גם למיקי רוזנטל, שנכחתי בשבוע שעבר במפגש בלוגרים איתו בערוץ 10, החלטות הפרוגרמינג (שיבוץ) האלה נראות מוזרות. אבל הוא אומר שהוא לא מבין בפרוגרמינג ובסופו של דבר מקבל את ההחלטות שנעשות בערוץ. והנה הוא מצא את עצמו על כס המגיש בשישי בערב.

מיקי רוזנטל רוצה להשפיע, לשנות ולהילחם ולעשות עיתונות אמיתית מחד, אבל מודע לכללי המשחק, לאינטרסים ולכוח האמיתי של העיתונות מאידך.

“אין עיתונאי אוביקטיבי”, הוא אומר, “יש עיתונאי הגון”. אני מסכים איתו שכבר ההחלטה אם לעסוק בנושא מסויים או להתעלם ממנו, לפני שבכלל שופטים את אופן הטיפול, נובעת מהשקפת עולם, אג’נדה, דעות וגורמין נוספים.

יש משהו אמביוולנטי אצל רוזנטל. הוא לפעמים מרגיש נבוך ומרגיש צורך להתבדח, מחוייך ומבוייש, אומר כמה הוא לא יעקב אילון ולא מתאים לטלוויזיה אבל הסכים לנחות כי ביקשו ממנו, ומצד שני – עושה טלוויזיה כבר הרבה שנים ועשה קולנוע (“שיטת השקשוקה”) ורוצה להמשיך לעסוק בעיתונות באמצעי המדיה הזה, על אף מגרעותיו ועל אף שהוא צריך להתלבש בחליפה, להתאפר ולדבר בשפה קצת אחרת.

גם במפגש, וגם בראיונות קודמים הוא אומר שזו בעיניו הדרך להשפיע – לפעול דרך הרגש וליצור מניפולציות. בדיוק כפי שעושים בפרסומות. אלא שרונזטל לא רוצה למכור קוטג’ (ולא זכור לי שהוא עשה פרסומות, בניגוד לאנשי חדשות אחרים), הוא רוצה למכור את האמת שלו על יחסי הון שלטון, על גזענות, ועל דברים רבים אחרים שמפריעים לו.

היחס של רוזנטל לאינטרנט גם מעניין. הוא מכיר את הרשת, אבל לא מודע עד הסוף לניואנסים שלה. הוא לא הפיץ את שיטת השקשוקה באינטרנט – ובצדק. אני מעריך שהוא לא היה מצליח לכסות את ההוצאות על הסרט. זה ממש לא קל.

למרות הצלחת אתרי החדשות הגדולים, הבלוגים, פייסבוק, והמהפכות הקטנות שמתרחשות ברשתות חברתיות ככלים להפצת מחאה, רוזנטל עדיין חושב ומתעקש שמדורת השבט, ומה שאנשים ידברו עליו הוא שערי העיתונים, ומה שהיה בטלוויזיה – הגופים שבהם הוא עבד.

בסופו של דבר, גם ב”השבוע” מיקי רוזנטל מנסה שוב להביא לצופים את האמת שלו – וגם שם יהיה לו קשה, אבל לא נראה שהוא הולך לוותר.

המתמודדים (שעדיין לא השתפשפו לגמרי בתחרות, ושחלקם פשוט לא שרים משהו) צוותו לזוגות והתבקשו לשיר סולו מול צוות השופטים – צביקה הדר, גל אוחובסקי, מרגלית צנעני, דנה אינטרנשיונל, צדי צרפתי ופבלו רוזנברג. אחר כך הם התבקשו לשיר דואטים. השירים, אגב, לא היו שירים קלאסיים עבריים של דואטים כמו “דון קישוט”, של סנדרסון, אלא פשוט שירים עבריים בהם כל מתמודד שר בית. זה היה קצת מוזר.

שופטי כוכב נולד

אני לא צופה בכוכב נולד באופן קבוע. היא מסוג התוכניות שאני לעתים מזפזפ ונעצר עליהן. בכל זאת סיקרן אותי לראות את מאחורי הקלעים ולכן הגעתי לשם (ובשביל לצלם סלבים ברקע כמובן, שיעלו בשבועות הקרובים). כך גיליתי שהבמה של השופטים גבוהה באופן משמעותי מהבמה של המתמודדים למשל – בשביל שבטלוויזיה המבטים שלהם יפנו לכיוונים הגיוניים. כן טלוויזיה זה אשליה. ברוך הבא שוקיסט וזה.

בכל מקרה, בתוכנית בטלוויזיה מקבלים הכל מזוקק וערוך. שעות ארוכות של צילומים הופכות לשניות עד דקות בודדות על המסך. ויש סיבה לזה. המתמודדים לא תמיד מצליחים להופיע כמו שצריך, לא תמיד נינוחים מול המצלמות (ויש שם איזה מיליונתלאפים מצלמות מכל כיוון) ומול השופטים, ומול קצת קהל שיש שם – וכן בגלל שזה עדיין בהתחלה. אז לפעמים מתבדחים איתם (אם אפשר לקרוא להערות של צביקה הדר בדיחות), לפעמים נותנים עוד הזדמנות, לפעמים מרשים להם להוציא דף עם המילים ולשיר ממנו. כך, אם נכנסתי למשל לפריים בטעות, צריך לצלם מחדש את המתמודדים שיוצאים מהאודישן.

יש בכוכב נולד, לפחות מנקודת המבט שלי כצופה, בעיה שכבר הצבעתי עליה גם בתוכניות ריאלטי אחרות, והיא העומס. בשלב מסויים המתמודדים, מוכשרים, מצחיקים, מגוחכים, מרגשים או מעניינים ככל שיהיו – פשוט מתחילים לעייף. כי רואים הרבה מהם אחד אחרי השני. ומה גם שבצילומים מעורבת בו הרבה עבודה פחות מעניינת של מסביב ולא רק תכלס הופעות.

אני הייתי שם רק שעה וקצת. אני תוהה איך השופטים וההפקה מצליחים לעמוד בזה. לראות מאות או אלפי אנשים במשך שעות ארוכות, ולהצליח להתרגש ב-8 בערב מהמועמד האחרון בדיוק כפי שהתרגשו מהמועמד הראשון. אבל כנראה שזה מצליח.

לא באמת חשוב לי לעקוב באדיקות אחרי העונה השמינית, לסמן לי את הפייבוריט, לסמס לו בלי סוף בשביל לפרנס את קשת וטדי, להדפיס שלטי ענק שלו ולצרוח בקהל. אני חושב שבדומה לעונות קודמות גם העונה השמינית תעבור לי מדי פעם מתחת לשלט, ברגעים שבהם פשוט בא לי לצפות במשהו ואין משהו אחר.

