תופעה: מוצרי חשמל נמסרים דרך טוויטר

הייתי צריך מייבש כביסה, כי אין לי כוח לתלות דברים. אבל מתברר ששכר לימוד והוצאות אחרות על לימודים זה משהו שכדאי לחסוך לקראתו. אז לא קניתי וחשבתי על משומש שיחסוך לי כמה שקלים.

ואז פתאום ראיתי דרך רהטוויט את ההודעה של דור, שהוא מוסר מייבש ושהוא קרוב אלי. הידד! סאק און דיס מדיה ישנה! מצאתי משהו לא בלוח מקוון, אלא בטוויטר. אלפי ציוצים עם בדיחות מטופשות, שלא לומר גופות של בדיחות השתלמו והגעתי למשהו אמיתי בטוויטר הזה. אני מניח שעוד אדם בעולם מצא מוצר חשמלי דרך טוויטר, אז כמובן מדובר כבר בתופעה.

כך או אחרת, הגעתי עם אסף מדורבנות לביתו של דור והתקשרתי אליו. הוא שאל איפה החנתי את האוטו. אבל באנו ברגל עם עגלה קטנה ששאלתי, והשתמשתי בשיטת יהיה בסדר (ספוילר – השיטה עבדה, יש לי מייבש). ירדנו למטה והעמסנו את המייבש על העגלה. דור, בינתיים, עדכן את העוקבים בלייב. חלקם התחרו איתי על האיסוף והפסידו.

דור סיפר ששם את המייבש באתר של מסירת חפצים, אבל שהתקשרו בעיקר מאכערים שרצו למכור אותו ולעשות כסף על הגב שלו – הוא מסר את המייבש בחינם (אהוד: 1. משבר כלכלי: 0). הבטחתי שאתן לו בית חם ואוהב. בעיקר, אני מניח, כי מדובר במכשיר חשמלי שפעולתו העיקרית היא חימום.

לאחר שיצאנו מהבית, גרננו את המייבש על עגלה ברחוב די בקלות, פרט למדרכות שצריך לעלות ולרדת מהן. אבל בסוף הצלחנו. אז שוב – ווין. מבצע מייבש כמעט הושלם.

האתגר האמיתי היה בבית. מדדתי לפני כן את המסדרון ואת החדר והייתה לי תחושה שנצטרך לעקור דלתות, לפרק את המיטה או להרים את המייבש לגובה של חצי מטר בשביל להכניס אותו למרפסת. אבל גם פה ניצחתי וממש על הקשקש הצלחנו להעביר את המייבש בגרירה.

ולסיום – אנבוקסינג – ראיתי שהוא עובד בביתו של דור, אבל ניסיתי אותו לראשונה אצלי בבית – ואכן, אתחיל לייבש בגדים כאילו אין מחר.

קריוקי מצגות

בקריוקי מצגות (Power Point Karaoke בעקרון, ו-Keynote Karaoke אם אתם מקיסטים מגניבים), שלא כמו בסתם קריוקי, לא צריך לשיר. כך שזה פחות צורם לאוזני הצופים והמשתתפים באירוע. למשחק הזה יש לו גירסאות שונות, אבל צריך, בגדול, להעביר מצגת מול קהל.

אז מה פה בדיוק הקריוקי? צריך להעביר מצגת שלא ראיתם מעולם על נושא שלא מבינים בו. הנושא גם לא חייב להיות נאמן למצגת עצמה. בדרך כלל המצגת נלקחת במקום מהאינטרנט. כפי שלמדנו, אם יש משהו שהאינטרנט טובה בו, אז הוא קומיקסים מצחיקים (אם כי הבדיחה הצפויה והמתבקשת היא לכתוב “פורנו”).

מעבר לזה, הרשת טובה גם במציאת כל דבר אחר בעולם, ובפרט מצגות. כאלה שלא ייאמן, אחת – שמישהו הכין אותן וחשב שהוא יצליח למכור משהו או להרשים מישהו עם אפקטים זולים וקלישאות, ושתיים – שאותו מישהו גם חשב שלהעלות אותן לרשת, תחת שמו, יועיל למוניטין שלו ולקריירה שלו. לא מעט מהמצגות הן התמונות הכי מטופשות שרצות במייל כבר משנת 85. פחחח. ג-ד-ו-ל. לא יכול להיות שזה אמיתי!!111!. תעבירו לכולם. לפתוח רמקולים. וכיוצא בזאת.

