מלחמת הטיטאנים

הסברתי אצל יעל דן ב”עושים צהריים” מה קורה בין גוגל לפייסבוק. מאוד רדיופוני, תספרו כמה פעמים אני אומר “אהה….”.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

לינק להורדה, אם הנגן לא עובד.

*חסרות 10 שניות כמעט בלתי מורגשות באמצע. אנסה לתקן.

תופעה: מוצרי חשמל נמסרים דרך טוויטר

הייתי צריך מייבש כביסה, כי אין לי כוח לתלות דברים. אבל מתברר ששכר לימוד והוצאות אחרות על לימודים זה משהו שכדאי לחסוך לקראתו. אז לא קניתי וחשבתי על משומש שיחסוך לי כמה שקלים.

ואז פתאום ראיתי דרך רהטוויט את ההודעה של דור, שהוא מוסר מייבש ושהוא קרוב אלי. הידד! סאק און דיס מדיה ישנה! מצאתי משהו לא בלוח מקוון, אלא בטוויטר. אלפי ציוצים עם בדיחות מטופשות, שלא לומר גופות של בדיחות השתלמו והגעתי למשהו אמיתי בטוויטר הזה. אני מניח שעוד אדם בעולם מצא מוצר חשמלי דרך טוויטר, אז כמובן מדובר כבר בתופעה.

כך או אחרת, הגעתי עם אסף מדורבנות לביתו של דור והתקשרתי אליו. הוא שאל איפה החנתי את האוטו. אבל באנו ברגל עם עגלה קטנה ששאלתי, והשתמשתי בשיטת יהיה בסדר (ספוילר – השיטה עבדה, יש לי מייבש). ירדנו למטה והעמסנו את המייבש על העגלה. דור, בינתיים, עדכן את העוקבים בלייב. חלקם התחרו איתי על האיסוף והפסידו.

דור סיפר ששם את המייבש באתר של מסירת חפצים, אבל שהתקשרו בעיקר מאכערים שרצו למכור אותו ולעשות כסף על הגב שלו – הוא מסר את המייבש בחינם (אהוד: 1. משבר כלכלי: 0). הבטחתי שאתן לו בית חם ואוהב. בעיקר, אני מניח, כי מדובר במכשיר חשמלי שפעולתו העיקרית היא חימום.

לאחר שיצאנו מהבית, גרננו את המייבש על עגלה ברחוב די בקלות, פרט למדרכות שצריך לעלות ולרדת מהן. אבל בסוף הצלחנו. אז שוב – ווין. מבצע מייבש כמעט הושלם.

האתגר האמיתי היה בבית. מדדתי לפני כן את המסדרון ואת החדר והייתה לי תחושה שנצטרך לעקור דלתות, לפרק את המיטה או להרים את המייבש לגובה של חצי מטר בשביל להכניס אותו למרפסת. אבל גם פה ניצחתי וממש על הקשקש הצלחנו להעביר את המייבש בגרירה.

ולסיום – אנבוקסינג – ראיתי שהוא עובד בביתו של דור, אבל ניסיתי אותו לראשונה אצלי בבית – ואכן, אתחיל לייבש בגדים כאילו אין מחר.

שבט קינן גם יחד

חמישה קיננים יש בתמונה הזאת מההופעה המצויינת של דפנה והעוגיות ורונה קינן. מימין – עופר, עידו, רונה, דפנה ואהוד (אני).

לשלושה יש קשר משפחתי. גם לרונה קינן יש לנו קשר עקיף. כשאבי היה חיל במלחמת יום כיפור, מספר שנים אחרי שעלה לארץ ממרוקו (לא רואים עלי, אני יודע), חיפש תרגום עברי לשם משפחתו ועקנין וקנין.

אבא מספר שהיה קורא את הטור של עמוס קינן ז”ל, אביה של רונה, בידיעות אחרונות, אהב את השם ואת הצליל הדומה ועברת לקינן.

התמונה שלי בטיים

איזה כיף. התמונה הזאת שצילמתי התפרסמה השבוע במגזין TIME בגליון של 21 בדצמבר (יש פה עניינים של נסיעה בזמן, או סתם שיטת תיארוך של מגזינים).

חפשו אותו בדוכן העיתונים או חנות הספרים בשבוע הקרוב. הוא לא בניילון, אז אפשר להציץ בעמוד 29. או לקנות ואז להציץ. למטה גם תוכלו לראות את הקרדיט.