כך או אחרת, לכו תראו את הטריילר (וקשת, תתנו לעשות אמבד לדברים כאלה, בחייכם) הוא די מסביר את הסדרה ומה קורה בה וחושף פרטים בלי לספיילר. בגדול, מדובר בחטופים שחוזרים הביתה לאחר 17 שנים בשבי, והסדרה – 11 פרקים של כחמישים דקות בעונתה הראשונה – מספרת על ההתמודדות שלהם עם החזרה למציאות שמהשיכה בלעידהם, ועם מתקן החקירה שמנסה לראות מה קרה להם בשבי. ומצד שני – ההתמודדות של המשפחות, החברים והחברה הישראלית עם חזרתם.

הנה קליפ שיר הנושא – באתי הביתה, ונמשיך.

בעקבות שאלה של גדי שמשון בטוויטר, שהקראתי בלייב במפגש, רף עמד על ההבדל בין שבויים לחטופים. לדבריו, שבויים הם חיילים שנשבו במסגרת מלחמה מול מדינה שחתומה על אמנת ג’נבה ועומדת בתנאים שלה.בעוד חטופים, בהם הסדרה עוסקת, הם חיילים שנחטפו על ידי ארגון טרור – לדבריו.

שמעתי קולות בטוויטר (שזה פחות או יותר זהה לקולות בראשי) נגד הסדרה באופן כללי. עינת מירון אומרת “רעיון הסדרה עושה לי רע ואין לי כוונות לצפות בה..”. ראיתי גם בטוקבקים בכתבה על הסדרה ב-ynet שיש קולות להחרמה.

אחרי שראיתי את הפרק, אני חושב שלהתעלם מסדרה כזאת, זה להגיד שלא נוח לנו לראות שבויים וחטופים בפריים טיים. למרבה הצער, חטופים יהיו לנו תמיד. זה לא שיום אחד כולם יחזרו במטוס, הכל יהיה מאושר ואז יהיה אפשר לכתוב על זה סדרות וסרטים, להסתכל אחורה ולהתלוצץ על זה ביחד עם רופאינו. אני לגמרי מסכים עם רף שאמר במספר הזדמנויות, שדרמה בפריים טיים היא דרך להביא את הנושא למודעות ולדיון. וכן, מותר לקשת וליוצרי הסדרה גם להתפרנס מזה ולמכור פרסומות.

במקרה הזה, רף טיפל בנושא באמצעות סדרה דרמתית, שהוא לגטימי באותה מידה של טיפול בנושא באמעצות כתבות בחדשות או סרט דוקומנטרי. רף אמר שבעקבות התחקיר שעשה, ובמסגרתו נפגש עם פדויי שבי ומשפחות, הוא שוקל לעשות גם סרט דוקומנטרי בנושא.

לפחות על פי פרק הראשון, נראה שרף מתייחס לנושא ברגישות. הסיפור של החטופים בסדרה נושק – אבל לא זהה – לסיפורים של משפחות השבויים, החטופים והנעדרים של ישראל. אין תחושה שהדמויות מבוססות על מישהו ספציפי. יש סיפור מסגרת דומה, וניואנסים שיזכירו לנו את החטופים והשבויים. אלמנט בולט הוא הכרזה הכחולה הקוראת להחזרתם ודומה מאוד לכרזה של שליט, רגב וגולדווסר – שם זה צרם לי, והייתי עושה בחירה אומנותית אחרת.

הקאסט מצויין (מילי אביטל, אסי כהן, עד עזרוני, אסי כהן, יורם טולדנו, ישי גולן, יעל אבקסיס, נבו קחמי ועוד). הסדרה כתובה טוב ומנסה להעביר את החוויה של המשפחות באופן ישיר גם לצופים. כך, אנחנו נחשפים לפנים של החטופים אחרי 17 שנים, יחד עם המשפחות שבאות לפגוש אותם ולא שניה לפני כן. אנחנו חווים יחד עם החטופים ששבו את הפלאשבקים מהשבי ואת חוויות החזרה לחברה בצורה שלפעמים עושה קצת צמרמורת. הפרק הראשון זורק אותנו לחזרתם הביתה בלי יותר מדי פרטים על החטיפה עצמה ועל העסקה שהביאה לשחרורם – ובטח הייתה שנויה במחלוקת, ומשאיר מקום לכל הדברים הללו בהמשך העונה.

אפשר לזרוק לאוויר ביטויים כמו “חופש הביטוי” ו”חרות אמנותית” שבשמם צריך לשדר את הסדרה. זה גם לגטימי לא לצפות בה או להרגיש לא בנוח עם הנושא שלה, שהינו טעון ורגיש – וכואב להרבה משפחות, שאין לנו מושג כמה הוא כואב. לטעמי, עם זאת, זה לא יהיה נכון להחרים אותה באופן גורף, ובטח לפני שצופים בפרק הראשון. לא צריך להסתמך רק על הפרומו או על כל הראיונות והכתבות מסביב.

הסדרה, כמו הקבוצות והחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק, כמו הטוקבקים, כמו אוהלי המחאה, וכמו הדיון התקשורתי האינסופי, לא תביא לזה שמחר בבוקר כל החטופים יחזור לכאן חיים ובריאים לצערנו. אבל היא בהחלט מעוררת מחשבה ושווה צפיה.

ראיתי את מרבית הפרקים בשלב כזה או אחר של עריכה (ואני ממליץ על צפיה כאשר אלון גור אריה, הבמאי והכותב של הסדרה, מפיק מפיו את האפקטים הקוליים לפני שנעשתה עריכת סאונד. למעשה אציע לו לעשות את זה בגירסת דיוידי – פסקול במאי. יותר קל מקומנטרי). יש שם בדיחות שאני פחות אוהב (כי לא הבנתי אותן), אבל זו עדיין סדרה מאוד מצחיקה ומטופשת בו זמנית. אם התחברתם להומור בפרק הראשון, תאהבו גם את האחרים. אם לא – יש מלאן דברים מצחיקים ביוטיוב.

במשך שבועיים מאז החל הבלגן וכולל קצת בתוכנית הסיום עצמה, התעלל קונאן ב-NBC וצחק עליה, על ג’יי לנו ועל כל הסיטואציה שהובילה לפרישתו. בכלל, הבלגן בלייט נייט הוציא מכל המנחים את הטוב ביותר מאז שביתת התסריטאים. קונאן צפוי לחזור בספטמבר – כשהדיבור כרגע הוא על פוקס, אבל אין לדעת מה יהיה. יפתיע בתוכנית אינטרנט? הלוואי – אבל אני לא מאמין בכלל שזה יקרה.

לפני שיר הפרידה, התרצן קונאן. קצת כמו אב שמסביר לילדיו על גירושים, ולרגע מסויים על סף חנק ובכי – נפרד מהתוכנית ומרשת הטלוויזיה שבנתה אותו.

http://www.youtube.com/watch?v=OtKdVqGiBoU

כל מרואיין מכיר את התופעה: אם הוא מתבקש להשתתף בתוכנית טלוויזיה בערוצים המסחריים, יגיע אל ביתו צוות המונה לכל היותר שני אנשים שיפיקו את המופע: יציבו את המצלמה, יכוונו את הסאונד, וישאלו את השאלות. לא פעם עושה זאת מראיין אחד בלבד שממלא את התפקידים כולם.

