בזמן שהתוכנה הועילה לעלות על המחשב, למדתי עוד פרטי טריוויה מעניינים. למשל, העין שמופיעה במסך הפתיחה של התוכנה היא העין של ביורק, ושצוות הפיתוח של התוכנה מורכב מפחות או יותר אותם אנשים ב-10 השנים האחרונות, ואת זה ידעה הגרפיקאית לספר לי בגלל שמותיהם היחודיים (ככל הנראה הודיים).

הדברים האלה גרמו לי לחשוב שאם אני לא הייתי כפייתי בעצמי ובעל ידע מיותר בעניינים בהם יש לי ידע מיותר (שאני עדיין מנסה למצוא להם קטגוריה), הייתי צוחק על הגריפקאית על כל הידע המוגזם הזה שיש לה בתפל. אחר כך, כשנתקע הפוטושופ הגיע החלק שבאמת שיעשע אותי. בעוד אני קיללתי את המחשב והתנהגתי באלימות מאופקת, היא בהתה במסך באדישות ואמרה לי:

נו, לך זה קורה רק עכשיו, אצלי כל החיים נראים ככה.

להחליף בין חיבורי האוזניות והמיקרופון במחשב של שכנכם ששומע מוזיקה רועשת (בדיקה מדגמית מראה שלוקח ממוצע של שעה ליושב בקיוביק להבין איך להתמודד עם זה).

אם הוא לא נמצא והטלפון השולחני לא מפסיק לצלצל, למשוך את השיחה אליכם (שאלו פעם בקבלה איך עושים את זה) ומיד לנתק.

לנתק את השפופרת מהטלפון ולצלצל אליו כשהוא כן נמצא.

להגביר את הרמקולים של השכן עד הסוף, ולשלוח לו משהו מביך בז’אנר “לפתוח רמקולים”.

בשביל לגרום לאדם לקום משולחנו על מנת לעשות את כל הדברים האלה, וזה משהו שיכול לעבוד כנראה רק פעם אחת, אפשר לנסות לשאול באזור 12:30 מה הוא הזמין לצהריים, ואז להגיד, אה, נדמה לי שראיתי את השליח מניח את זה במטבח.