ואז אתם מגיעים לביקורת דרכונים, והדרכון הביומטרי שאמור לקצר את התור לא בתוקף.אז אתם נעמדים בתור לחדש אותו, ובדיוק לפניכם עומדות שתי נשים שלא דוברות עברית או מבינות ציור שמראה להניח את היד. אז אתם מתעכבים עוד. התוצאה: אין זמן לאכול קרקרים ולשתות קולה בלאונג’ ליד שער העליה למטוס.

ואז בערך 20 שעות ושתי טיסות אחר כך הגעתם ליעד. שלפתם את המחשב, התחברתם לאינטרנט והחלטתם למלא קצת חשמל כי מד הסוללה מראה 82 אחוז – שזה שעתיים וקצת עד שלוש. אז אתם שולפים את המטען מהמזוודה מחברים מצד אחד למחשב, ומצד שני לא מחברים לכלום – כי שכחתם מתאם אמריקני.

אז אתם שואלים אנשים איפה אפשר לקנות מטען למחשב – ומפנים אתכם לקניון מעבר לכביש. אתם לא מוצאים אותו. וכשאתם כן מוצאים אותו, אתם מגלים שאין בו שום דבר שקרוב למטען. אז אתם מסתובבים ברחוב וכל מה שיש זה מכוני פדיקור ובנק שפשט את הרגל. מעבר לכביש אולי יש תקווה? לא. שם יש את הבנק שהולאם.

אז אתם שואלים שוב וממליצים לכם ללכת לבסט-ביי. רק תמשיכו עם הרחוב לכיוון מזרח מעבר לדרך המהירה, תפנו ימינה וזה שם. אז אתם הולכים. יותר משני קילומוטר (מדדתי בגוגל-מפות, זה המרחק). כי בערים פרבריות באמריקה אנשים לא הולכים ברגל – הם נוסעים.

בגלל זה אתם גם מקבלים מבטים תמוהים מאנשים שאתם שואלים אותם איך מגיעים לבסט ביי ברגל כשאתם באזור. אז הם מציעים לכם לטפס על הגבעה, לחצות את מסילת הרכבת ולמצוא מקום שבו יש פירצה בגדר כדי לעבור דרכה. בנקודה זו אתם מחליטים שמטען לא שווה את החיים שלכם ואתם הולכים מסביב ומגיעים כבר להליכה של 2.5 קילומטר (בכיוון אחד, כן?).

ואז אתם נכנסים לבסט ביי, והאיש לא כל כך מבין למה אתם רוצים לקנות מטען ואם יש להם דברים כאלה בכלל, ואז הם שולפים מטען אוניברסלי! ואחרי שאתם משלמים 119 דולר (כן!), ופותחים את אריזת הפלסטיק מהגיהנום (כי אפשר לשלם לפתוח ולהחזיר, אבל לא סתם לפתוח ולבדוק אם זה עובד) אתם מגלים שמביחנת הגודל הכל טוב. עכשיו צריך לקוות שהעין שלכם היא אינדיקטור טוב.

ואז אתם חוזרים את המסע חזרה (בו יש עבודות בכביש שמצריכות לחזור למעבר החציה ולעבור לצד השני) רק בשביל לגלות ששכחתם שני דברים. הראשון – מצלמה. כי ראיתם לפחות 20 דברים ששווים צילום, אבל לא תעשו את הדרך חזרה בשביל לצלם אותם. השני – מטריה. שזה נחמד שיש לכם כשיורד גשם, במיוחד אם אתם ממושקפים והגשם מרטיב את המשקפיים ומסתיר את שדה הראיה.

אז אם הצלחתי לכתוב את הפוסט, הכל עובד ושדה הראיה שב אלי. אבל חוץ מזה, באמת הכל אחלה. פרטים נוספים על האירועים פה שלשמם באתי ממש בקרוב.

הגיוני שבזמן שמפמפמים כתובת אינטרנט בת אות אחת במסגרת קמפיין רחב היקף, תהיה עליה בכניסה לאתר. מעניין יהיה לראות איך האתר יתייצב חזרה כשהקמפיין ירד – אבל אני מתקשה להאמין שנקבל על כך הודעה לעיתונות בנוסח “האתר חזר למספר הכניסות הרגיל שלו! הסרת הקמפיין הצליחה!”.

שאול מככב ברשתות חברתיות, משתתף בפורומים ומגיב בטוקבקים.

זאת דרך אחת לתאר את המהלכים של שאול ברשת. את מככב הייתי מחליף במשתמש בפרופילים מזוייפים. אדם שוב, שלקח חלק בקמפיין, פתח פרופיל מזוייף לשאול בקפה דה מרקר – לא הרבה אחרי שעזב את תפקידו כמנהל הקפה. אז, מחק את הפרופיל של צביקה בשור, בגלל שהתמונה נראתה כמו איור ולדבריו:

ההחלטה בעניין התמונות עקרונית ויש היגיון מאחוריה. היא מבוצעת ללא איפה ואיפה משום סוג – ממנכ”ל ועד מזכירה.

האמת, שטכנית, הוא לא מנכ”ל ולא מזכירה, אלא בעלים של חברה משל עצמו, אז הוא לא נופל בקטגוריות שהציג. הפרופיל ההוא נמחק.

לתגובות בטוקבקים ובפורומים יש שמות: “טרולינג” ו-”ספאם”. אין קשר בין דפי זהב, או דמות שמוכרת פרחים לבין המקומות בהן היא הגיבה – אלא אם מתן חמניות למישהי שיש לה חשש שהיא נדבקה באיידס נראה שייך. (אגב, זו לא הפעם הראשונה שבדפי זהב נוהגים בלוגיקה הזאת של קשר מאולץ) מנהלי קהילות ומסנני טוקבקים מחקו אותו במקרים רבים ומנעו ממנו “לככב”.

