חטופים

הערב ב-21:00 תשודר בערוצשתיים סדרת הדרמה חטופים שיצר גידי רף. הזומנתי השבוע להקרנת בלוגרים מצומצמת בבית קשת, ונתבקשנו לא למסור יותר מדי פרטים על הפרק הראשון, בשביל לא לספיילר. כמו כל דבר, גם עם אמברגו אין לי בעיה, בהינתן שהוא נעשה בין מבוגרים בהסכמה. כמו כן, ישבנו לשוחח עם רף.

כך או אחרת, לכו תראו את הטריילר (וקשת, תתנו לעשות אמבד לדברים כאלה, בחייכם) הוא די מסביר את הסדרה ומה קורה בה וחושף פרטים בלי לספיילר. בגדול, מדובר בחטופים שחוזרים הביתה לאחר 17 שנים בשבי, והסדרה – 11 פרקים של כחמישים דקות בעונתה הראשונה – מספרת על ההתמודדות שלהם עם החזרה למציאות שמהשיכה בלעידהם, ועם מתקן החקירה שמנסה לראות מה קרה להם בשבי. ומצד שני – ההתמודדות של המשפחות, החברים והחברה הישראלית עם חזרתם.

הנה קליפ שיר הנושא – באתי הביתה, ונמשיך.

בעקבות שאלה של גדי שמשון בטוויטר, שהקראתי בלייב במפגש, רף עמד על ההבדל בין שבויים לחטופים. לדבריו, שבויים הם חיילים שנשבו במסגרת מלחמה מול מדינה שחתומה על אמנת ג’נבה ועומדת בתנאים שלה.בעוד חטופים, בהם הסדרה עוסקת, הם חיילים שנחטפו על ידי ארגון טרור – לדבריו.

שמעתי קולות בטוויטר (שזה פחות או יותר זהה לקולות בראשי) נגד הסדרה באופן כללי. עינת מירון אומרת “רעיון הסדרה עושה לי רע ואין לי כוונות לצפות בה..”. ראיתי גם בטוקבקים בכתבה על הסדרה ב-ynet שיש קולות להחרמה.

אחרי שראיתי את הפרק, אני חושב שלהתעלם מסדרה כזאת, זה להגיד שלא נוח לנו לראות שבויים וחטופים בפריים טיים. למרבה הצער, חטופים יהיו לנו תמיד. זה לא שיום אחד כולם יחזרו במטוס, הכל יהיה מאושר ואז יהיה אפשר לכתוב על זה סדרות וסרטים, להסתכל אחורה ולהתלוצץ על זה ביחד עם רופאינו. אני לגמרי מסכים עם רף שאמר במספר הזדמנויות, שדרמה בפריים טיים היא דרך להביא את הנושא למודעות ולדיון. וכן, מותר לקשת וליוצרי הסדרה גם להתפרנס מזה ולמכור פרסומות.

במקרה הזה, רף טיפל בנושא באמצעות סדרה דרמתית, שהוא לגטימי באותה מידה של טיפול בנושא באמעצות כתבות בחדשות או סרט דוקומנטרי. רף אמר שבעקבות התחקיר שעשה, ובמסגרתו נפגש עם פדויי שבי ומשפחות, הוא שוקל לעשות גם סרט דוקומנטרי בנושא.

לפחות על פי פרק הראשון, נראה שרף מתייחס לנושא ברגישות. הסיפור של החטופים בסדרה נושק – אבל לא זהה – לסיפורים של משפחות השבויים, החטופים והנעדרים של ישראל. אין תחושה שהדמויות מבוססות על מישהו ספציפי. יש סיפור מסגרת דומה, וניואנסים שיזכירו לנו את החטופים והשבויים. אלמנט בולט הוא הכרזה הכחולה הקוראת להחזרתם ודומה מאוד לכרזה של שליט, רגב וגולדווסר – שם זה צרם לי, והייתי עושה בחירה אומנותית אחרת.

