדות הישראלית באיי הפיליפינים.

אתם ודאי לא תצפו בה כי תשתו בירה עם ליכטש בתחתית. אני לא אצפה בו כי אם לא אהיה בתחתית, אשלים עבודה על הרצאה שאני ועידוק כותבים כבר כמה חודשים ואמורה להיות מוכנה ממש בשבוע-שבועיים הקרובים. בהיותי בלוגר ושדר פודקאסט הוזמנתי לאירוע לבלוגרים בו הוקרן חלק מהפרק הראשון.

מיד על התוכנית, אבל כמה מילים על האירוע לפני כן. האירועים של ערוץ 10 לבלוגרים בדרך כלל מאורגנים כהלכה. הפעם היו פה ושם בעיות – הוא התחיל ב-5, שעה שאנשים עוד עובדים בה והיה במיקום “סודי” שלא הורשנו לדעת מה הוא ואף כיסו את עיננו עד שהגענו אליו.

המטרה הייתה לעזור למיתוג של הישרדות – כיסוי העיניים היה זהה לעיניהם המכוסות של המתמודדים, והמיקום – ספא פרטי באבן יהודה – נבחר כדי “להרגע לפני עונה סוערת”. בכל זאת אני חושב שההפתעה לא הייתה מתקלקלת אילו הייתה נקודת איסוף גם במחלף פולג – וזה היה יכול להיות נוח יותר מבחינה לוגיסטית.

האירוח עצמו כלל מסאז’ים בכל מיני שיטות שנעות על סקלאת הניו אייג’ או עם שמות ניו אייג’ים שנמנעתי מלקחת בגלל שהם אינטמיים מדי לטעמי האישי, ואוכל בז’אנר המזטים\אנטיפסטייים למיניהם שהיה בהחלט סביר, ובסוף חולקה מגבת.

ולתוכנית עצמה
אני חייב לפתוח ולהגיד שאני לא אוהב את הישרדות – לא האמריקנית, ולא הישראלית. לא בגלל שאני חושב שזה גרוע. ניסיתי מספר פרקים ממספר עונות משתי הגירסאות – ופשוט אין לי סבלנות לזה, ואני לא מוצא בזה עניין. גם את ה”מירוץ למיליון” ו”המתמחה” עם דונלד טראמפ שהיו הריאלטיז היחדים שצפיתי בהם – הפסקתי. היה קשה לי לעקוב ובשבל מסויים חדל בהם העניין בעיני.

הפרק הראשון בעונה השלישית, או לפחות החלק אותו ראיתי בהקרנה, עמוס בטוויסטים ובשינוי החוקים והפורמט. זה נועד על מנת להפתיע ולהקשות על המתמודדים לתכנן צעדים מראש. בגדול, ומבלי לספיילר אומר שלא תמיד משתלם להגיע ראשון או לעמוד במשימה. לפעמים זה פועל לרעת המתמודדים. לרוב זה מעצבן את הצופה.

עבודת הליהוק של אותם מתמודדים די טובה. מדובר בדמויות שאפשר לחבב, להזדהות איתן, לצחוק עליהן, לשנוא אותן וכמיטב הקלישאה – לא להתעלם מהם או להיות אדישים אליהם (אישית, אני מחבב את הדס מאלקנה שחיה בספר ואת קריספל עוזר המנופאי). שנאהב את הדמויות – זו בדיוק המטרה של כל תוכנית טלוויזיה. כולם גם עוברים מצלמה, אם להתנסח בפוליטקלי קורקט – ובכל ריאלטי נשמעות טענות על זה שאין אנשים “אמיתיים” שנראים פחות טוב ממה שאנחנו רואים על המסך.

עורך התוכנית נשבע שוב שההפקה לא מתערבת, ולא מביימת את המתמודדים או הסיטאציות. לכל היותר מנחים אותם לדבר במשפטים שלמים בעדויות – כלומר להשתמש בשמות במקום “הוא” ו”היא”, לפרט מעבר ל”כן” ו”לא” ו”כשהגענו לשם” וכדומה. קשה לי להאמין לזה – ולכך שהבמאים והצלמים במקום לא ביקשו לכל הפחות לחזור על דברים שנאמרו או נעשו אם הם לא צולמו או הוקלטו שוב.

קשה ולא תמיד משתלם לביים אנשים שאינם שחקנים מקצועיים, ואין להם נסיון מול מצלמה ולגרום לזה להראות טבעי – אפילו אם הם צריכים לחזור על משפט שהם כבר אמרו לפני שניה ולא להקריא טקסט שכתבו להם (ויש לי מספיק הופעות משל עצמי מול מצלמה בשביל להוכיח את זה). אבל כצופה זה לא ממש משנה לי – לא בהישרדות ולא בתוכניות אחרות. זה גם לא מעניין אותי אם ההפקה סימנה פייבוריט ועזרה לו לנצח.