בהיותנו חנונים קיימנו ערב קריוקי מטופש כזה ונעזרנו במצגות הקריוקי של סליידשייר. בדיחות המתכנתים בו לפעמים הגיעו לקיצוניות מדאיגה, אבל במצגות שכללו בעיקר תמונות ולא טקסט משמים שאין משהו מצחיק להגיד עליו, נשמרה רמה הגיונית של הומור וטמטום.

קריוקי מצגות

המצגת הראשונה שהוטלה עלי הייתה על התוכנית העסקית של IBM לשנה הבאה, שמישהו העלה לרשת. האמת, ניסיתי להגיד דברים מצחיקים על הגרפים והתמונות שהוכנסו לשם, אבל אז קראתי את הטקסטים וראיתי שפשוט עשו את העבודה בשבילי ולא הייתי צריך להתאמץ.

מי שהכין אותה הוא כנראה סוג של גאון. בגלל שהוא העלה אותה לרשת, אני אחשוף את התוכנית העסקית גם בפני קוראי אהודק.קום והמתחרים של החברה: החברה תמכור יותר, תשקיע בחברות שמרוויחות, ותעשה ים כסף ב-2010.

הופעת הבכורה של Acoustic Heroes

בצהרי שישי של אוקטובר העדיין חמים הופענו לראשונה בהרכב חדש שהוקם זה עתה, ה-Acoustic Heroes, בשדרות רוטשילד בתל אביב. ההופעה נקבעה מהרגע להרגע ולא הספקנו להדפיס את מילות השירים או להכין סדר הופעה.

מה עושים כשרוצים לשיר אבל לא זוכרים את השירים? זו שאלה רטורית. התשובה היא שחוזרים על הבית הראשון מספר פעמים או עוברים לבית הראשון של השיר הבא.

אבל לא רק שלא היו לנו מילים של שירים – גם כלי נגינה לא ממש היו לנו. חלקנו גם לא ממש למד לנגן על כלים אמיתיים. הפתרון הוא לעבור לדבר הטוב ביותר הבא. לא בדיוק הבא, יותר קרוב לדבר העשירי בתור של הדברים הטובים: גיטרות ותופים של המשחק גיטר הירו.

והנה עוד מכשול – לא יכולנו להביא טלוויזיה, קונסולת משחק או ציוד הגברה לשדרה במרכז תל אביב – זה דורש יותר מדי התארגנות וכבלים מאריכים. המשמעות היא שהמיקרופונים לא עובדים וכלי הנגינה משמיעים סתם קליקים ולא מוזיקה.

לא נתנו לשטות כזאת להפריע לנו ופשוט התחלנו לנגן, ולתת את ההופעה הטובה ביותר שאפשר לקבל בחינם ברחוב.

ההופעה הבאה כמובן תהיה מאורגנת והגיונית הרבה יותר: אנחנו מביאים שירונים.

פורסם גם ב”עירוניה”

תרכיז פסיפולרה – unboxing

בעקבות ה-Unboxing של משקה הטרחון – אני מנסה לראשונה מול המצלמה של אסף שגיא משקה שמבוסס על תרכיז פסיפלורה.

לאיזה עוד דברים לעשות אנבוקסינג ולנסות פעם ראשונה מול המצלמה? לא חייב להיות משקאות.

המפוזר הפירומן

תמיד כשהכרוז ברכבת מתחיל להכריז על משהו, הנוסעים נמצאים במתח – הוא קודם מונה את רשימת התחנות “הרכבת לחיפה שעוצרת בתחנות תל אביב השלום, תל אביב מרכז, תל אביב אוניברסיטיה” וגו’, ורק בסוף אומר אם היא תגיע לרציף מספר אחת, תאחר בחמש דקות, תאחר זמן לא ידוע או לא תגיע בכלל בגלל דריסה.

בכל מקרה, אחר הצהריים הייתה זו שריפה בקרון ריק שגרמה לשיבושים. כמי שנסע ברכבת יום יום במשך כמה שנים – זה ממש לא נעים, ולפעמים פשוט אין איך לחזור הביתה. במיוחד כשכל נוסעי הרכב נוהרים החוצה וממלאים מהר מאוד אוטובוסים אם הם לא מסרבים לעצור ולקחת נוסעים.

ואז בערב, בגלל עוד קרון שעלה באש, תומר כהן תהה מי הולך ושורף קרונות? שאלה רטורית שיש עליה גם תשובה. ובכן, מי שיכול לעשות דבר כזה, זה מישהו שממש מתעצבן על הרכבת, וספציפית על קרונות ריקים – המפוזר מכפר אז”ר, מספרה של לאה גולדברג בהוצאת עם עובד.