הקאסט מצויין (מילי אביטל, אסי כהן, עד עזרוני, אסי כהן, יורם טולדנו, ישי גולן, יעל אבקסיס, נבו קחמי ועוד). הסדרה כתובה טוב ומנסה להעביר את החוויה של המשפחות באופן ישיר גם לצופים. כך, אנחנו נחשפים לפנים של החטופים אחרי 17 שנים, יחד עם המשפחות שבאות לפגוש אותם ולא שניה לפני כן. אנחנו חווים יחד עם החטופים ששבו את הפלאשבקים מהשבי ואת חוויות החזרה לחברה בצורה שלפעמים עושה קצת צמרמורת. הפרק הראשון זורק אותנו לחזרתם הביתה בלי יותר מדי פרטים על החטיפה עצמה ועל העסקה שהביאה לשחרורם – ובטח הייתה שנויה במחלוקת, ומשאיר מקום לכל הדברים הללו בהמשך העונה.

אפשר לזרוק לאוויר ביטויים כמו “חופש הביטוי” ו”חרות אמנותית” שבשמם צריך לשדר את הסדרה. זה גם לגטימי לא לצפות בה או להרגיש לא בנוח עם הנושא שלה, שהינו טעון ורגיש – וכואב להרבה משפחות, שאין לנו מושג כמה הוא כואב. לטעמי, עם זאת, זה לא יהיה נכון להחרים אותה באופן גורף, ובטח לפני שצופים בפרק הראשון. לא צריך להסתמך רק על הפרומו או על כל הראיונות והכתבות מסביב.

הסדרה, כמו הקבוצות והחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק, כמו הטוקבקים, כמו אוהלי המחאה, וכמו הדיון התקשורתי האינסופי, לא תביא לזה שמחר בבוקר כל החטופים יחזור לכאן חיים ובריאים לצערנו. אבל היא בהחלט מעוררת מחשבה ושווה צפיה.

קרטושקס

אז כבר חפרתי פה מה אני חושב על סדרות רשת ממומנות, אין צורך לחזור. אספר שחברי מהיפופוטם יצרו סדרת רשת חדשה במימון מותג חטיפים בשיתוף עם The Box, החברה שגם יצרה את סלבס.

ראיתי את מרבית הפרקים בשלב כזה או אחר של עריכה (ואני ממליץ על צפיה כאשר אלון גור אריה, הבמאי והכותב של הסדרה, מפיק מפיו את האפקטים הקוליים לפני שנעשתה עריכת סאונד. למעשה אציע לו לעשות את זה בגירסת דיוידי – פסקול במאי. יותר קל מקומנטרי). יש שם בדיחות שאני פחות אוהב (כי לא הבנתי אותן), אבל זו עדיין סדרה מאוד מצחיקה ומטופשת בו זמנית. אם התחברתם להומור בפרק הראשון, תאהבו גם את האחרים. אם לא – יש מלאן דברים מצחיקים ביוטיוב.

ת’רילר בדיזנגוף

בתחילת החודש אירחתי את טל אנגל בפודקאסט זה לחלשים. טל הוא ממארגני כל מיני פלאשמובים ואירועי רחוב נחמדים וגם מארגן מופע קברט. הוא הזמין אותי אז לבוא היום לריקוד ההמוני של ת’רילר של מייקל ג’קסון.

לא רקדתי, אבל צילמתי את המעריצים מורידים את המטריות ורוקדים בגשם. תהנו.

הופעת הבכורה של Acoustic Heroes

בצהרי שישי של אוקטובר העדיין חמים הופענו לראשונה בהרכב חדש שהוקם זה עתה, ה-Acoustic Heroes, בשדרות רוטשילד בתל אביב. ההופעה נקבעה מהרגע להרגע ולא הספקנו להדפיס את מילות השירים או להכין סדר הופעה.

מה עושים כשרוצים לשיר אבל לא זוכרים את השירים? זו שאלה רטורית. התשובה היא שחוזרים על הבית הראשון מספר פעמים או עוברים לבית הראשון של השיר הבא.

אבל לא רק שלא היו לנו מילים של שירים – גם כלי נגינה לא ממש היו לנו. חלקנו גם לא ממש למד לנגן על כלים אמיתיים. הפתרון הוא לעבור לדבר הטוב ביותר הבא. לא בדיוק הבא, יותר קרוב לדבר העשירי בתור של הדברים הטובים: גיטרות ותופים של המשחק גיטר הירו.

והנה עוד מכשול – לא יכולנו להביא טלוויזיה, קונסולת משחק או ציוד הגברה לשדרה במרכז תל אביב – זה דורש יותר מדי התארגנות וכבלים מאריכים. המשמעות היא שהמיקרופונים לא עובדים וכלי הנגינה משמיעים סתם קליקים ולא מוזיקה.