אבל אם הערוץ הראשון שולח צוות לבית המרואיין, צפויים להופיע לא פחות מארבעה אנשי מקצוע: מראיין, צלם, איש תאורה, איש סאונד ולא פעם גם מפיקה (הנהג המוביל אותם שומר, בדרך כלל, על הואן בחוץ). ההתנהלות הזו ממחישה בקליפת אגוז את סיבות גוויעתה של רשות השידור.

באופן אידאלי צלם אמור לצלם, תאורן אמור להאיר, איש סאונד לדאוג שהכל ישמע טוב ומראיין אמור לדאוג לתוכן. כל אחד מהמקצועות הללו הוא תחום בפני עצמו שדורש מיומנות ויצירתיות.

מצד שני, כשעושים חדשות ומגזין גם צריך להיות יעילים ולהתפשר בסופו של דבר במקומות מסויימים. אם הסאונד והתאורה ברמה שהם מתאימים לשידור – זה בהחלט יכול להיות מספיק.

אל שני הסנטים שלי. אני לא רוצה ממש להיכנס לדיון ספציפית על רשות השידור, ואם זה אכן מעיד על גוויעה. עם זאת, התיאור שלו אכן קולע וממצה. לפחות ממה שאני חוויתי.

לפני כשנתיים וקצת הגיע הבמאי גיא אסל לראיין אותי ל”יומן” של יום שישי, במסגרת כתבה שלו על וידאו באינטרנט. קבענו שאצטלם במערכת, וחשבתי שהוא מגיע עם צלם בלבד ושנשב באיזו פינה. הגיע צוות שממש הקים סט לראיון באחד המשרדים הסמוכים לחדר שלי במערכת (ואני שוב מתצנל, מיכל, שנאלצת למצוא פינת עבודה אחרת לשעה ומשהו) וככה זה נראה מהצד שלי:

גיא ערך אותי מספר ראיונות מקדימים בטלפון, והיה לנו ראיון מעניין מאוד בן כ-45 דקות שצולם לצורך הכתבה (נוסף על זמן הקמת ופירוק הסט). היה לי ברור שילקח ממנו קטע קטן מאוד. בסביבות 3.5 שניות – משפט אחד – ממה שאמרתי נכנס.

זה שגרתי לחלוטין והגיוני שלוקחים חלק מאוד קטן, כי אחרת הכתבה פשוט לא תעבוד ותהיה עמוסה, והצופה לא יבין כלום. למרות הפער בין ההשקעה למה שנלקח בסוף, ספציפית בראיון איתי, הכתבה בכלולתה יצאה מצולחת. ועם זאת – אולי אפשר היה לעשות את זה יעיל יותר.

הופעתי מאז שוב בערוץ הראשון. זוכרים שלפני תשעה חודשים הייתה היסטרית במבה בגלל איזה מייל שהסתובב ברשת? נתבקשתי להסביר בכמה מילים על מיילים היסטריים בכלל, על זה בפרט – ואיך להיזהר ממיילים כאלה.

הפעם דיבר איתי תחקירן בטלפון, שאל כמה שאלות, אמר שהוא ישלח מישהו לראיין אותי בשעות הקרובות ופשוט שאחזור על הדברים בסאונדבייטס – משפטים קצרים וממצים – כדי שהם יוכלו להכניס את זה לכתבה של הערב (בניגוד לכתבת מגזין, בחדשות אין שעות ארוכות לשבת ולברור ולערוך).

בשביל לצלם את המשפט וחצי שאמרתי שם, על כך שצריך גם להפעיל שיקול דעת ולא לסמוך אוטומטית על חברים ששולחים לנו דברים במייל, פינינו את כל החדר, סידרנו אותו, וחיכינו לצוות הגדול.

אז הוא הגיע: צלם אחד של חדשות HOT שעובדים עם רשות השידור. והכתב? לא היה. ניב, העורך שלי, החזיק מולי את המיקרופון ופשוט דיברתי אליו.

מונטי פייתון פתחו לפני מספר חודשים ערוץ ביוטיוב, בו העלו מערוכנים וקטעי רעיונות, כי א. הם ממילא ביוטיוב אז שלפחות יהיו באיכות טובה. ב. הם צריכים לקדם את הדיוידי.

במהלך החודשים הללו הצטברו מלא טוקבקים לסרטונים, ואריק איידל החליט לענות לכמה מהם אישית בווידאו, שכמובן גם מקדם את המופע של חגיגות 40 שנה ל”קרקס המעופף”. שאנמר, פירסט!

אתם ודאי לא תצפו בה כי תשתו בירה עם ליכטש בתחתית. אני לא אצפה בו כי אם לא אהיה בתחתית, אשלים עבודה על הרצאה שאני ועידוק כותבים כבר כמה חודשים ואמורה להיות מוכנה ממש בשבוע-שבועיים הקרובים. בהיותי בלוגר ושדר פודקאסט הוזמנתי לאירוע לבלוגרים בו הוקרן חלק מהפרק הראשון.

מיד על התוכנית, אבל כמה מילים על האירוע לפני כן. האירועים של ערוץ 10 לבלוגרים בדרך כלל מאורגנים כהלכה. הפעם היו פה ושם בעיות – הוא התחיל ב-5, שעה שאנשים עוד עובדים בה והיה במיקום “סודי” שלא הורשנו לדעת מה הוא ואף כיסו את עיננו עד שהגענו אליו.

המטרה הייתה לעזור למיתוג של הישרדות – כיסוי העיניים היה זהה לעיניהם המכוסות של המתמודדים, והמיקום – ספא פרטי באבן יהודה – נבחר כדי “להרגע לפני עונה סוערת”. בכל זאת אני חושב שההפתעה לא הייתה מתקלקלת אילו הייתה נקודת איסוף גם במחלף פולג – וזה היה יכול להיות נוח יותר מבחינה לוגיסטית.

האירוח עצמו כלל מסאז’ים בכל מיני שיטות שנעות על סקלאת הניו אייג’ או עם שמות ניו אייג’ים שנמנעתי מלקחת בגלל שהם אינטמיים מדי לטעמי האישי, ואוכל בז’אנר המזטים\אנטיפסטייים למיניהם שהיה בהחלט סביר, ובסוף חולקה מגבת.

ולתוכנית עצמה
אני חייב לפתוח ולהגיד שאני לא אוהב את הישרדות – לא האמריקנית, ולא הישראלית. לא בגלל שאני חושב שזה גרוע. ניסיתי מספר פרקים ממספר עונות משתי הגירסאות – ופשוט אין לי סבלנות לזה, ואני לא מוצא בזה עניין. גם את ה”מירוץ למיליון” ו”המתמחה” עם דונלד טראמפ שהיו הריאלטיז היחדים שצפיתי בהם – הפסקתי. היה קשה לי לעקוב ובשבל מסויים חדל בהם העניין בעיני.