Thriller @ Dizengoff

התמונה צולמה בריקוד ההמוני של “ת’רילר” שהתקיים בדיזנגוף, ב-30 באוקטובר, ואורגן על ידי הפקות ספונטניות וגופי פלאשמוב שונים בתל אביב.

אז איך התמונה הגיע לטיים? פליקר, בתכל’ס. די דומה לתמונה שלי שהתפרסמה ב-Men’s Health הגרמני ותמונות אחרות בכל מיני אתרים קטנים שמצאו אותי בפליקר.

עורכת התמונות של הטיים שלחה לי מייל, והביעה עניין בתמונה וביקשה שאשלח את הרזולוציה המלאה, אבל עדיין לא הבטיחה ששום דבר יתפרסם.

כמה ימים אחר כך קיבלתי מייל מכתבת או עורכת שביקשה לראיין אותי על התמונה, ושאספר קצת את הסיפור שמאחורי הסיפור. אז גיליתי שבטיים הם נושאים ונותנים מאוד קשוחים בכל הנוגע למרואיינים וצלמים חיצוניים. אני ביקשתי ששתתקשר לפני 7 בערב (כלומר לפני הצהריים שלהם) כי יותר נוח לי לדבר מהטלפון הקווי בעבודה. היא אמרה שיתקשרו אחרי 7. לא קל.

מצד שני, היא ביקשה רשות להקליט אותי, כדי להעלות הראיון לגירסה המקוונת של המגזין. והעלתה על הקו טכנאי שיטפל בעניין הזה של ההקלטה.

סיפרתי על הריקוד, על ההתארגנות והפרסום בפייסבוק, על מה אני בעצם עשיתי שם (צילמתי וקיוויתי שמגזין בינלאומי יבקש את התמונה, אלא מה?) ועל כך שעיריית תל אביב גם הצטרפה לארגון האירוע. היא הייתה מופתעת. אמרתי לה שגם אני, ושזה הפתיע אותי יותר מאשר העובדה שאנשים באו לרקוד בגשם.

בימים האחרונים, אחרי שקיבלתי אישור סופי שנעשה שימוש בתמונה ולפני שיצא הגליון המודפס, חפרתי באתר של טיים ובקישורים בשביל לקשר אליו ולהשוויץ. האמת, שעד הרגע שרכשתי את העותק (בנוסף לעותקים שאמורים להישלח אלי), הייתי בטוח שמדובר בעוקץ ניגרי ממש ממש מושקע. חשבתי שמישהו שמנסה להוציא ממני את הכתובת – כדי לשלוח לי בחינם גליונות של טיים. זה די מתוחכם, אם זה היה נכון.

בכל מקרה, אני עדיין מחכה לתשובה על עניין הפרסום באתר (ומשום מה אתמול, שהוא יום חופש בארה”ב, קיבלתי תשובה שבודקים לי את זה), אבל כרגע התמונה בגליון המודפס, וזה בהחלט גם משהו.

[עדכון 17:57] הכתבת של הטיים ענתה לי לגבי פירסם גם באתר

Boker tov, Ehud. Sorry, but unfortunately we did not post the Michael Jackson photos. I’m not sure why—possibly because there were so many.

קריוקי מצגות

בקריוקי מצגות (Power Point Karaoke בעקרון, ו-Keynote Karaoke אם אתם מקיסטים מגניבים), שלא כמו בסתם קריוקי, לא צריך לשיר. כך שזה פחות צורם לאוזני הצופים והמשתתפים באירוע. למשחק הזה יש לו גירסאות שונות, אבל צריך, בגדול, להעביר מצגת מול קהל.

אז מה פה בדיוק הקריוקי? צריך להעביר מצגת שלא ראיתם מעולם על נושא שלא מבינים בו. הנושא גם לא חייב להיות נאמן למצגת עצמה. בדרך כלל המצגת נלקחת במקום מהאינטרנט. כפי שלמדנו, אם יש משהו שהאינטרנט טובה בו, אז הוא קומיקסים מצחיקים (אם כי הבדיחה הצפויה והמתבקשת היא לכתוב “פורנו”).

מעבר לזה, הרשת טובה גם במציאת כל דבר אחר בעולם, ובפרט מצגות. כאלה שלא ייאמן, אחת – שמישהו הכין אותן וחשב שהוא יצליח למכור משהו או להרשים מישהו עם אפקטים זולים וקלישאות, ושתיים – שאותו מישהו גם חשב שלהעלות אותן לרשת, תחת שמו, יועיל למוניטין שלו ולקריירה שלו. לא מעט מהמצגות הן התמונות הכי מטופשות שרצות במייל כבר משנת 85. פחחח. ג-ד-ו-ל. לא יכול להיות שזה אמיתי!!111!. תעבירו לכולם. לפתוח רמקולים. וכיוצא בזאת.