לא נתנו לשטות כזאת להפריע לנו ופשוט התחלנו לנגן, ולתת את ההופעה הטובה ביותר שאפשר לקבל בחינם ברחוב.

ההופעה הבאה כמובן תהיה מאורגנת והגיונית הרבה יותר: אנחנו מביאים שירונים.

פורסם גם ב”עירוניה”

מזל טוב לחגיגות ה-30

בהקרנות של רוקי בקולנוע נהוג לצייר V על מצחיהם של החדשים (או הבתולים – Virgins) שמגיעים לראות את הסרט פעם ראשונה.

לא אחת אני מסביר לחברים שטרם באו לראות את “המוסד הסגור“, שבניגוד ל”רוקי” – כאן דווקא מרחמים על הראשונים, והמתמידים שבאים יותר מדי פעמים הם אלה שעושים מהם צחוק.

אז למה אני בא 30 פעמים לאותו סרט? התירוץ הוא שמדובר במופע שלם ומתעדכן מדי חודש, שנמשך אל תוך הלילה (ואירוע חברתי שנמשך גם עד שעות הבוקר המוקדמות). כאשר הסרט עצמו הוא רק 40 דקות מתוך כל הסיפור.

את התשובה האמיתית אני נותן בסרטון הבא, שמתעד את ההקרנה השלושים שלי, וכיצד חגגנו אותה על הבמה:


צילום ועריכה: רונן גור-אריה

הקרנה הבאה בפסטיבל אייקון – יום חמישי 8.10 בשעה 23:30. נתראה שם ולא נצייר לכם V.

וכמובן – תודה לחברים הטובים והפסיכים שלי שארגנו את כל הדבר הזה לגמרי בהפתעה ובלי שהייתי מעורב בו.

לאחד שיודע על פייתון

לא מעט אנשים שיוצרים דברים ברשת, או כאלה שעולים לרשת, קוראים טוקבקים, לוקחים אותם ללב לפעמים, ובעיקר רוצים להגיד לטוקבקיסטים מה הם חושבים על מה שהם כתבו.

מונטי פייתון פתחו לפני מספר חודשים ערוץ ביוטיוב, בו העלו מערוכנים וקטעי רעיונות, כי א. הם ממילא ביוטיוב אז שלפחות יהיו באיכות טובה. ב. הם צריכים לקדם את הדיוידי.

במהלך החודשים הללו הצטברו מלא טוקבקים לסרטונים, ואריק איידל החליט לענות לכמה מהם אישית בווידאו, שכמובן גם מקדם את המופע של חגיגות 40 שנה ל”קרקס המעופף”. שאנמר, פירסט!

יאללה, לוקחים את ברלין

שיאה של ההופעה של לנרד כהן (וככה הבנתי שיש להגות את שמו) בחמישי בלילה הייתה, לפחות מבחינתי, בשיר First We Take Manhattan (למה אתם לא מרשים אמבד, למה?).

Leonard Cohen in Ramat Gan

כ-47,000 איש הניפו באוויר את סטיקלייטים הירוקים (בכל זאת, בנק דיסקונט שם איזה 8 מיליון שקל) ומיד אחרי שכהן קורא בקולו העמוק על מנהטן, אנחנו צורחים מכל הלב ועם על האנרגיה שיש גם אחרי שעתיים ורבע של הופע “Then We Take Berlin”, ונראה כאילו הם רק מחכים לאפודים ונשק – ויאללה לצאת לקרב מרמת גן. למזלם של הגרמנים, ההופעה נמשכה עוד שעה ורבע אחרי השיר הזה עם עוד איזה מאה הדרנים – שלוש שעות וחצי סך הכל (עם הפסקה קלה).

Leonard Cohen in Ramat Gan

כהן לא ממש רצה לרדת מהבמה, שעליה שר ניגן ואפילו רקד. נראה היה שהוא מתרגש לא פחות מהקהל המתלהב שבא לראות אותו (ובו בחורה שישבה קרוב אלי ביציע וכל הזמן ניסתה לחבק אותו מהאוויר). הוא חייך, כרע והשתחווה לאורך כל המופע, והודה לקהל ששר איתו את “הלוליה” – שגם כלל תנועת סטיקלייטים הרמונית ברחבי היציעים וכר הדשא. באותו “הלוליה” הוא לא בא ל-“Tel Aviv to fool ya” – שורה שהביאה לצרחות התרגשות מהקהל. קצת יותר מהצרחות בלונדון ששם הוא אמר שהוא לא בא ל-“London to fool ya”.