בשלב כלשהו בסיפור, הוא מגיע לרכבת שיוצאת מתל אביב לירושלים ומחפש מקום פנוי:

רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק.
רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב.
“כן יש לי מזל היום, כי מצאתי פה מקום. טוב לנוח ברכבת, מה נעים בתא לשבת”.

סיפור אמיתי – זה קרה לי כשהייתי לפני שמונה שנים בהולנד עם חברים. נכנסו לקרון באמסטרדם על מנת להגיע לעיירה פרוכטרכטראוכט או משהו כזה. אחרי כמה דקות נכנס עובד הרכבת (ידענו את זה כי היה לו וסט והוא היה סמכותי) והתחיל לצעוק משהו בהולנדית. כל היושבים ברכבת הסתכלו אחד על השני בציפיה שמישהו יבין הולנדית וידע מה לעשות ואנחנו פשוט נעשה את זה אחריו.
צילום: אהוד קינן

אילו היה מדובר בטרוריסט שרוצה לחטוף את הקרון – זה היה יכול להיות מאוד מביך. בשלב הזה עובד הרכבת הבין שכולם על הקרון תיירים, חזר על דבריו באנגלית מושלמת וללא מבטא זר, ובישר לנו שהקרון לא זז לשום מקום ושנצא ממנו ונעבור לקרון הבא.

גלשתי קצת. למפוזר היה גורל אחר משלנו. אחרי שהוא מוצא מלא מקום פנוי הוא נרדם, ואז מתעורר מספר פעמים ומנסה לברר היכן הוא. אבל בגלל שהוא מפוזר, הוא מתקשה להבין שהוא לא זז בכלל, וממשיך לשאול אם הוא הגיע כבר לירושלים.

עונים לו מסביב : “לא, אתה בתל – אביב”.
“תל אביב?”. “אכן, אכן”, שוב שוכב הוא וישן.

ומה קורה אחר כך? איך הוא פותר את הבעיה? לאה גולדברג משאירה את העניין די פתוח:

את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר.
כנראה הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר.

אבל אנחנו הרי כבר יודעים איך הסיפור הזה נגמר, או כמו שאמרה לי ידידתי רונה:

הכתובת היתה כתובה בעפרון, בקרון האחרון.

מזל טוב לחגיגות ה-30

בהקרנות של רוקי בקולנוע נהוג לצייר V על מצחיהם של החדשים (או הבתולים – Virgins) שמגיעים לראות את הסרט פעם ראשונה.

לא אחת אני מסביר לחברים שטרם באו לראות את “המוסד הסגור“, שבניגוד ל”רוקי” – כאן דווקא מרחמים על הראשונים, והמתמידים שבאים יותר מדי פעמים הם אלה שעושים מהם צחוק.

אז למה אני בא 30 פעמים לאותו סרט? התירוץ הוא שמדובר במופע שלם ומתעדכן מדי חודש, שנמשך אל תוך הלילה (ואירוע חברתי שנמשך גם עד שעות הבוקר המוקדמות). כאשר הסרט עצמו הוא רק 40 דקות מתוך כל הסיפור.

את התשובה האמיתית אני נותן בסרטון הבא, שמתעד את ההקרנה השלושים שלי, וכיצד חגגנו אותה על הבמה:


צילום ועריכה: רונן גור-אריה

הקרנה הבאה בפסטיבל אייקון – יום חמישי 8.10 בשעה 23:30. נתראה שם ולא נצייר לכם V.

וכמובן – תודה לחברים הטובים והפסיכים שלי שארגנו את כל הדבר הזה לגמרי בהפתעה ובלי שהייתי מעורב בו.

מלמדים אותי

“אילו היית פוגש את העורב, מה היית אומר לו?”

“לא הייתי אומר לו שום דבר וממשיך ללכת” \ “עורב מדבר! אני אעשה מליונים!!”

ככה נראו מבחני ספרות והבעה שלי בבית הספר היסודי. תשובות קצרות ומתחכמות. אם כי יש לציין שהשאלה גם קצת מתחכמת, אם הבנתי נכון שהמטרה שלה היא לדעת מה אני חושב על הדמות של העורב ועל מעשיו באותו משל שעליו נבחנו.

