פסאודו-מלחמה שמראש חסרת סיכוי להשיג את מטרותיה – שהעיקריות הן נקמה וניפוח הזיקפה הלאומית.
בהתחלה, רוב הציבור בעד המזקפה ומהר מאד מאבדים עניין.

הגדרה מתוך דורבנות, מאגר לסלנג עברי מקורי של אסף שגיא וחברים, שאני צריך להתחיל לתרום לו יותר את כל המילים המטופשות שהמצאתי במהלך חיי.

אני מאוד בעד, בלי ציניות. אני חושב שיש מקום לכתיבה עצמאית ובלתי תלויה, וצריך להיות קשר ישיר בין החברות לבין לציבור שנמצא בראשי התיבות ‘יח”צ’. למרות שהודעות יח”צ לא צריכות להיות מקור יחיד או עיקרי לכתיבה – הן בהחלט מקור חשוב, בדיוק כפי שהן חשובות כשהן מוסוות תחת מייל “אנונימי” מגולש. מודל דומה בו אני נעזר בנושאים הנוגעים לחברות בחו”ל הוא BusinessWire – ואני לא מכיר משהו דומה בעברית.

יש חשיבות גם לשקיפות של כל התהליך העבודה. הודעות לעיתונת, לרוב מלאות בסופרלטיבים ומילים כמו ‘חדשני’, לא תמיד מדייקות בלשון המעטה (אם היה לי שנקל על כל פעם שנכתב “לראשונה בעולם”, כבר מזמן הייתי מסיים לאסוף את כל השנקלים שנמצאים במחזור), והרבה פעמים מחסירות בפרטים חשובים (כמו – למה זה צריך לעניין מישהו?). הנה ההזדמנות של הגולשים לקבל את חומר הגלם ולראות בעצמם את המידע באופן ישיר ולהחליט מה רלוונטי עבורם.

אני גם חושב שלדוברים וליח”צנים לא תהיה כלל התנגדות לשלוח הודעות לעיתונות לבלוגרים ולכל מי שיחפוץ בכך. הרי המטרה של ההודעות האלה היא שהן יתפרסמו בתפוצה נרחבת ככל הניתן, וידיעו לכמה שיותר קוראים. לדוברים רבים כל כך חשוב שהידיעות יתפרסמו – עד שהם מוודאים שההודעה הגיעה על ידי משלוח שלה עוד פעם, פעמיים.

אחת עשרה.

וגם בפקס.

ובדואר (??).

ושוב באימייל.

ובשיחת טלפון.

לשלוחות של כל הכתבים של המדור – אחד אחרי השני.

ולאותה שלוחה פעמים, אם היא רשומה על שם שני אנשים בפקנס טלפונים.

וגם לסלולרים של כולם.

כולל כתבים שכבר לא עובדים שם 4 שנים.

כותב יהונתן קלינגר ומסכים איתו גל מור שאנשים ממהרים לתת אמון ביישומי וובשתיימאפס יותר מאשר ביישומים שולחניים. אני חושב שזה לא מדוייק – נותנים אמון גם באלה וגם באלה. שאלו אנשים רבים שלוחצים Next Next Next כי הם חושבים שהם יודעים מה כתוב שם כבר (אנשי ה-Next Happy, אם תרצו), ובדרך הושתל להם טולבר לדפדפן שגם חוטף את מנוע החיפוש שלו, בלי אפשרות להסיר – גם לא בהליך כירורגי.

אני בהחלט מסכים לגולשים מנוסים וניובז כאחד יש יד קלה גם על הקליק. לא אחת אני חווה מקרים של חוסר טאקט כאשר אנשים מגיבים לכולם במייל בתפוצת נאטו כשלא צריך, מתבלבלים בשם במייל וממשיכים בשיחה בלי לעלות על הטעות, והכי חמור – לא מפנימים את המשמעויות של BCC וחושפים דברים שהיו אמורים להיות דיסקרטיים.

מי אשם?

תומר כהן, התעצבן על גוגל ואמר שהם הגזימו כאשר אפשרו לכל מי שפעם החליף איתו מייל ורבע לצפות באייטמים שהוא קורא בגוגל רידר, לאחר שהוא שם אותם ב-Shared. התלונה שלו בבסיסה, מוצדקת. זה נוח שמישהו שהתכתבתי איתו מתווסף לרשימת אנשי הקשר כדי שהמייל שלו יושלם אוטומטית כשאני כותב מכתב – אבל הוא לא צריך להתווסף לגוגלטוק – ואם כן – שלפחות אהיה מיודע על כך ואוכל לסרב.