הכריות שחולקו הפכו את הישיבה הממושכת על כסאות הפלסטיק לקצת פחות כואבות, והרוח הסתווית הפכה עזרה להפוך את הישיבה תחת כיפת השמיים לנעימה, ואפשר לצרף לזה את הקהל שלפחות ביציע שבו ישבתי וסביבו, התנהג בצורה מתורבתת ומכובדת.

רבים כבר אמרו וכתבו במשך הלילה והיום, ואני מצטרף – המופע היה מדהים ומרגש מעל לכל הציפיות. כהן והלקה שלו הביאו לבמה אנרגיות ורגשות שבאמת לא חווים כל יום ובכל מופע (ולא הייתי בהרבה מופעים, בטח שלא גדולים – ועדיין). הסאונד – עקב האכילס והחשש הגדול בכל מופע פה, היה מצויין והרמקולים השמיעו באופן צלול את קולו העמוק של כהן ואת הליווי.

בעזרת משקפת שהבאתי ומסכים באיכות די טובה (אבל משום מה עם כתוביות תרגום לשירים) שהוצבו באצטדיון, מאוד נהנתי לא רק מהאיכות הקולית, אלא גם מהצפיה במופע על הבמה – זה היה ממש כמו להיות שם.

ממזרים חסרי כבוד

חפרו וטחנו את הסרט “ממזרים חסרי כבוד” של טרנטינו, וכתבו עליו כמעט הכל. ובכל זאת, שלושה ימים אחרי שראיתי אותו וארגנתי את המחשבות שלי, בא לי גם לכתוב כמה מילים. בקצרה: אני ממליץ מאוד לראות אותו.

אני גם נמנעתי מלקרוא ביקורות וראיונות עם טרנטינו והקאסט לפני הסרט, כי חלקם מספיילרים קטעים מהסרט. כל מה שידעתי עליו כשהלכתי לראות אותו, הוא שיש חבורה של נוקמים אמריקנים שמחסלים נאצים.

הנה טריילר עם פרטים טכניים לא מעניינים בשקופית הפתיחה:

במסיבת עיתונאים לפני הקרנת הבכורה בישראל, אמר טרנטינו שהוא לא עושה “סרט שואה” וזה לא הז’אנר שהוא עוסק בו. וזה נכון. הפרק הראשון והמצמרר של הסרט (שמחולק לחמישה פרקים על פני כשעתיים וחצי) יכול היה להיות אקספוזיציה או חלק מכל סרט שואה שנעשה בעבר. “צייד היהודים” האנס לאנדה מגיע לחווה בפיזיולוך, צרפת בשביל לאתר משפחה יהודית בודדת שנעלמה מהאזור ויש חשד שבעל החוואי מסתיר אותם. לאנדה מתחיל בנימוס בירוקרטי (מבקש רשות לדבר אנגלית), והופך תקיף בחקירה שלו בשביל למצוא את המשפחה ולהשלים את המשימה שלו.

אחרי שהפרק מסתיים (לא טוב, זה כל מה שאגיד) ועד הסוף עם הטוויסט המפתיע (ושוב, אני מציע לא לקרוא כתבות או ביקורות כי הם די הורסים את הסוף), העלילה די מתנתקת מההסטוריה והולכת בקו זמן מקביל ובדיוני. “ממזרים” אכן הופך לסרט הרפתקאות, או פנטזית נקמה סאדיסטית, מלאת דם ואלימה מאוד כפי שטרנטינו עשה בעבר – וכפי שהוא יודע לעשות מדובר בקטעי אלימות לא קלים לצפיה – ולא תמיד צפויים.

למרות העלילה הבדיונית, קשה להתנתק מההקשר ההסטורי ולנסות להנות מהסרט כפנטזיה קולנועית. גם לא תמיד נעים לצחוק ברגעים מצחיקים שמספק בעיקר בראד פיט, אבל גם כריסטוף וולץ שמשחק את לאנדה, ומייק מאיירס שעושה תפקיד אורח שפשוט מזכיר את אוסטין פאוורז – שלושתם אגב, משחקים מצוין, וגם מלאני לורן שמגלמת את שושנה.