הפרק הראשון בעונה השלישית, או לפחות החלק אותו ראיתי בהקרנה, עמוס בטוויסטים ובשינוי החוקים והפורמט. זה נועד על מנת להפתיע ולהקשות על המתמודדים לתכנן צעדים מראש. בגדול, ומבלי לספיילר אומר שלא תמיד משתלם להגיע ראשון או לעמוד במשימה. לפעמים זה פועל לרעת המתמודדים. לרוב זה מעצבן את הצופה.

עבודת הליהוק של אותם מתמודדים די טובה. מדובר בדמויות שאפשר לחבב, להזדהות איתן, לצחוק עליהן, לשנוא אותן וכמיטב הקלישאה – לא להתעלם מהם או להיות אדישים אליהם (אישית, אני מחבב את הדס מאלקנה שחיה בספר ואת קריספל עוזר המנופאי). שנאהב את הדמויות – זו בדיוק המטרה של כל תוכנית טלוויזיה. כולם גם עוברים מצלמה, אם להתנסח בפוליטקלי קורקט – ובכל ריאלטי נשמעות טענות על זה שאין אנשים “אמיתיים” שנראים פחות טוב ממה שאנחנו רואים על המסך.

עורך התוכנית נשבע שוב שההפקה לא מתערבת, ולא מביימת את המתמודדים או הסיטאציות. לכל היותר מנחים אותם לדבר במשפטים שלמים בעדויות – כלומר להשתמש בשמות במקום “הוא” ו”היא”, לפרט מעבר ל”כן” ו”לא” ו”כשהגענו לשם” וכדומה. קשה לי להאמין לזה – ולכך שהבמאים והצלמים במקום לא ביקשו לכל הפחות לחזור על דברים שנאמרו או נעשו אם הם לא צולמו או הוקלטו שוב.

קשה ולא תמיד משתלם לביים אנשים שאינם שחקנים מקצועיים, ואין להם נסיון מול מצלמה ולגרום לזה להראות טבעי – אפילו אם הם צריכים לחזור על משפט שהם כבר אמרו לפני שניה ולא להקריא טקסט שכתבו להם (ויש לי מספיק הופעות משל עצמי מול מצלמה בשביל להוכיח את זה). אבל כצופה זה לא ממש משנה לי – לא בהישרדות ולא בתוכניות אחרות. זה גם לא מעניין אותי אם ההפקה סימנה פייבוריט ועזרה לו לנצח.

יותר מאשר זו תחרות ריאלטי – בעיני זו תוכנית טלוויזיה שאומרה לבדר. מהפרק החלקי שראיתי של השרדות 3, ובחלקים שגיא זוארץ לא מתאר כל דריכה על החול וכשהמתמודדים לא חופרים לצופים ואחד לשני – היא מצליחה לעשות את זה.

ועם כל זה – האם אצפה בעונה השלישית? שאלתי וגם אענה – לא נראה לי. על סמך כל מיני שטויות שאני כותב בטוויטר, ואחרי שידור התוכנית הדוקומנטרית על הפרעת קשב, חברי לעבודה אמנון מרנדה הצביע על כך שאני עונה על חלק מהסימפטומים.

יכול להיות שבאמת יש לי דרגה מסויימת אך לא קלינית של הפרעת ריכוז. או סתם רמות ריכוז שונות מהמומצע – כי בשביל ליצור אותו צריך שיהיו גם נתונים סביבו. אם התוכנית הייתה מורכבת מ-20 פרקים שבועיים בני שעה, יתכן שהייתי צופה וממקסס את מה שהפסדתי.

נסיון העבר שלי עם המירוץ למיליון הישראלית הראה לי ששבוע וקצת של ריחוק מהטלוויזיה יוצרים פער מאוד גדול שפשוט אין זמן להשלים.

גם אם לא אעדר ואהיה פנוי כל רביעי ושבת, שני פרקים ארוכים מדי שבוע, על פני עונה של עשרות פרקים – זה פשוט משהו שאני לא יכול להתחייב אליו.

(ויה: עידו רוזנטל)

הביקורת המלאה שלי  ב-ynet.

אתחיל בקיטורים – התוכנית היא 40 ומשהו דקות נטו, אבל הצילומים נמשכו שעתיים ומשהו, כי השחקנים עשו מספר טייקים לחלק מהבדיחות (ו”סיבות טכניות”, כפי שנאמר לקהל) ובגלל שאת כל המערכונים המצולמים הציגו גם לקהל על גבי מסך וידאו. היושבים באולפן התייאשו מאוד מהר מזה.

כשהקיטורים מאחורינו, אפשר לדבר על התוכנית. אחת הבעיות שלה בעיני, כמו של ארץ נהדרת לצורך העניין, היא שיש מערכונים ארוכים מדי, בהם הבדיחה די ברורה כבר בהתחלה, ואחר כך פשוט מושכים אותה או מאכילים בפכית לטובת מי שלא הבין אותה בפעם הראשונה.

כך, למשל, המערכון על מסודרים קצת נמרח, והמערכון עם הישראלים שנוסעים לתאלינד בשביל לא לפגוש ישראלים. המערכון השני גם בכלל חוזר על בדיחה שסופרה כבר מליון פעמים בכל מיני תוכניות. רותם אבוהב הצחיקה אותי בתור חנהמרגלית, אבל פחות הצליחה להגיש את הבדיחות.

יצפאן הצחיק אותי פעם אחרונה בתוכנית מוצ”ש לפני איזה מליון שנה, וכאן הייתה תחושה גם בזמן הצילומים וגם ביניהם שקשה לו לא להיות מרכז הבמה אלא חלק מפאנל. זה בנוסף להתנהגות גסת הרוח שלו כלפי הצוות והצעקות על אנשים כשדברים התפקששו. מצד שני, אולי זה ההומור שלו ואני לא מבין אותו.

מה כן אהבתי? הדמויות של אורלי וילנאי וגיא מרוז טובות, סטס מיס’זניקוב זו דמות מאתגרת לעשות – כי הוא לא ממש מוכר, אז עידן אלתרמן די הצליח. ליברמן המתנפח והמתפקל היא הברקה שמציגה אותו באופן מאוד שונה מהחיקוי המעולה של אסי כהן בארץ נהדרת (ומאוד מורכב טכנית – אחת הסיבות שהצילומים התארכו) והחיקוי של איתן כבל על ידי מיקי גבע הוא מצויין בדיוק כמו שהחיקוי של מאיר שטרית שהביא אותו לעולם היה מצויין, וזה מה שהחזיק והצדיק את מערכון העבודה.

אהבתי גם את מבזק החדשות (חוץ מרותם, כאמור), ואת המערכון על משפחת הפשע הראשונה של תל אביב שהוצג לקהל בתוכנית, אבל נדחה לאחת התוכניות הבאות, בגלל חוסר זמן.