יחד עם זאת, זה קרוב יותר לבעיית שימושיות מבעיית פרטיות. אם בחרת לחלוק אייטם ולחצת על כפתור ששמו Share – צריך לצפות שהאייטם הזה יהפוך לציבורי. אין מה לעשות. אתה רוצה לשלוח בלוג מביך רק לכמה חברים? שלח להם אותו במייל  באופן אישי.

מכרה ששמה שמור במערכת ונקרא לה ק’ שלחה לי לאחרונה מייל היסטרי – ורצתה שאכתוב שרשת חברתית מסויימת פרצה לה לחשבון האימייל. נכנסתי לרשת החברתית וגיליתי שהם מבקשים את השם והסיסמה לג’ימייל בשביל לייבא את הקונטקים ולחפש אותם גם ברשת החברתית – ובכך לחסוך זמן בלייבא אותם אחד-אחד. לשאר החברים, הם שלחו מייל המזמין אותם להצטרף ולהיות חברים שלה. כל זה מופיע שחור על גבי HTML עם כפתור Next שמחכה לגולש שיקרא ויקליק.

גם פייסבוק עושים את זה, וגם שם לא כולם שמים לב למה שהם מקליקים עליו – שמתי לב לכך כאשר אנשים איתם לא דיברתי במשך זמן מה פתאום הצטרפו לפייסבוק ושלחו לי הזמנה להיות חברים שלהם.

לפעמים, עניין רדיפת הפרטיות מתחיל להיות מוגזם – ואשמה מיותרת מופנית כלפי חברות הוובשתיימאפס – כאשר לא תמיד זה באשמתן – ולא תמיד יש אשמה כזאת בכלל. מי שהולך לישון עם רשת חברתית, שלא יתפלא שמתייגים את התמונות שלו כשהוא הולך למפגשי גיקים.

בלוג הרכילות ValleyWag פירסם תמלילים שלטענתו הם תמלילי שיחה בין ווילס לבין החברה שלו. שם הם מדברים על מנוע החיפוש המגניב של ווילס, שאחרי שהוא ינצח את גוגל יעשה ממנו כסף הוא יוכל לקנות מטוס פרטי כדי לעשות בו סקס איתה (חייבים להודות, זה יותר טוב מלריב עם השותף שלך על המיטה). הסיפור הוא שהיא שלחה לפני שנתיים מייל על בעיות בערך של הביוגרפיה שלה, הוא תיקן אותן באופן אישי, ולפי עוד הדלפה של תמליל, התיקונים, שלו, לכאורה לא נבעו משיקולים טהורים, אלא מהיחסים איתה.

מפה לשם, ווילס, במקרה הזה, לא יישם את הפילוסופיה של שיתוף מידע עליה ויקי מבוססת, והוא לא התלהב מהפרסום הזה באותו אתר רכילות. הוא פירסם הודעה בדף השיחה שלו בוויקיפדיה ולאחר מכן מחק אותה משם וקישר משם לבלוג שלו – שם פירסם את ההודעה מחדש (משום מה פעמיים, ומשום מה בעיצוב קובריק הדיפולטי – חוץ מההדר הירוק – כי הוא נון קונפורמיסט כנראה). באותה רשומה הוא הודיע רשמית שהוא כבר לא בקשר עם אותה רייצ’ל, ו-ValleyWag כותבים שהודעה בוויקיפדיה היא דרך לא מנומסת לסיים קשר. היא מצידה, אגב, על פי הרגי’סטר, מוכרת באיביי חולצות ישנו שלו שהוא השאיר אצלה (במקום להתנהג כמו טינאייג’רית ולשרוף אותן בחצר האחורית) – כאן, וכאן, למי שרוצה לקנות.
***
תירגמתי את ההודעה של ווילס, וקליק על המספרים יביא אתכם להערות למטה (סאטירה):

בימים האחרונים מספר אתרי רכילויות [1] החליטו שחיי האישיים משום מה מעניינים מישהו [2] ובניגוד לרצונותיי פירסם מידע על קשר קצר שהיה לי עם עם ריייצ’ל מרדסן. בעוד שבדרך כלל לא הייתי מגיב על דבר כזה, בגלל שתפקידי בוויקיפדיה שורבב לעניין, אני חייב להבהיר שני דברים:

ראשית, בעוד אני מתקשה לדמיין שלמישהו באמת אכפת [3] מחיי המין שלי העובדות הן: אני פרוד מאשתי. אני ראיתי בעצמי רווק בזמן הפגישה הבודדת שהייתה לי עם רייצ’ל מרדסן ב-9 בפברואר, 2008 [4]. אני כבר לא בקשר עם רייצ’ל מרסדן [5]. סיפורים רכילותיים שטוענים כי הייתי איתה בקשר מאז הסתיו האחרון לא נכונים בעליל [6].