בהיותנו חנונים קיימנו ערב קריוקי מטופש כזה ונעזרנו במצגות הקריוקי של סליידשייר. בדיחות המתכנתים בו לפעמים הגיעו לקיצוניות מדאיגה, אבל במצגות שכללו בעיקר תמונות ולא טקסט משמים שאין משהו מצחיק להגיד עליו, נשמרה רמה הגיונית של הומור וטמטום.

קריוקי מצגות

המצגת הראשונה שהוטלה עלי הייתה על התוכנית העסקית של IBM לשנה הבאה, שמישהו העלה לרשת. האמת, ניסיתי להגיד דברים מצחיקים על הגרפים והתמונות שהוכנסו לשם, אבל אז קראתי את הטקסטים וראיתי שפשוט עשו את העבודה בשבילי ולא הייתי צריך להתאמץ.

מי שהכין אותה הוא כנראה סוג של גאון. בגלל שהוא העלה אותה לרשת, אני אחשוף את התוכנית העסקית גם בפני קוראי אהודק.קום והמתחרים של החברה: החברה תמכור יותר, תשקיע בחברות שמרוויחות, ותעשה ים כסף ב-2010.

הופעת הבכורה של Acoustic Heroes

בצהרי שישי של אוקטובר העדיין חמים הופענו לראשונה בהרכב חדש שהוקם זה עתה, ה-Acoustic Heroes, בשדרות רוטשילד בתל אביב. ההופעה נקבעה מהרגע להרגע ולא הספקנו להדפיס את מילות השירים או להכין סדר הופעה.

מה עושים כשרוצים לשיר אבל לא זוכרים את השירים? זו שאלה רטורית. התשובה היא שחוזרים על הבית הראשון מספר פעמים או עוברים לבית הראשון של השיר הבא.

אבל לא רק שלא היו לנו מילים של שירים – גם כלי נגינה לא ממש היו לנו. חלקנו גם לא ממש למד לנגן על כלים אמיתיים. הפתרון הוא לעבור לדבר הטוב ביותר הבא. לא בדיוק הבא, יותר קרוב לדבר העשירי בתור של הדברים הטובים: גיטרות ותופים של המשחק גיטר הירו.

והנה עוד מכשול – לא יכולנו להביא טלוויזיה, קונסולת משחק או ציוד הגברה לשדרה במרכז תל אביב – זה דורש יותר מדי התארגנות וכבלים מאריכים. המשמעות היא שהמיקרופונים לא עובדים וכלי הנגינה משמיעים סתם קליקים ולא מוזיקה.

לא נתנו לשטות כזאת להפריע לנו ופשוט התחלנו לנגן, ולתת את ההופעה הטובה ביותר שאפשר לקבל בחינם ברחוב.

ההופעה הבאה כמובן תהיה מאורגנת והגיונית הרבה יותר: אנחנו מביאים שירונים.

פורסם גם ב”עירוניה”

איזה כיף לי

אז הנה סיפור נחמד. בשבוע האחרון וקצת אני משתמש רק במחשב הנייח ולא בלפטופ. למה? התקלקל לי המסך אאוט אוב דה כלום ורק השבוע היה לי זמן למסור אותו לתיקון (בתקווה שזה במסגרת האחריות).

אז זה כנראה לא מספיק כיף, ומסחטת התפוזים שלי גם התפרקה לה. סתם כך, בלי שהיא דיברה קודם על כמה שרע לה וזה. אז גם מיצי רימונים ותפוזים אני לא יכול לשתות מול המסך הקטנטן של הלפטופ המזדקן והאיטי.

ואז יש עוד דברים שהתחרבנו בשבועיים האלה בחיי האישיים, אבל כאלה שלא מפרטים מעל גלי הבלוגיה – וחשבתי שנגמר – שאוכל להתמודד עם כל התקלות.

אבל לא. כי איפה הכיף בזה? על מה אני אכתוב בבלוג או אחפור בפודקאסט אם לא יהיו לי מספיק צרות? אז יש. והנה מה שהיה.

הייתי היום בוועידת הנשיא. ואפילו היה יעיל. כתבתי שלוש ידיעות משם (1,2,3), ואפילו שמעתי אנשים מעניינים ולעיתים גם מצחיקים, וזה לא מרדים כפי שחשבתי שיהיה.