ובונוס מהסט: השבוע שודר בערוץ 2 סרט על בגידות. אבוהב אמרה שהיא צפתה בו לבד, מאחר שבעלה במילואים. פה צריך לצחוק, אבל עופר שכטר החליט שזה לא מספיק אז הוא אמר משהו כמו “מילואים הא? מילא אותה טוב טוב”. אבוהב ממש לא אהבה את הבדיחה ודרשה שהיא תרד בעריכה.

וזה רק אני או שעפר שכטר בזווית מזויימת מזכיר את גדי יגיל?

ואז מגיעי דוד רוקני – שבאופן לא ברור מנהל את הטקס עוד מלפני קום המדינה (אחרי שהוא מקבל רשות מיו”ר הכנסת. אני תוהה מה יקרה אם הוא לא ירשה לו). בטקס יש נאום שבדרך כלל כולל את הביטויים “ניצבים אנו בפני….”, “חזקים ואיתנים מתמיד….”, ו”אחרי 2000 שנות…”. אחריהם מגיעים המשפטים הארוכים ביותר שנאמרים בטלוויזיה ותמיד נגמרים באותו פאנץ’ ליין “ולתפארת מדינת ישראל”.

אבל הקטע שאני באמת אוהב – זה הדגלנים. הם יוצרים את המספר 61, את המנורה עם ענפי זית, סמלים ישראלים אחרים, ובתקווה ששנה הבאה תהיה בסמל המתמטיקה ואז נזכה לראות את הביצוע שבכותרת.

לפני שמיליון ילדים בכחול לבן רצים להשלים את הצורות השונות ישנם רק 61 חיילים, כמדומני. בכל שנה נוסף דגלן לריקוד לפי שנות עצמאות ישראל. וכאן עולה השאלה – מי משיג לי צילום של טקס הדלקת המשואות הראשון בו חייל בודד נלץ ליצור מגן דוד?

והנה שני קטעי וידאו – הראשון זה שיר הפיקניק של יאיר ניצני שתמיד מצחיק אותי. השני – מישל דור ושוקי גלילי עושים מנגל ממארז של מחשב, ובונוס שמישל הוסיף – פספוסים שלנו מהשנים האחרונות בצילומי כתבות וידאו. אחרי שלוש שנים של עבודה איתו אני יכול להגיד שזה רק קצה הקרחון. חג שמח!

ואז הגיעה “החברים של נאור”. סדרה שמבקרים חיכו לקטול אותה כמה היא לא סיינפלד, במיוחד אחרי “פאזל” המביכה של יואב צפיר. מדובר במבנה חברתי של ארבע-חמישה חברים (כולל בחורה), ודמות ראשית של סטנדאפיסט שמשלב קטעים מההופעה שלו בתוכנית.

ואכן, אחרי ששודר הפרק הראשון בעונה הראשונה, התברר ש”החברים” היא אכן לא סיינפלד, אך התברר גם שטוב שככה. מדובר בסדרה מצחיקה בפני עצמה, שלמדתי לחבב יותר ויותר עם הזמן.

הוזמנתי (או הזמנתי את עצמי) כבלוגר, להקרנה של העונה השניה בסוף השבוע. שם הצג פרק כפול מאצע העונה.
במרכזו של הפרק, שהוא קורב לפיצ’ר, נקלע ציון למלחמה בין ראשי הפשע בתל אביב המגולמים על ידי איציק כהן ועמוס לביא – שחקנים מצויינים שנתנו הופעה מעולה. המשטרה מבקשת ממנו לחמם אותם אחד על השני על מנת לעזור לה ללכוד אותם.

יובל סמו, קומיקאי מבריק בעצמו, מחליט במקביל שגם הוא מאפינור ומאמץ לעצמו את הגינונים והקללות שמלווים לעניין. מכאן הכל הולך ונהיה מסובך עד הקרב האחרון בין לביא לכהן – בו כולם מוצאים את עצמם מעורבים.

כל זה, כמובן, במופרכות תסריטית שאופינית לכל סיטקום עם בדיחות קצת מטופשות, אך גם עם הברקות קומיות שידברו לחובבי טלוויזיה, שלא לומר לארון סורקין. באחת הסצינות מפקד משטרה פונה לשני פקודיו כשהם הולכים, ואומר להם “דברו מהר כי עוד מעט נגמר לנו המסדרון”.

נראה שציון, יחד עם חוש ההומור שלו, עבר תהליך חשוב של התבגרות מאז ימיו כסטנדאפיסט, ואפילו מאז העונה הראשונה. לפחות על פי הפרקים הללו – איו ספק שמדובר בסיטקום ישראלי מקורי, מצחיק ומושקע מואד – גם בכתיבה וגם בהפקה. צחקתי בקול לאורך הפרק בלי להרגיש נבוך.

ציון קצת נחנק כשעלה על הבמה אחרי ההקרנה, וסיפר איך נאלץ לבקש טובות ולבצע צילומי השלמות פחות או יותר בעצמו, כאשר נגמר התקציב. הוא גם אמר שהוא לא ירוויח כסף מהעונה הזו, ואיך עשה את זה בעיקר בשביל היוקרה, הנשמה, והפידבק שהוא מקבל ברחוב – ואני מאמין לו. באופן מצער אפשר למנות על יד אחת את הסיטקומים הרציניים שמשודרים היום בישראל. וב”למנות” אני מתכוון להרים אצבע אחת ולהגיד “החיים זה לא הכל” עם קושניר, ואולי “רמזור” שהתסיימה.

הפקת העונה השניה ושידורה במצב של ערוץ 10, ובמצב הטלוויזיה בכלל, על רקע מאבק היוצרים – מראה שאפשר לעשות סיקטום ישראלי מצחיק וכיף לצפיה. צריך רק להשקיע.

למה הם עשו את זה?

עדכון הדמויות אחרי כל כך הרבה זמן (ועלותה של מגי במרכול) זה רק חלק מהעניין. כפי שכתב בארט על הלוח והילל את ה-TVHD – מדובר בפתיח, וגם בפרק כולו – ששודר ב-HD – שזה אומר יותר פסים וכאלה – ואיכות שידור גבוהה יותר. ובטח אנימטורים שעובדים קשה יותר.

מחר (17 בפברואר) הייתה אמורה לעבור ארה”ב כולה לשידורים דיגיטליים – בין השאר בשביל לפנות את התדרים של האנטנות למוקדי חירום, ולחברות תקשורת ששילמו טריליארדתלפים דולרים עליהם – כי אפשר לעשות עליהם כל מיני דברים מגניבים כמו אינטרנט ממש מהיר עם פחות אנטנות. עם הכסף הזה ארה”ב מאפשרת לצופי הטלוויזיה לקנות בהנחה ממירים – למי שעוד נשארו טלווזיות רגילות. כולם מנצחים, חוץ ממי שלא מנצח.