הגישה הזאת נמשכה, בצורה מסויימת, גם בתיכון, ולעיתים כשהיה מתקיים דיון בכיתה על טקסט הייתי מציע שפשוט נשאל את הכותב בעצמו למה הוא מתכוון, מאחר שהוא עדיין חי ויודע את התשובה הכי טוב. תלמידה אחרת בכיתה ננזפה וכמעט הועפה מהכיתה כאשר אמרה על שיר כלשהו “אולי הוא סתם ראה עץ והחליט לכתוב עליו ולא כל דבר קשור ליחסים עם אמא שלו?”.

עכשיו אני מוצא את עצמי בצד השני, אבל לא הצד של המורה. למעשה,אני בצד השלישי – זה שכותב את הטקסטים עליו תלמידים נבחנים ולומדים. קולגה שלומד תקשורת שולח לי הבוקר SMS שהוא בהרצאה על הידיעה הזו, שמספרת על מחקר של אלימות ומשחקי מחשב. עכשיו כשאני חושב על זה, גם קיבלתי פניה מסטודנט בקשר לכתבה הזו ולמידע נוסף על הפרטים שם.

בעוד אני חושב לעצמי כיצד הייתי שמח להיות כרגע בכיתה הזו בלי שהמרצה תדע שזה אני,  על מנת לשמוע וללמוד ממנה אם אולי יש דברים לא טובים בידיעה הזו, אני מקבל SMS נוסף שאומר “בכל הארץ לומדים את זה. זה בחוברת הקורס ובעבודות החובה”. עכשיו אני די בטוח שיש סטודנטים שלא ממש מתים עלי.

זו לא הפעם הראשונה. בדצמבר 2006 פירסמתי כתבה וכתבת וידאו, העוסקות בחוסר הנגישות באתרי אינטרנט ישראלים ועל מאמצי איגוד האינטרנט להנגיש אותם. באפריל 2008 כותב “תלמיד” טוקבק “חחח הכתבה הגיעה למיקוד אנקורי לשון 2008”. המסקנה היא שיש גם תלמידי תיכון ששונאים אותי (ואת יובל דרור) כי הם צריכים לנתח את הטקסט שלי, למצוא בו מבנים לשוניים, ואף לכתוב מאמר משלהם העוסק באחד משני נושאים:  השפעות חיוביות ושליליות של האינטרנט (כאשר תחת השפעה שלילית הייתי מתחכם וכותב “צריך ללמוד טקסטים כאלה לבגרות”) ויחס החברה לחריגים (שעובר תיכוניסטים זה “אנחנו נועלים אותם בלוקרים”).

קצת באיחור, עבור מי שעדיין לומד את הטקסט הזה, אני מוכן לתת פתרון חלקי למבחן. הנה שלוש שאלות מתוך חמש השאלות של חלק א, הבנה, כאשר שאלה נוספת היא כתיבת המאמר, מה שכבר עשיתי.

1א. מהי הבעיה המרכזית הנדונה במאמר?

טוב זה קל וזה כותב בכותרת המשנה. “רבים מאתרי האינטרנט בישראל אינם מותאמים לשימוש עבור הצרכים המיוחדים של יותר ממיליון גולשים”.

1ב. מה היא עמדתו של הכותב ביחס לבעיה זו? הוכח דבריך מן המאמר.

וובכן, אני  לא חושב שצריך להתעלם ממנה. ההוכחה מן המאמר: עצם זה שהוא נכתב.

4. באתר “נגיש” של איגוד האינטרנט הישראלי נכתב: “מדינות רבות בעולם אישרו בשנים האחרונות חוקים, שמחייבים אתרי אינטרנט ושירותים מקוונים להיות נגישים לבעלי מוגבלות, אבל בישראל אין עדיין חקיקה המחייבת הנגשת שירותי אינטרנט ואתרים”.

א. כיצד היה כותב המאמר מגיב על כך? נמק את דבריך.

זו שאלה שממש מעצבנת אותי, ומחזירה אותי להצעה שלי מהתיכון פשוט להביא את הכותב או לפנות אליו. בשאלה מסוג זה, הבוחן לא יכול לקרוא את המחשבות שלי ולהחליט איך הייתי מגיב, יותר טוב מאשר אותו תלמיד שנאלץ לענות על השאלה הזו, ואין לו אפשרות לשלוח לי מייל אם הוא לא החביא את הסלולרי מהמשגיח או המשגיחה.

כך או אחרת, התשובה המתחכמת תהיה “כנסו כנסו, עכשיו תצאו”. אבל תגובתי האמיתית והקצרה יותר היא “חבל שזה כך”. הנימוק, לכל תשובה שתבחרו, הוא “ככה כתוב בפוסט הזה“. אני רוצה לראות שמורידים ציון על אחת התשובות האלה.