יותר מאשר זו תחרות ריאלטי – בעיני זו תוכנית טלוויזיה שאומרה לבדר. מהפרק החלקי שראיתי של השרדות 3, ובחלקים שגיא זוארץ לא מתאר כל דריכה על החול וכשהמתמודדים לא חופרים לצופים ואחד לשני – היא מצליחה לעשות את זה.

ועם כל זה – האם אצפה בעונה השלישית? שאלתי וגם אענה – לא נראה לי. על סמך כל מיני שטויות שאני כותב בטוויטר, ואחרי שידור התוכנית הדוקומנטרית על הפרעת קשב, חברי לעבודה אמנון מרנדה הצביע על כך שאני עונה על חלק מהסימפטומים.

יכול להיות שבאמת יש לי דרגה מסויימת אך לא קלינית של הפרעת ריכוז. או סתם רמות ריכוז שונות מהמומצע – כי בשביל ליצור אותו צריך שיהיו גם נתונים סביבו. אם התוכנית הייתה מורכבת מ-20 פרקים שבועיים בני שעה, יתכן שהייתי צופה וממקסס את מה שהפסדתי.

נסיון העבר שלי עם המירוץ למיליון הישראלית הראה לי ששבוע וקצת של ריחוק מהטלוויזיה יוצרים פער מאוד גדול שפשוט אין זמן להשלים.

גם אם לא אעדר ואהיה פנוי כל רביעי ושבת, שני פרקים ארוכים מדי שבוע, על פני עונה של עשרות פרקים – זה פשוט משהו שאני לא יכול להתחייב אליו.

בן אדם מבוגר וככה אני מתנהג?

אז שעות הבוקר, ואני עובד ועסוק, ומקבל שיחת טלפון שמנסה למכור לי משהו ומספרת לי על שינויים בחוק הבריאות או אני לא יודע מה ושהם מציעים משהו שלא מעניין אותי מה הוא.

אז אני מפנה אותה ללקוח הבא שלה, על ידי כך שאני אומר שאני לא מעוניין ומנתק את הטלפון. גס רוח? יתכן, אבל גם להתקשר אלי ולמכור לי דברים. בעניין חוק הספאם – אם אני זוכר נכון הוא נוגע רק למערכות חיוג אוטומטיות ולא לטלפונים אישיים. ועדיין זה מפריע ומציק וטורדני.

בכל מקרה, במקום לעבור ללקוח הבא ולהרוויח עמלות, מחליטה הנציגה (שלצערי שכחתי את שמה) לחנך אותי ומתקרשת שוב. “אהוד, ככה לנתק לי בפנים?”, היא שואלת, “יש דרך להגיד שאתה לא מעוניין”. “סליחה??!!?” אני שואל ומדגיש בטון שלי את סימני הקריאה והשאלה.

“אני מנסה לדאגו לבריאות שלך…” היא אומרת, ומעצבנת אותי עוד יותר (ומי שמכיר אותי יודע שאני לא מתעצבן כל כך הרבה). אז אני מחליט לקטוע אותה “את לא דואגת לבריאות שלי! את מנסה למכור לי משהו ואני לא רוצה אותו”. ושוב סימן הקריאה הודגש בטון הדיבור שלי, כי בטקסט אני נמנע מסימן הפיסוק הזה.

“זה בסדר, יש מספיק אנשים שירצו לקנות את השירות”, היא מתרברבת, ואז רומסת עוד גבול “אבל אתה בן אדם יותר מבוגר ממני וככה אתה מתנהג?”. וואט דה פאקינג פאק?????????? (הפעם את סימני השאלה המרובים חשבתי) “מאיפה אתה יודעת מה הגיל שלי?” אני שואל בתמימות אבל יודע את התשובה. “יש לי פה את הפרטים שלך, ואני רואה שאתה יותר מבוגר”.

אז אם היא מחנכת אותי, גם לי מותר לחנך אותה, ואז אני אומר לה שהיא חצופה שהיא משתמשת בפרטים האלה, וחצופה שהיא מתקשרת למכור לי דברים, ואז היא מסבירה לי שקופות החולים שלחו אותה, והיא אומרת בי שלוש פעמים והשיחה מסתיימת.

פרטים נוספים ושם החברה בהמשך. כל שנותר לי להגיד עכשיו זה “דאבל יו טי אף??”