אלא שמפה לשם היו בארה”ב בחירות – וממשלה שמתחלפת, ומשבר כלכלי, ומלחמה בעזה (שלא באמת השפיעה, למעשה, כי היא הייתה פה). אז בזמן שחלק מהרשתות נערכו ועברו לשידור דיגיטלי וכבר החלו לשדר כבר את התוכניות שלהן ב-HD, ב-4 בפברואר (הרבה אחרי שהפרק הנ”ל של סימפסונס כבר היה מוכן, סביר להניח), הוחלט לדחות את המעבר לטלוויזיה המגניבה שאנשים מבוגרים לא יסתדרו איתה, ולבצע אותו באופן הדרגתי.

והנה בשביל לעבות את הפוסט, הפתיח עם שחקנים חיים ונושמים.

ומשהו שרק עכשיו הבחנתי בו בפתיח הזה – למה מארג’ יושבת באוטו בריטי בצד ימין וכשהומר יוצא מהאוטו הוא יוצא מצד שמאל?

לפני קצת פחות שנים, אני ושותפי לדירה החלטנו לעשות ליל סופרבול כמו שצריך, רק בגירסת הרמת גן, ועם טלוויזיה יותר קטנה, בירות מקומיות ויותר ג’אנקפוד ועם אורחים וחברים. האורחים והחברים לא הגיעו, אז בחרתי קבוצה אקראית לעודד, הוא בחר את השניה. צפינו כ-5 דקות והלכנו לישון, כי בכל-זאת אנשים עובדים. וגם לא הבנו כלום ממה שקורה על המסך. אמרו לי שבישראל יש משוגעים לדבר שגם לא מבינים כלום, אבל מתקבצים בפאבים בשביל לצרוח לעבר הטלוויזיה ולא להבין בצוותא.

והנה, עוד פחות שעתיים שוב לא אצפה בסופרבול (הפעם מספר ארבעים ושלוש), עם כל הפרסומות המגניבות ביותר בטלוויזיה. קראתי שהשנה דוריטוס ביקשו מהלקוחות שלהם ומהגולשים לצלם משהו מגניב, ומי שיזכה בתחרות (חוץ מדוריטוס שקיבלה מלא פרסומות בחינם שמשודרות בכל האינטרנטים) – הפרסומת שלו תשודר במשחק עצמו – בספוט בן 30 שניות שעולה מלאנתלאפים דולרים.

נשמע מוכר? זה בגלל שאותו מותג חטיפים עשה את זה בכוכב נולד ב-2007. כל שנותר לקוות אחרי ההעתקה הזאת שעשו האמריקנים, הוא שליגת הפוטבול בארה”ב לא תגייס גם אליה את צביקה הדר. אם כן, נוכל יחד עם עשרות מליוני אמריקנים לראות אותו אחרי “ברייק הזהב” (עוד קונספט שהליגה גנבה ברוב חוצפתה) מכריז על המנצח בין שתי הקבוצות: האינדיאנה איי דונט ריממבר נגד הניו המפשיר הו גיבס א פאק.

וסתם פרט טריוויה שמצאתי פעם – תעריפי הפרסומות של הסופרבול כה גבוהים בין השאר כי מדובר באירוע הטלוויזיוני הנצפה ביותר בארה”ב. אז זהו, שלא בדיוק. כלומר לפחות לפי ויקיפדיה – שאם זה כתוב בה זה חייב להיות נכון (ושם גם מפנים למקורות אחרים). התברר לי בשיטוט שם לאחרונה שבסופרבול האחרון (2008) ששבר שיא צפו 97.5 מיליון איש, ואילו בפרק הסיום של מאש מ-1983 צפו 105.7 איש. וכנראה הרבה מהם הורידו את המים באסלה ביחד – אני אשמח לשמוע סימוכין לזה.

ואז הגיעה התוכנית של אתמול, “ארץ נהדרת נלחמת” שמשום מה השם לא הסתיים ב “יחד עם ליאור שליין ב’שבוע סוף’”. בתוכנית של אמש חזר לי קצת הוואו ומצאתי את עצמי צוחק כי התוכנית הייתה מצויינת, ונראה שהכותבים והקאסט שיחררו החוצה דברים שהחזיקו לא מעט זמן בבטן – חלק באנדרסטייטמנט, וחלק בצורה בוטה וישירה. נכון, גם כאן היו קצת דברים שחזרו על עצמם, ובדיחות מתבקשות. אבל יש בקשות שצריך להענות להן.

קטע שאהבתי במיוחד של איך ישראל נתפסת בתקשורת, הראה בין היתר את טל פרידמן מגלם את דובר צה”ל מוכר את ההפצצות המצולמות של דובר צה”ל ב-VOD של הוט, שהרי קטעי הווידאו האלה לא זוכים למספיק חשיפה ב-4,000 שעות של משדרי אקטואליה מדי יום. ובין דמותה של יונית לוי שמנסה להיות פטריותית, לדמותו של אברי גלעד שאומר שהכל “מ-ע-ו-ל-ה” הופיע שם גם מאור כהן, קומיקאי מוכשר שפשוט לא מקבל מספיק זמן מסך וחופש להתפרע, ככתב BBC האנטישמי. מ-ע-ו-ל-ה.

בזמן שאני אצא מהבועה שלי, כדאי שתצאי מהקופסה שלך ותגלשי מבית קפה אינטרנט, אם את רוצה לפרסם טוקבקים לא חתומים שמראים כיצד עובדי החברה מתמודדים עם ביקורת על מוצר תוכן שלה.

אבל אני לא מנהל את NBC עדיין, אז אני לא קובע. הם קובעים, ובמקום סוף סוף לזרוק אותו כשקונאן אובריאן יחליף אותו – בניו יורק טיימס מדווח שמעבירים אותו לשעה 10 בלילה, חמישה ימים בשבוע (עניין לא פשוט בכלל). שעת השידור הזו כרגע מאכלסת סדרות של NBC כמו אי אר, חוק וסדר וכדומה שידחקו ויצטופפו בפריים טיים.

בהוליווד, אמר פעם הבמאי קווין סמית’, נכשלים כלפי מעלה. האמת היא שב-NBC פשוט חושבים שמדובר בתרנוגלת שמטילה ביצי זהב, שאחר כך מותכות לכדי אוסף מכוניות מטופש ומיותר, ומפחדים שהוא יברח לרשת אחרת, כמו שלטרמן ערק לאחר שהפסיד את משבצת הלילה ללנו.

במקרה של לנו ההדבקות לכסא גם קצת מדאיגה. הוא יישאר באותו אולפן ממנו הוא משדר את הטונייט שואו, וקונאן יצטרך למצוא לעצמו אולפן אחר.