מה עוד? גם זה נכתב בביקורות אחרות, אבל גם לי זה הפריע. טרנטינו “מפר את הכללים” של עשיית קולנוע – פשוט כי הוא יכול. באופן לא אחיד ולא עקבי פלאשבקים בלתי מוסברים מגיעים משום מקום, כתוביות מופיעות להן על המסך, וקריינות מסיברה לנו קטעים בעלילה.

אילו זה היה סטודנט שמגיש תרגיל, במאי מתחיל או במאי שנחשב לגרוע, היו מחשיבים אותו כעצלן שלא דאג שהכל יהיה ברור בזמן הכתיבה והצילומים ובחר בפתרון הקל בעריכה בשביל לסגור קצוות. אבל זה טרנטינו – אז זו “בחירה אומנתית”, כמו האיות השגוי של שם הסרט.

בכל זאת אני ממליץ. הסרט עשוי טוב ומאוד מרשים מבחינה קולנועית – הרפרנסים וההשפעות של “מערבוני ספגטי” לא פגעו בו בעיני. ובעיקר – העלילה מותחת ומרתקת והשאירה אותי צמוד לכסא במשך השעתיים וחצי, גם אם לא אחת זזתי בו באי נוחות – אבל גם בגלל שהכסאות בסינמטק תל אביב לא הכי נוחים לישיבה כה ארוכה.

הריכוז שלי במבחן השרדות

אם ערוץ 10 לא ייסגר פתאום (ואני מאמין שהוא לא ייסגר בסופו של דבר – כי כל הצדדים פה בעמדה של “תחזיקו אותי” בשביל ללחוץ על האחרים. גם אם כן ייסגר, זה לא יקרה כל כך מהר), בשבת תחל העונה השלישית של הישרדות הישראלית באיי הפיליפינים.

אתם ודאי לא תצפו בה כי תשתו בירה עם ליכטש בתחתית. אני לא אצפה בו כי אם לא אהיה בתחתית, אשלים עבודה על הרצאה שאני ועידוק כותבים כבר כמה חודשים ואמורה להיות מוכנה ממש בשבוע-שבועיים הקרובים. בהיותי בלוגר ושדר פודקאסט הוזמנתי לאירוע לבלוגרים בו הוקרן חלק מהפרק הראשון.

מיד על התוכנית, אבל כמה מילים על האירוע לפני כן. האירועים של ערוץ 10 לבלוגרים בדרך כלל מאורגנים כהלכה. הפעם היו פה ושם בעיות – הוא התחיל ב-5, שעה שאנשים עוד עובדים בה והיה במיקום “סודי” שלא הורשנו לדעת מה הוא ואף כיסו את עיננו עד שהגענו אליו.

המטרה הייתה לעזור למיתוג של הישרדות – כיסוי העיניים היה זהה לעיניהם המכוסות של המתמודדים, והמיקום – ספא פרטי באבן יהודה – נבחר כדי “להרגע לפני עונה סוערת”. בכל זאת אני חושב שההפתעה לא הייתה מתקלקלת אילו הייתה נקודת איסוף גם במחלף פולג – וזה היה יכול להיות נוח יותר מבחינה לוגיסטית.

האירוח עצמו כלל מסאז’ים בכל מיני שיטות שנעות על סקלאת הניו אייג’ או עם שמות ניו אייג’ים שנמנעתי מלקחת בגלל שהם אינטמיים מדי לטעמי האישי, ואוכל בז’אנר המזטים\אנטיפסטייים למיניהם שהיה בהחלט סביר, ובסוף חולקה מגבת.

ולתוכנית עצמה
אני חייב לפתוח ולהגיד שאני לא אוהב את הישרדות – לא האמריקנית, ולא הישראלית. לא בגלל שאני חושב שזה גרוע. ניסיתי מספר פרקים ממספר עונות משתי הגירסאות – ופשוט אין לי סבלנות לזה, ואני לא מוצא בזה עניין. גם את ה”מירוץ למיליון” ו”המתמחה” עם דונלד טראמפ שהיו הריאלטיז היחדים שצפיתי בהם – הפסקתי. היה קשה לי לעקוב ובשבל מסויים חדל בהם העניין בעיני.

הפרק הראשון בעונה השלישית, או לפחות החלק אותו ראיתי בהקרנה, עמוס בטוויסטים ובשינוי החוקים והפורמט. זה נועד על מנת להפתיע ולהקשות על המתמודדים לתכנן צעדים מראש. בגדול, ומבלי לספיילר אומר שלא תמיד משתלם להגיע ראשון או לעמוד במשימה. לפעמים זה פועל לרעת המתמודדים. לרוב זה מעצבן את הצופה.