מיד כשנגמר הפאנל האחרון עליו כתבתי, ואחרי שעות ארוכות בירושלים והרבה עבודה, נסעתי לבקר חברה במעונות של הר הצופים. למרות הפעמים המרובות שהייתי בירושלים, אני עדיין לא מכיר אותה מספיק טוב, ומתבלבל גם עם מפות (למה אין לי ג’יפיאס? ככה)

אחרי סיבובים מיותרים ברחובות ירושלמים שמטצלבים עם עצמם, ומסע דרך קריית הממשלה, הצלחתי למצוא את היציאה לבגין – שזה האיילון של הירושלמים ואחרי עוד סיבוב בהר-הצופים והגבעה הצרפתית מצאתי את המקום.

רציתי להוציא את האייפוד שלי מהתיק (שכבר נקשרתי אליו ובחרתי לו אפילו שם – “האייפוד”) ואז גיליתי שהוא לא בתיק, אבל אני יודע בדיוק איפה הוא בבנייני האומה.

שרי ממשרד היח”צ דבי תקשורת, וכן עומר כביר, כתב כלכליסט – לשניהם תודה גדולה וענקית שאחרי שהתקשרתי אליהם בפאניקה חזרו לאולם בשביל לראות אם המכשיר עוד שם , אבל הוא כבר נלקח. התקווה האחרונה היא מחלקת אבידות או מציאות – או אמזון לרכישת חדש.

אם מישהו גנב אותו – הוא נענש מספיק כי הוא יצטרך להתמודד עם הטעם המוזיקלי המזעזע שלי, עד שהוא יפרמט אותו וישים את המוזיקה שלו.

אז זהו. אז אם עוד משהו עומד להתשבש, שיקרה בבשה ביום שישי, כדי שיהיה לי זמן להתמודד איתו. ודמיינו קללה עסיסית במרוקאית. אין לי כוח לחשוב על אחת ולתעתק אותה.

עושים סרט ב-48 שעות

יש לי נטיה לקחת על עצמי דברים שאין לי זמן לעשות. במקביל לעבודה במשרה מלאה (וקצת חיים חברתיים) אני עורך (לאט אבל בטוח) פיצ’רים לדיוידי של המוסד הסגור, מגיש פודקאסט שבועי, מקשקש בטוויטר, מצטלם עם סלבים ברקע ומפיק סרטים.

איך עושים את זה? שעות שינה זה משהו שאפשר לצמצם בו. ויש פעולות שניתן לעשות בו זמנית כדי לחסוך זמן. כל מי שראה פרק של מיסטר בין יודע שאפשר להתלבש, להתגלח ולצחצח שיניים תוך כדי נהיגה, למשל. למרות שטרם ניסיתי ספציפית את אלה.

אם לחזור לעניין ההפקות – אחרי שעשינו את השיווד של המוסד הסגור שהיה אימון טוב בשבילנו, ובזמן ההפקה של “דייר להשכיר” (שנמצא כעת ממש לפני ראף-קאט והלחנה [מוזיקה מקורית של דנה, יאי!]), פלטתי ש”אולי אחרי זה נשתתף באחת מתחרויות האלה שעושים סרט ביומיים”.

זה בלי קשר לעוד לפחות שלושה-ארבע רעיונות לדברים שאחד מהם מאורגן לי בראש, והשני ממתין לי בתור תסריט כתוב לשניים עשר פרקים של סדרת רשת קומית – ואנחנו עוד נפיק אותם.

והנה, רק דיברתי על התחרות, וגם אני וגם אסף (שביים את דייר ואת השיווד) קיבלנו במייל פרטים על תחרות 48 שעות. מפה לשם, ומאיזה רצון עתידי שלי לעשות משהו ביחד עם החבר’ה של “דייר” ושל השיווד – שילמתי לפני איזה שבוע וחצי 350 שקל ונרשמתי לתחרות כראש קבוצת “דורבנות“. השם נבחר על פי שם האתר של אסף מאחר ש”סלב ברקע” זה שם מטופש לקבוצה.

אז למה עשינו את זה? התשובה המתבקשת היא “כי אנחנו יכולים”. האמת שהתחרות תציב בפנינו אתגר ותבחן אם אנחנו באמת יכולים – אני מאמין שכן. מזניקים אותנו ב-17 ביוני ותוך 48 שעות צריך לכתוב, להפיק, לצלם ולערוך סרט כאשר בהגשה הוא צריך להיות על קלטת גמור לגמרי. בהזנקה מקבלים ז’אנר, שורת דיאלוג, דמות, ואביזר שחייבים להופיע כולם בסרט.