[עדכון 8.4]: דובי קננגיסר רואה בטקסט הזה לעג למורים ומסביר למה שואלים למה התכוון המשורר. עניתי לו שם.

קריקטורה שלי

דורה ק. כותבת לי:

אני כל הזמן חושבת שאני רואה אותך ברחוב, אבל בסוף זה תימני רזה אחר (…) יש לך מראה כללי כזה. אתה נראה כמו כל מיני אנשים אחרים. יש אנשים שנראים יותר ספציפיים, ואז קשה להתבלבל.

דורה צודקת. יש לי מראה גנרי ואני בדרך כלל דומה לאנשים מעולם האקטואליה שלא הייתי רוצה להידמות אליהם. בעיה נוספת שיש לי היא שאני לא מחייך – כואב לי בלחיים. ובגלל זה כשאני מזייף חיוך בשביל תמונה או ציור, זה נראה כאילו אני מזייף תמונה.

ובכל זאת, הקריקטוריסט והמעצב קיריל נלקנבאום שעובד איתי ב-ynet, ניסה להתגבר על המכשולים הויזואלים האלה ולאייר אותי בפורים – אבל גם דרש ממני לחייך כשהוא יושב ומאייר, ולי אין מושג מה הולך על דף הציור שלו, עד לרגע שהוא מסיים. ככה זה נראה:

My caricature

כיף לשכוח את הסלולרי בבית

26 שיחות שלא נענו המתינו לי אחרי שהשבוע, בפעם שניה בשלוש השנים האחרונות, שכחתי את הטלפון בבית כשיצאתי לעבודה. חבר אמר לי אחר כך ש-21 מתוך השיחות האלה – זה הוא שהתקשר וניתק בשביל להלחיץ אותי.

בעקבות התלות שלנו בסלולרי, מתבקש להגיד שחשתי איפהשהו בין עירום לחוסר אונים באותו יום בלי סלולרי, ובלי יכולת לתקשר או להיות זמין – ובמיוחד כשהייתי צריך להגיע בתחבורה ציבורית לראיון בחיפה ולמצוא את המקום. אבל דווקא לא הרגשתי את זה ולא זה. דווקא קצת שקט משיחות היה די טוב.

וגם בגלל שלקחתי את הטלפון השני של ארז אחר הצהריים. שקט זה אמנם נחמד, אבל הייתי צריך להיפגש גם עם צלמת במקום, ולהגיד לה בדיוק איפה אני נמצא. בכל זאת נכנעתי לטכנולוגיה.

כשהגעתי למשרד בבוקר, השארתי הודעה יוצאת בתא הקולי שאומרת ששכחתי את הטלפון, ואפשר להשיג אותי בטלפון של המשרד או במייל. אבל כשמתקשרים אלי, יש את שלוש השניות חוסכות הכסף בהן מודיעים ש”השיחה מועברת לתא הקולי” בלי לחייב זמן אוויר מהמתקשר. שזה טוב מבחינה צרכנית, אבל בעייתי מבחינה חברתית – כי רוב המתקשרים (או המתקשר הנודניק) ניתקו בשביל לחסוך את הכסף ולא שמעו את ההודעה.

אז אם לא מספיק שסיננתי את השיחות שהגיעו לארז החל מהצהריים, גם יצא שסיננתי את כל מי שמתקשר אלי, בין אם זה היה ממספר חסוי, או ממספר רגיל. אבל לא התקשרו לארז בכלל, האמת. אז רק אני יצאתי המסנן.

גוגל מציגה: קלפי פייסט

גוגל היא חברה חמודה. ככזאת היא מדי פעם מאיירת את הבלוג שלה לרגל חג, יום הולדת של איש רוח, או אירועים הסטורים משמעותיים. מה שנקרא גוגל-דודל

לא רק שהיא חמודה, גם יש לה מרכז אסטרטגי מאוחד בישראל (בשתי ערים שונות), ולארי פיייג’ יהודי, או סרגיי, או אף אחד מהם. אבל כך או אחרת, גם הישראלים והיהודים מדי פעם מקבלים כבוד באיזה דודל. הפעם הראשונה הייתה בראש השנה התשס”ז, אז ה-O הצהובה הפכה לשופר.

גוגל ראש השנה

והנה, גם היום לרגל הבחירות שמזמן לא היו בארץ, עמוד הבית של גוגל ישראל עוטר בלוגו-דודל לרגל האירוע:

גוגל בחירות

אבל רגע, אלא תאי הצבעה אמריקנים עם מכונות הצבעה.
Continue reading