עבודת הליהוק של אותם מתמודדים די טובה. מדובר בדמויות שאפשר לחבב, להזדהות איתן, לצחוק עליהן, לשנוא אותן וכמיטב הקלישאה – לא להתעלם מהם או להיות אדישים אליהם (אישית, אני מחבב את הדס מאלקנה שחיה בספר ואת קריספל עוזר המנופאי). שנאהב את הדמויות – זו בדיוק המטרה של כל תוכנית טלוויזיה. כולם גם עוברים מצלמה, אם להתנסח בפוליטקלי קורקט – ובכל ריאלטי נשמעות טענות על זה שאין אנשים “אמיתיים” שנראים פחות טוב ממה שאנחנו רואים על המסך.

עורך התוכנית נשבע שוב שההפקה לא מתערבת, ולא מביימת את המתמודדים או הסיטאציות. לכל היותר מנחים אותם לדבר במשפטים שלמים בעדויות – כלומר להשתמש בשמות במקום “הוא” ו”היא”, לפרט מעבר ל”כן” ו”לא” ו”כשהגענו לשם” וכדומה. קשה לי להאמין לזה – ולכך שהבמאים והצלמים במקום לא ביקשו לכל הפחות לחזור על דברים שנאמרו או נעשו אם הם לא צולמו או הוקלטו שוב.

קשה ולא תמיד משתלם לביים אנשים שאינם שחקנים מקצועיים, ואין להם נסיון מול מצלמה ולגרום לזה להראות טבעי – אפילו אם הם צריכים לחזור על משפט שהם כבר אמרו לפני שניה ולא להקריא טקסט שכתבו להם (ויש לי מספיק הופעות משל עצמי מול מצלמה בשביל להוכיח את זה). אבל כצופה זה לא ממש משנה לי – לא בהישרדות ולא בתוכניות אחרות. זה גם לא מעניין אותי אם ההפקה סימנה פייבוריט ועזרה לו לנצח.

יותר מאשר זו תחרות ריאלטי – בעיני זו תוכנית טלוויזיה שאומרה לבדר. מהפרק החלקי שראיתי של השרדות 3, ובחלקים שגיא זוארץ לא מתאר כל דריכה על החול וכשהמתמודדים לא חופרים לצופים ואחד לשני – היא מצליחה לעשות את זה.

ועם כל זה – האם אצפה בעונה השלישית? שאלתי וגם אענה – לא נראה לי. על סמך כל מיני שטויות שאני כותב בטוויטר, ואחרי שידור התוכנית הדוקומנטרית על הפרעת קשב, חברי לעבודה אמנון מרנדה הצביע על כך שאני עונה על חלק מהסימפטומים.

יכול להיות שבאמת יש לי דרגה מסויימת אך לא קלינית של הפרעת ריכוז. או סתם רמות ריכוז שונות מהמומצע – כי בשביל ליצור אותו צריך שיהיו גם נתונים סביבו. אם התוכנית הייתה מורכבת מ-20 פרקים שבועיים בני שעה, יתכן שהייתי צופה וממקסס את מה שהפסדתי.

נסיון העבר שלי עם המירוץ למיליון הישראלית הראה לי ששבוע וקצת של ריחוק מהטלוויזיה יוצרים פער מאוד גדול שפשוט אין זמן להשלים.

גם אם לא אעדר ואהיה פנוי כל רביעי ושבת, שני פרקים ארוכים מדי שבוע, על פני עונה של עשרות פרקים – זה פשוט משהו שאני לא יכול להתחייב אליו.

האסתטיקה המשונה של הכיעור – ביקורת טלוויזיה

בניגוד לבריחה מהמציאות שמאפיינת את הטלוויזיה שלנו, “שובר שורות” מציגה אלימות, מחלות, סמים ועוני ללא מסננת, אבל בצילום מוקפד ומושקע. אני מכור (לסדרה, לא לסמים)

הביקורת המלאה שלי  ב-ynet.

שליחות קטלנית – התעוררות המותג

יכול להיות שהזכרתי בשלב זה או אחר שיש לי חבה לסרט שליחות קטלנית 2. פוסטר הסרט תלוי אצלי בחדר, ואף רכשתי את הדיוידי כשהוא יצא.