התרנגלות גם לא צריכה להיות יצרתית. בטיימס מדווח גם שלנו פחות או יותר ישאיר את הפורמט של התוכנית דומה, והנודניק הזה ישמור על הפינות “Jay Walking” – בה הוא מגלה שברחוב יש אנשים טיפשים שלא יודעים מה הבירה של מקסיקו – שזה אמנם מחדל, אבל בטלוויזיה זה אפילו פחות מצחיק ממה שזה נשמע.

הפינה השניה שהוא מתעקש להשאיר היא ה-Headlines – דברים מצחיקים ששלחו לו מהעיתון, כותרות תמונות ומה לא.שזה מצחיק לפעמים, אבל רק אם משתיקים את הקול, כי הוא מתעקש להסביר כל בדיחה ובדיחה טוב טוב, אם הצופים לא יודעים קרוא וכתוב.

אבל מילא שני אלה, הדבר השלישי והכי מעצבן שהולך להישאר בתוכנית, כך מתברר, זה המנחה ג’יי לנו.

מה שהושק ביום רביעי (גלובס, דהמרקר, אייס, וואלה), הוא לא בדיוק “אתר” – אלא שני מיני-אתרים נפרדים אצל שני אתרי הזכייניות. (קשת ורשת)

חדשות 2 משודרות ברשת כבר למעלה משנה, ובאתר קשת, לדעתי, קצת יותר, ונוספו מאז מבזקים יומיים וכל מיני תכנים – אבל בואו נגיד שאני מתקטנן (מלשון קינן, כמובן) ופשוט מדובר בבטא ארוכה, ועכשיו היציאה מהבטא והוספה של וידאופדיה, אנימציה סאטירית, צ’טים ועוד דברים שאתר לחברת חדשות הוא אכן המקום להם.

האתר שנעלם

אבי וייס, מנכ”ל חברת החדשות אמר לאייס “הדיונים על הקמת אתר לחדשות 2 החלו מזמן, כבר לפני 3-4 שנים”. רק שהם התחילו הרבה לפני כן. לחדשות ערוץ 2 היה לפני כשעשור אתר אינטרנט בכתובת israelnews2.co.il.

מצאתי אותו בארכיב הרשת, האתר היה באוויר למשך תקופה קצרה מאוד. – אם תחליפו את הקידוד ל-Visual, תוכלו לראות (מתחת לתמונתם של מיקי ויעקב) ידיעות על הסכם קרב עם הרשות הפלסטינית, ענייני טפסי התפקדות, עוד מיסים. למעשה, שום דבר לא השתנה מאז 25 בינואר 1999, למעט שער הדולר שהיה 4.2360. אך, היו ימים.

היה גם את הדומיין ch2news.tv (כשמדינת טובלו הבינה שהקיצור שלה יכול להכניס לה הרבה כסף מתחנות טלוויזיה בעולם) – ושימש לכתובת מייל של אנשי הערוץ. בוריס בולטיאנסקי אף תוהה בפני למה לא נעשה שימוש בדומיין www.news2.co.il שרישומו חודש לפני פחות מחודש. כרגע הוא משמש רק למיילים של אנשי החדשות אבל לא מוביל לשום מקום כשמקליקים עליו.

תכנים מקבילים

באשר לבחירה במיני-אתרים במקום באתר עצמאי, טוענים בערוץ, לפי הדיווחים, שהחברה רוצה לנצל את ה”טראפיק” (אפשר גם לומר “תנועת גולשים”, או “כמות גולשים”, אגב) הקיימים של רשת וקשת.

זה הגיוני – אנשים כבר מכירים את האתרים הללו וכבר גולשים בהם, והכתובת מפומפמת לצופים בשידורים במשך כל היום. מצד שני, לא יהיה דומיין והגולשים יצטרכו להגיע דרך הזכייניות או דרך גוגל.

בינתיים מה שנוצר בפועל הוא כפילות של תכנים. שימו לב, למשל לידיעה על אולמרט והשתיה שעשה בקדימה. ברשת הידיעה עלתה ב-7:45, ואילו באתר קשת הידיעה עלתה ב-7:50. שלושים העורכים היעוודים ל”אתר” של 2 מעדכנים למעשה שני אתרים, עם שתי מערכות ניהול תוכן נפרדות לווידאו ולטקסט (סביר מאוד להניח), שני עמודי בית לערוך ולפנות מהם לכתבות החדשות, שני מערכי טוקבקים נפרדים ועוד.

ב-2 בטח מעדיפים לא להקים שוב אתר משלהם, שכן יתכן מאוד שהזכייניות יתאחדו, מי יודע מתי. או שיהיה אפשר איכשהו לאחד את ניהול התוכן, כאשר יעלה אתר מקו של קשת, לאחר הדחיה הקצרה, אוטוטו בנובמבר 2007.

הויה דלורוזה הזו הומחזה, במודע או שלא במודע, בפרומואים לתוכנית, בהם היא משפילה את עצמה בפני “מנכ”ל ערוץ 2″ רק בשביל לקבל את התוכנית, עד שסוף סוף הוא מסכים לתת לה אחת במוצאי יום העצמאות.

עכשיו, ממש בדיוק כשהתוכנית “באה בטוב” אמורה להיות משודרת, נתקע הסיפור עם אולמרט שנתון שהיה נתון תחת צו איסור פרסום. כל הפרטים שאסור לפרסם, פורסמו כמובן בתקשורת הזרה כל מי שיש לו דפדפן וחיבור לאינטרנט כבר יודע בדיוק מה היה שם.

ערוץ 2 פתחו מיד אולפן חדשות בנוהל פיגוע, עם פרשנים וכתבים פזורים ברחבי הארץ בשביל להגיד במשך דקות ארוכות שעדיין אסור להגיד כלום, אבל ממש עוד מעט יהיה מותר להם כשיוסר צו איסור הפרסום. אז כמו כל התקשורת, הם עדיין חוגגים סביב מה שאסור להגיד ומפרסמים שביבי מידע וחלקי מידע.

די בהתחלה דני קושמרו, מנחה המשדר, כינה אותו “מוזר” והתנצל שהם בכלל מנהלים אותו. הנה רעיון – נסו לא לנהל אותו, ולפרוץ לשידור אם באמת יקרה משהו. מה שקרה רק שעה לאחר שהוא נפתח.

לוח השידורים בלווין השתנה כבר, התוכנית הוסרה ממנו, ובמקומה מופיעים “שינויים בלוח המשדרים”, “חדשות” ושידורים חוזרים של “הישראלים” אותם נאלצו לראות צופי ערוץ 2 לאורך כל החג, אחרי שבחרו להישאר בבית ולברוח מעשן המנגלים.

ואם לא מספיק שהרגו לעינב את התוכנית בפעם המי יודע כמה, הפרומואים בהפסקות הפרסומות של משדר הסרק הזה הפכו למשטח ריקודים על גופת התוכנית – ואם לא הבנו עדיין – מחר וביום ראשון ישודרו ספשלים קומיים ליום העצמאות של שלום אסייג וארץ נהדרת.

ממש לא יפה, אדוני המנכ”ל.