אחרי שדיברנו עם כולם באופן עקרוני על העניין שלחתי היום מייל “מי לדורבנות – אלי” (זו לא באמת הייתה שורת הנושא) על מנת לגייס את הצוות, והתחלנו לקחת הצעות מחיר לציוד. זה נכון שאפשר גם לצלם סרט במצלמה ביתית, ללא תאורה וסאונד – או לפחות עם ציוד מינימלי שאפשר לשאול מחברים. אבל בלחץ כזה של זמן עדיף, לטעמי, שיהיה ציוד מקצועי בסיסי, כי זה משהו פחות לדאוג לו.

הציוד שנצטרך לקחת בתשלום יחד עם דמי ההרשמה מעמידים אותנו על הוצאה של כ-800 שקלים. שבהתחשב בתקציב שהעמדתי לצורך העניין מדובר בחריגה של 800 שקלים בלבד, אז זה לא כזה נורא. יהיה מטורף. בטח עוד אעדכן על זה.

סדנת תקשורת בספיר – את מי מראיינים ברחוב ריק?

התלוותי היום לשיעור במכללת ספיר שבשדרות, לאילן יצחייק, לשעבר עורך המשנה של ynet (שזה אומר לשעבר הבוס שלי) ומישל דור, חבר וקולגה, שמלמדים שם. למה עשיתי את זה? מי שמכיר את מישל יודע שכל נסיעה איתו היא בדרך כלל יום כיף, אבל גם רציתי קצת לעבוד עם הסטודנטים שאת חלקם פגשתי בכנס אילת.

הם התחלקו לשלוש קבוצות של כ-7-8 אנשי צוות – וכל צוות נשלח למקום אחר באזור על מנת לצלם כתבה שנושא הגג שלה הוא תקופת הרגיעה. את מי לראיין, איזה צילומי רקע לקחת ומה לשאול את המרואיינים – זו הייתה החלטה של הסטודנטים, כאשר הוצבה מגבלה של 12 דקות חומר גלם עבור כתבה תיאורית של שתי דקות. עבור מהדורת חדשות שמשודרת בערב וצריך להוציא כתבה מוכנה לפני השידור – זה די הגיוני.

לתלמידים אין נסיון מעשי בצילום כתבות וידאו, והייתה מגבלת זמן קשוחה מאוד ולמרות זאת הם הצליחו להביא חומרים מעניינים. ואני לא אומר את זה רק כי הם קוראים את הבלוג (אתם קוראים כן? תראו סימני חיים בתגובות – תתנו ציון למרצה), אלא בגלל שזה מאוד מאתגר פשוט לצאת לשטח ולקוות שאפשר יהיה לראיין מישהו, ושהוא יגיד לך משהו מעניין, תוך שעה וקצת.

התפקיד שלי ושל מישל היה לתרום מהנסיון שלנו ולדמות את החוויה שיעברו בחדר העריכה – כאשר אנחנו מספקים את חוות דעתנו אילו חומרים היו טובים, איפה היה צריך לחתוך ולהמשיך הלאה, מה היה אפשר לשפר, מה עוד היה צריך להיות בחומרים, מה עושים בשטח כשאין את מי לצלם אבל צריך עוד מרואיינים (שאלה שלא תמיד יש עליה תשובה פשוטה, אגב) ועוד.

אני מוצא את עצמי לא אחת צופה בכתבות בטלוויזיה וצועק בייאוש למסך. אני לא חושב שאני מוכשר יותר מהאנשים שעובדים שם, והרבה פעמים אני בטח פחות מנוסה, אבל יש מקרים שבהם אני משער שכל צופה מתעצבן שעובדים עליו או שמחפפים לו בעבודה.

אני חושב שזו הסיבה העיקרית שהחוויה הייתה מעניינת ואפילו כיפית עבורי, לקחת חלק בסדנה הזו. הפעם לא הייתי צריך לצעוק על המסך, שמסיבות שלא לי מובנות פשוט מתעלם ממני ומההערות שלי (חברים אמרו לי שהפתרון נמצא בשלט-רחוק – אבל גם עליו צעקתי והוא לא מקשיב), אלא להוסיף את שני הסנטים שלי על הדברים של מישל ואילן לתהליך שעדיין נמצא בהתהוות ולנהל שיחה עם אנשים שבאמת באו ללמוד.