למרבה אכזבתי, הפיצ’ר היחיד שהיה בדיוידי הוא תיאור מילולי של מה שמתרחש על המסך, לטובת לקויי הראיה. נשבע לכם שהיה פיצ’ר כזה – ממש כמו האישה בבועה לחירשים – רק הפוך. אז נאלצתי אחרי זה גם לרכוש את הדיוידי לאספנים. שם, עם הקלדת תאריך יום הדין, 082997, עולה גירסה מורחבת מורחבת של הסרט עם סיום אלטרנטיבי.

אניהוז, ציפיתי זמן רב לגירסה השלישית, שתהיה עם אקשן מגניב יותר – ואולי אפילו תסגור כל מיני קצוות בעלילה. זה לא קרה. היא יצאה לפני כשש שנים – והתאכזבתי. למרות ש”עלייתן של המכונות” היה אמור להיות גם סוג של פארודיה על עצמו ועל השניים הקודמים – בצפיה חוזרת אני עדיין מאוכזב.

והנה מגיע הסרט הרביעי Salvation, או “התעוררות”, כפי שנקרא בעברית. חשבתי לעצמי שבאמת לא חירבנו את המותג מספיק, אבל לטובת המסורת הלכתי עם שני חברים שגם מזמן לא ראיתי. את הציפיות השארתי בבית.

הופתעתי לטובה. אסתכן ואגיד שהסרט הרביעי בסדרת שליחות הוא לא פחות ממצוין. אין ממש אין קשר לסדרה The Sarah Connor Chronicles (שאני חושב שהי צריך לתרגם ל”חיי שרה”), ואין בדיוק רצף עלילתי מהסרט השני או השלישי.

אבל זה לא משנה. לא אמור להיות כזה. הכל מתאפס, ושוב אנחנו במצב כמו ב-T2 שסקיינט הופכת למודעת לעצמה, יום הדין מצליח, ומי שנשאר זה בני האדם הומרדים שמתחבאים בכל מיני מקומות ומנסים לשרוד ולנצח את הרובוטים.

שוב רובוט נשלח מאיפהשהו להגן על קונור, ושוב יש ספק אם אפשר לסמוך על מכונה. אין רובות מגניב ומחליף צורות ממתכת נוזלית, אבל יש אקשן לא רע בכלל, סצינות מגניבות של קרבות ומרדפים – שאחד מהן כוללת אופנוע ומשאית.

נשמע מוכר – בגלל שזה לקוח מ-T2, כמו גם עוד כמה סצינות וטקסטים והפעתה קטנה ומשמחת (לא הולך לספיילר, צפו בסרט או חפשו בגוגל). הסרט מתחיל טוב, והולך ומשתפר וממש עובר בכיף. העלילה כמובן מטופשת ולא הגיונית, והסוף צפוי ומאוד קיטשי – אבל אלה מרכיבי חובה בסרט אקשן קיצי. סרט חמישי? אני מקווה מאוד שלא.

דייר להשכיר ממשיך

אחרי יום עבודה של 15 שעות, אנחנו צילמנו את מרבית הדברים שתיכננו להיום ב“דייר להשכיר”, והיינו באיחור של שעה בלבד מלוח הזמנים המתוכנן. כולם כבר התפזרו הביתה.

צוות של כ-20 איש עבד קשה משעות הבוקר הלא אנושיות וחלק מהצוות הזה ימשיך לעבוד גם מחר אחרי לילה שיהיה ברובו לבן. אף אחד לא התלונן כולל הדיירים של הלוקיישן בו צילמנו. אני עדיין המום מזה.

דברים היו צריכים להשתבש כמובן השתבשו. איחורים, פנצ’רים (אמיתיים – חור בגלגל וזה), תקלות בציוד הטכני, שולחן פוזבול כבד וענקי שנכנס לאוטו שלי ממש על המילימטר ואכל לי שעה מהזמן ועוד שיבושים בהחלט לא עזרו, אבל גם ממש לא עצרו את העבודה.

יש עדכוני וידאו סלולרים בקוויק שלי, אבל לא ממש רואים שם משהו ברור. צילמנו גם קצת מאחורי הקלעים ומליון סטילזים. אני מקווה שאוכל להעלות כמה דברים בקרוב ולתת טיזר עד שהסרט יצא.