*כותרת – גילעד נס

אז כמה מחברי כן נסעו, וערוץ 2 שלח את אילן לייזרוביץ’. אני מניח שהייטק וטכנולוגיה זה לא תחום הסיקור הרגיל שלו, וזה בסדר – לא כולם צריכים להבין בהכל. הוא ראיין שם את נציגי מיקרוסופט שיתכן שלא מסרו לו את כל המידע עבור הכתבה שהביא משם, ואני שמח להשלים פרטים.

המשחק “גיבור גיטרה” (או guitar hero, אם תרצו), בו יש לנגן על גאדג’ט דמוי גיטרה לפי הוראות על המסך, הוא לא ממש מכשיר חדש. הוא יצא כבר ב-2005, ומאז יצאו לו שני המשכים וכל מיני גירסאות, וגם משחק יותר מתקדם – Rock Band שבו יש כבר להקה שלמה שצריכה לדעת לנגן.

קונסולות ה-XBOX, עליה עובד המשחק (ולא רק עליה אגב, המחשק מתאים גם לקונסולות המיוצרות על ידי חברות מתחרות למיקרוסופט שמארגנת את הכנס באילת והזמינה אליו את העיתונאים), תגיע בקרוב, הובטח בכתבה. אני מניח שאם מבטיחים משהו כזה כל כך בנחישות, ומדברים עליו כבר 3 שנים, הרי שהוא חייב לקרות.

גם הזון לא ממש חדש. הוא יצא לפני שנה וחצי (ובדקנו אותו), ומאז יצאו לו גירסאות חדשות, שעדיין לא הגיעו לישראל. “מעבר לזה שהוא מנגן מוזיקה ומשמיע וידאו”, אמר ליאור צורף, מנהל השיווק של מיקרוסופט בישראל, הוא מאפשר לך לשתף”, והסביר איך אפשר לשלוח שירים ממכשיר למכשיר. נהדר. רק שהוא כנראה שכח לציין שאת השירים שקיבלתם מחבר תוכלו לשמוע רק שלוש פעמים.

את הפרק המלא (עונה 12, פרק 4) אפשר ומומלץ לראות באתר SouthPark Studios.

סטיבן קולבר, הסאטריקין המבריק בטלוויזיה האמריקנית, אמר באחת התוכניות שלו כי בעזרת וויקיפדיה “מביאים את הדמוקרטיה למידע”. אם מספיק אנשים מאמינים במשהו, הוא אמר, הוא הופך להיות עובדה – הנה, זה כתוב בוויקיפדיה. באותה תוכנית הוא קרא לגולשים להיכנס לערך של “פילים” ולכתוב שם שאוכלוסית הפילים באפריקה צמחה ושהיא כבר לא בסכנת הכחדה.

הוויקיפדים זעמו. הערך ננעל לעריכה נגד הצופים הפרחחים של קולבר שנענו לקריאה שלו, הייתה סולחה עם ג’ימי וויילס, מייסד וויקיפדיה והעניין הסתיים. והנה, לאחרונה התברר שכנראה כן אפשר לשנות את המציאות. בדרום אפריקה מחפשים דרכים לווסת את אוכלוסית הפילים.

בתחום המחשבים והאינטרנט אנחנו מקבלים, למשל, הצעות לכתוב על החסכון בכסף והיעילות בשימוש בדיו חלופי, ובאותה תיבה במקביל מתקבל גם מייל המתריע בפני הסכנות של שימוש בדיו חלופי והנזקים העצומים שזה עושה למדפסת (תלוי אם ההצעה מגיעה מיבואני דיו חלופי, או יבואני מדפסות מותגיות – המסקנות שונות לחלוטין בשני המקרים, באופן מפתיע למרות שבשני המקרים מדובר במומחים גדולים בתחום הדיו).

אני לא יודע אם מי שמייחצ“ן את הסרט “ללא עקבות” שלח עליו “הצעה לאייטם” לכל מיני מערכות, או שסתם מדובר בעיתוי – הסרט יצא בסמוך ל”יום האינטרנט הבטוח” מאנשים שמורידים דברים שחל היום (אגב, אני לא אדיוט. ב“על בנים ועל בנות” בכל גליון של מעריב לנוער מאז שהומצא הדפוס ועד היום נכתב שאין דבר כזה “ימים בטוחים”).

כך או אחרת, שני דיונים שהתקיימו בטלוויזיה בנושא הסכנות באינטרנט שילבו לתוכם את עלילת הסרט המטופשת בה רוצח מתועב פותח אתר ומודיע שככל שיעלו הכניסות – כך איזה מישהו שהוא מתעלל בו במרתף יירצח יותר מהר. מעיין גירסה מודרנית ל-Saw, למי שראה, ואם במודרנית הכוונה למשהו שמתאים לשנת 1998.

לי, אגב, זה מזכיר את אחד האתרים הראשונים שצפיתי בהם באינטרנט – אדם חיבר את המחשב שלו ליד רובוטית ולמצלמת רשת, ובכל פעם שמישהו הקליק, היד נופפה לשלום לחתול שלו, שנהג לישון בקרבת המחשב.

אפשר לנהל דיון אינטלנגטי על סכנות הרשת. מצד אחד, היא מאפשרת פשיעה בנקאית וכלכלית שלא מצריכה שבירת קירות ופריצה לכספות אלא להושיב סקריפט קידי שינסה לפרוץ לאתרים או לגנוב סיסמאות של אנשים, וכן, היא מאפשרת גם לפדופילים לארוב בצ‘טים וברשתות חברתיות לילדים תמימים ולפתות אותם בקלות, כי קל לרכוש אמון של ילדים דרך הרשת כשמסתתרים מאחורי זהות בדויה, מאשר בגן ציבורי.

מנגד, אפשר לטעון שכללי זהירות בסיסיים ימנעו פריצה לחשבון הבנק וגניבת זהות, ושיש המון פדופילים גם בעולם האמיתי, וכאלה שנוגעים בילדים שלהם בבית, או נוגעים בהם בבית ספר ושישנם ילדים באינטרנט שסוגרים את החלון של הצ’ט ברגע שמגיע מישהו חשוד.

אבל אם מנסים להשליך על המציאות מתוך העלילה של “ללא עקבות”, או מתוך כל עלילה בדיונית אחרת, הדיון כבר הופך למטופש לא רציני, ומצייר את האינטרנט בצורה מעוותת ולא מציאותית.

במצב הזה, אפשר פשוט לשלוף את הדלוריין ולחזור אחורה בזמן בשביל למנוע מכל האינטרנט הזה בכלל להיווצר על ידי חיסולו של סבא של אל גור. או כמילותיו של ידידי גדי שמשון שהתשתתף בשני הדיונים – בתיק תקשורת ובתכנית הבוקר של ערוץ 10 – “צריך לקרוא לסופרמן וג‘ק באוור“.

עדכון: גם יהונתן קלינגר כתב על זה.

.פורסם גם אצל גדי שמשון