שנית, והרבה יותר חשוב – יש הנחה שגויה שאני התערבתי באופן לא ראוי בעריכת הביוגרפיה שלה בוויקיפדיה [7]. העבודות הן שעבדתי בצמוד לקבוצה בשם OTRS, שמטפלת בתלונות המגיעות במייל, ונוגעות לבעיות שקשורות לביוגרפיות של אנשים חיים [8]. רייצ’ל מרסדן פנתה אלי באימייל לפני שנתיים עם תלונות על הביוגרפיה שלה [9]. מעולם לא נפגשנו. בעקבות כך, בחנתי את הביוגרפיה וראיתי שהיא לא תואמת את הסטנדרטים שלנו. המעורבות האישית שלי בנושאים כאלה היא שגרתית ואני גאה בכך [10]

החלטתי להיפגש עם רייצ’ל מרסדן באופן אישי בפעם הראשונה בפברואר השנה. לפיכך, ובשביל למנוע מראית עין של פוטנציאל לניגוד עניינים, חשפתי את תוכניותי בפני צוות ה-OTRS ואמרתי כי מדובר בעניין אישי [11]. השעתי את עצמי מכל עיסוק בביוגרפיה שלה [12].

אכפת לי מהאינטגרטי של וויקיפידה, ואני לוקח ברצינות את האחריות שלי ואת התפקיד שלי כחבר במועצת המנהלים וחבר בקהילת ויקיפדיה. לעולם לא אעשה במודע שום דבר שיסכן את האמון הזה.

1. כותב האיש שבאנציקלופדיה שייסד יש ערך על מייקל לואיס

2. ובגלל זה בכל ערך של ביוגרפיה, כולל בשלך, יש פרק שנקרא… הממ… personal
life?

3. .לא. לגולשי ויקיפדיה ממש אכפת מאיגוד החשבונאים של סקוטלנד

4. מזל שלוויקי יש הסטוריה. היום באמת כתוב שאתה פרוד. ב-16 לפברואר זה עוד לא היה כתוב.

5. טוב שהבהרת את הנקודה הזאת. לרגע חשבנו שאחרי כל הסיפור הזה, אתה כותב איתה את הפוסט במשותף מהמיטה תוך שאתם אוכלים פנקייקים.

6. סטונדטים: אל תסתמכו על מדורי רכילות ועל ויקיפדיה.

7. לעזאזל עם וויקיסקאנר!

8. מזל שאנשים מתים לא יכולים להתלונן.

9. אז רצית לבדוק את הפרטים עליה מקרוב?

10. גאה, או נאלץ להתנצל על כך כשאתה מתקן עובדות על עצמך במקום לשלוח מייל ל-OTRS?

11. שלושה ימים לפני. שיא חדש בלרוץ לספר לחבר’ה.

12. עצה: אם תפסיק לטפל אישית בכל תלונה, זה לא ייקח לך שנתיים

למעלה

יש בלוגים קבוצתיים ובלוגים רשמיים של חברות, אז לא מדובר באתר אישי. יש אתרי חדשות שמפרסמים ידיעה אחת אחרי השניה כשתמיד הידיעה הכי חדשה למעלה – אז לא קשור לפורמט הכרונולוגי. יש בלוגים שחוסמים תגובות – אז זה לא קשור לדו-שיח עם הקוראים בטוקבקים בהכרח, ויש בלוגים שמתעדכנים פעם בחצי שנה (שלא אציין את שמותיהם, רק אומר שהם אני), אז לא בהכרח משהו שמתעדכן באופן שוטף.

למעשה, כל אתר שמתפרסמים בו טקסטים יכול לענות בצורה כזאת או אחרת על ההגדרה “בלוג”. מסתבר, אם כך, שגם אוסף של שתי הודעות לעיתונות על “יומן מסע” שנכתבות על ידי דובר (או יועץ תקשורת) של ראש הממשלה, ואי אפשר ממש לפרסם אליהם תגובות, או טראקבקים, ואין להם קטגוריות או תגים או עיצוב מגניב של שלושה טור, יכול להיקרא בלוג (גם על ידי כתב קול ישראל – אבל אין לינק).

שיהיה בהצלחה.

אגב, אכן שקדתי על הצד הטכני של הבלוג הזה. בגדול מה שזה אומר זה שזרקתי מונחים טכניים כמו CSS ופוטר לרוה במייל, אחרי שיום קודם קראתי עליהם בפורמי תמיכה של וורדפרס.