שרגא השפם המשוטט

קודם כל תצפו בווידאו. יקח לכם שתי דקות ועשרים שניות.

               

נכון, כבר היו בובות ששישמשו ככתבי שטח בעבר, קרמיט הצפרדע, למשל.

אבל לשרגא, שפיילוט איתו עלה היום ב-ynet, יש את האישיות המיוחדת שלו, וזה מסוג הדברים שאני באמת שמח שיש לי הזדמנות לקחת בהם חלק, וניתנת לי הבמה להציג אותם.

תה עושה סחרחורת, הקליפ גורם לי לצחוק

עידוק פירסם פוסט על מרכאות וכל מיני שטויות שיש על פחיות של טשולענט, או איך שתרצו לאיית את זה.

מתחת לפני השטח והצחוקים על מרכאות ומרכיבי המאכל, מסתתרת פרפרזה פוסט מודרנית ליצירת פחית המרק של אנדי וורהוול. זה מובא בבלוג שהוא תוכן גולשים שמסמל את 140 תווי התהילה של הגולשים. כאילו דה.

אז רציתי לכתוב את התגובה המתחכמת הזאת בבלוג שלו. או לחילופין, לצטט שורה משיר עברי מתאים. הזול מביניהם. חיפשתי באינטרנטים את “תה עושה סחרחורת” של להקת גזוז בשביל למצוא את הציטוט המדוייק “וטשצ’לוונעאט עושה ורידים” . זה השימוש הנכון במרכאות, אגב.

ואז מצאתי ביוטיוב קליפ ביתי לשיר. אני באופן כללי לא מחבב קליפים מילוליים – כאלה שהמילים מתארות אחד לאחד מה שקורה על המסך, אלא אם זה הז’אנר. בכל זאת מדובר בביצוע חמוד משעשע וכיפי לצפיה.

הייתי מוסיף גם משהו על זה שאיזה יופי שהצעירים האלה מכירים את גזוז, ועושים להם כזאת מחווה, אבל ממרומי הכמעט 27, אני עדיין לא בגיל שאני יכול להגיד את זה.

תבלו.

והנה המקור:

ימינה שמאלה לכנסת – פעמיים אהוד קינן

בכל ישיבה על חוק המאגר הביומטרי (ובכל ישיבה בכלל בכנסת) עוברת הקלדנית שכותבת ומקליטה את הפרוטוקול בין כל היושבים סביב השולחן, או מעבירה דף ומבררת את השמות של כולם.

זה בשביל שיהיה אפשר לתעד כמו שצריך את הנאמר בישיבה, למען יראה הציבור, יקרא, ויבין מה באמת קורה שם, בבית המחוקקים (לא תמיד מה שלמדנו בשיעורי אזרחות בבית ספר, אגב. די שונה מזה).

בכל מקרה, מסרתי את שמי באחד הדיונים האחרונים, והוא אכן הוסף לפרוטוקול ב”מוזמנים”. במהלך הדיון לא אמרתי כלום – רק תיעדתי, אז לא הוצמדו לי ציטוטים.

אז התברר לי, שמי שתימלל את הפרוטוקול לא ידע מי אני (ואני לא מצפה שידע) – אז צריך לבדוק איזה אהוד קינן השתתף שם בדיון. לדיקן הפקולטה לכימיה בטכניון הנושא את שמי, כנראה אין סיבה להגיע לדיון בוועדה הזו. למישהו שנוסע במשך שעה וחצי ימינה-שמאלה או מצטלם עם סלבים ברקע (מה שעולה בגוגל כשמחפשים את שמי) בטח אין סיבה לבוא, או לפחות שילך אחרי שהוא מצטלם עם שטרית.

אז מי נשאר ושמו שורבב לפרוטוקל הדיון? יש עוד “אהוד קינן” בעולם, שאף נושא בתפקיד ממשלתי – שימו לב לרשימת המוזמנים בנוסח הלא-מתוקן של הפרוטוקול.

והחוק? מי שעוקב אחרי הסיקור ב-ynet יכול בוודאי להבין שהוא מעורר מחלוקת ושאלות בנוגע לסעיפיו והמהירות בה הוא נידון. שטרית, מנגד, מאמין שהמאגר יהיה מוגן כהלכה (כשם שמאגרים רבים אחרים, כמו התיק הרופאי מוגנים) ושהוא נחוץ בשביל למנוע זיופים.

אתמול התקיימה הפגנה נגדו בסינמטק תל אביב. כרגע ההצבעה לא מופיעה בלו”ז של מליאת הכנסת, אך יתכן מאוד שזה ישתנה והחוק יובא להצבעה כבר השבוע.