יאללה, אחר משפט הסיום הארוך והסבוך בעולם – קצת תמונות:

דייר להשכיר ממשיך

אחרי יום עבודה של 15 שעות, אנחנו צילמנו את מרבית הדברים שתיכננו להיום ב“דייר להשכיר”, והיינו באיחור של שעה בלבד מלוח הזמנים המתוכנן. כולם כבר התפזרו הביתה.

צוות של כ-20 איש עבד קשה משעות הבוקר הלא אנושיות וחלק מהצוות הזה ימשיך לעבוד גם מחר אחרי לילה שיהיה ברובו לבן. אף אחד לא התלונן כולל הדיירים של הלוקיישן בו צילמנו. אני עדיין המום מזה.

דברים היו צריכים להשתבש כמובן השתבשו. איחורים, פנצ’רים (אמיתיים – חור בגלגל וזה), תקלות בציוד הטכני, שולחן פוזבול כבד וענקי שנכנס לאוטו שלי ממש על המילימטר ואכל לי שעה מהזמן ועוד שיבושים בהחלט לא עזרו, אבל גם ממש לא עצרו את העבודה.

יש עדכוני וידאו סלולרים בקוויק שלי, אבל לא ממש רואים שם משהו ברור. צילמנו גם קצת מאחורי הקלעים ומליון סטילזים. אני מקווה שאוכל להעלות כמה דברים בקרוב ולתת טיזר עד שהסרט יצא.

טוויטר – מה?

די נמאס מהטוויטר הזה. כלומר לא נמאס ממנו, זה כלי נוח ויעיל, בין השאר עבור בלוגרים עצלנים שאין להם יותר מדי לה להגיד. אבל נמאס לפעמים לשמוע עליו או לדבר עליו.

ובכל זאת, מרדיו תל אביב ביקשו שאדבר על טוויטר עם אודי סגל וקצת אספר מה זה, ואני אוהב לדבר ברדיו (קונה טירות למארק צוקרברג, ומייחס את הקמת גוגל ללארי פלינט), אז נענתי בשמחה. הנה הראיון הקצר:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

עכשיו הסבר לקצר בתקשרות ולזה שאני אומר “מה?!” כמו אדיוט לא מנומס. ראיונות כאלה מתואמים כמה שעות-כמה ימים לפני כן. דקה שתיים לפני השידור המפיקה התקשרה אלי, כמקובל, ואמרה לי שאחרי הפרסומות אודי יפנה אלי. אז אותה שמעתי מצויין, וגם את הפרסומות ששודרו לפני הקטע. ואז אודי אכן פנה אלי ושמעתי אותו מאוד מאוד חלש, אפילו שהיה מדובר בטלפון קווי. משונה.

לצערי הראיון ארך 3 דקות בלבד. אבל ככה זה ברדיו ואני מקבל את זה – מדברים איתי בין הרבה אייטמים אחרים. אמרתי את מה שחשוב ומתאים לראיון.

הכנתי לי גם מראש עוד כמה דברים שרציתי להגיד על סמך שאלות שהנחתי שאשאל במרה שיהיה יותר זמן, אבל לא הספקתי, למרות שעכשיו בהאזנה חוזרת אני חש שזה דיבור יותר מהיר מהדיבור הרגיל שלי.

חשבתי למשל שהמגיש ישאל אותי למה לעשות את זה, למה לכתוב עדכונים כאלה? אז זו שאלה טובה באמת, ואני משער שהתשובה תהיה זהה לשאלה של למה אודי סגל קם בימי שישי בבוקר ומגיש תוכנית רדיו – כי יש לו מה להגיד והוא רוצה שישמעו אותו.

בנוגע להצלחה, ברור שמלחמת אשטון קוצ’ר והצטרפות של אופרה הם לא היחידים שהופכים את טוויטר להצלחה (ושוב, גם מה אנחנו מגדירים כ”הצלחה” חשוב לדיון). זה קצת חוכמה שבדיעבד לנתח את זה, אבל לפי הערכתי האישית זה שילוב גם של הידידותיות למשתמש, והגעה עם מוצר כזה בזמן, כשסלולר ודור שלישי נכנסים יותר ויותר לשוק בארצות הברית.

בסוף, רציתי גם להקריא מהטוויטר שלי עדוכונים על זה שאני כרגע מקריא עדכונים מהטוויטר ברדיו – אבל זה כבר היה יוצר סוג של קרע במרקם הזמן והכל היה קורס. אז פעם הבאה.

עקבו אחרי: @ehudk