בתוצאות חיפוש המושג “שאול פרחיו” בגוגל, נמצאו 160,000 אזכורים מה שמעיד יותר מכל על חיבת הגולשים לשאול והשמחה על חזרתו.

כן, חוץ מלהבין שאם הם הציפו בטוקבקים ופורומים באתרים שונים ברור שיהיו יותר תוצאות בגוגל, גם אני שאלתי “מה הקשר בין אהבה לכמות אזכורים?”, אז קיבלתי הסבר ממשרד היח”צ של דפי זהב שקצת משנה את הגירסה.

אזכורים בגוגל מעידים על עניין, לא בהכרח על אהבה, אבל בהחלט על כך שהקמפיין עורר את הרשת וזכה לתגובות גולשים.

נו, ובגלל שדפי זהב הכניסה את איידס למשוואה במערכה השניה של הפוסט, גם אני אכניס אותו (ואמנע מחוק גודווין שהיה מאלץ אותי להכניס מונחים פופולרים בהרבה): חיפוש “איידס” בגוגל גם מעלה כמה עשרות אלפי תוצאות, אבל אני לא חושב שיש לאנשים חיבה לזה. אגב, קשרו לפוסט הזה ב”שאול פרחיו“, כדי שגוגל תביא אזכורים שבאמת מחבבים אותו.

ועכשיו למשל: פיל ועכבר רצים רצים רצים במדבר, פתאום העכבר מסתכל אחורה ורואה זבוב שעומד במקום ואומר “תראו כמה אבק אנחנו עושים”. ולנמשל:

הקמפיין הייחודי מבליט את רשת האינטרנט, על מגוון האפשרויות שבה, כמדיום המרכזי והאפקטיבי ביותר. במקרה זה הטלוויזיה הינה מדיה תומכת [...] בעקבות ההצלחה החליטו בדפי זהב בצעד תקדימי להעלות לטלוויזיה סרטון באורך מלא של 90 שניות, הארוך ביותר ששודר בטלוויזיה ב – 5 השנים האחרונות.

ברור, אתם מוציאים 2 מיליון שקלים על “תמיכה” בקמפיין אינטרנטי. לא כי רוב האנשים עדיין יצפו בזה בטלוויזיה.

אדר שלו, שכנתי למשרד, מציעה פתרון יותר טוב – לשלוח חזרה תשובה ב-ODT. עכשיו נראה אותם.

בהמשך ההודעה לעיתונות שנשלחה מהחברה נכתב (כמו שבטח יכתב בתחתית שלטי החוצות, המודעות והפרסומת בטלוויזיה) שיש מגבלה של 200 דקות, והמסלול הוא במחיר של 12.90 שקלים לחודש.

זה היה קשה ומורכב, אבל השגתי את האביזר המדעי המתקרא מחשבון. אם נרשמים למסלול מדובר ב-6.45 אגורות לדקה. וגם זה בהנחה שמנצלים את כל 200 הדקות הללו. אם מנצלים פחות מזה, המחיר עולה. על דקות מעבר ל-200 משלמים רגיל

בשעות השפל, אגב, ללא המסלול, המחיר לדקה זול מה”אפס אגורות” ועומד על 4.7 אגורות לדקה.

למשוואה מצטרף מסמך היתכנות טכנית שהכין אגף ההנדסה של משרד התקשורת לפני כשבועיים, ובו סקירה טכנית וכלכלית של אפשרויות לסינון של האינטרנט על ידי גולשים ועל ידי הספקיות. למי שהחוק מעניין אותו וחשוב לו (בין אם הוא תומך בו ובין אם לאו), אני ממליץ לקרוא את נוסח ההצעה האחרון, ואת מסמך ההיתכנות של משרד התקשורת (מצטער, יש רק PDF) במלואם. אני מקווה מאוד שהמחוקקים שאמורים לדון על זה מחר עשו את זה.

בכל מקרה, בצהריים אני אהיה בוועדת הכלכלה של הכנסת ואדווח.

.פורסם גם אצל גדי שמשון

תקציר הפרק, המתפרסם בלוחות השידורים ברשת, ובממיר של יס, כשלוחצים על ה-+, מספר על אירועי הפרק היום, וחושף פרט זניח שלא ממש משנה לאף אחד חוץ מאלה, שנניח, צופים בסדרה – מי זוכה בבחירות לנשיאות. פניתי ליס דרך האתר ואנסה לברר עם חברים איך מגיעים ישירות לאחראי על התקצירים. בכל מקרה, פניתי גם לאחראי על האינטרנט.

קול מן העבר: הסדרה הכי מדהימה שנקלקל לכם

כך או כך, רק כדי לדעת שאני לא שופט ספר לפי הכריכה (אגב, אני שוקל לחזור לפורמט המיושן הזה, ‘ספר’, עם כל הזבל המוגש בטלוויזיה. מצד שני, אני אוהב לראות טלוויזיה ולהתעצבן, אחרת על מה אני אכתוב), לחצתי גם על הפלוס הקטן בשלט בשביל לקרוא תקציר של הסרט (המקבילה של הוט לללחוץ על ה-i ובינתיים לחפש מידע על הסרט באינטרנט, או פשוט לראות את הסרט עד הסוף) ולמרות האפקטים הכה מדהימים של זומבים או מה יוצאים מתוך החול, ראיתי שמדובר בסרט יחסית חדש מ-98.

בתקציר שמתי לב גם לליהוק, שאולי היה צריך להדליק נורה אדומה ענקית אצל המפיקים שממש שמו על זה כסף (ולא סתם נורה אדומה, אלא גדולה כזאת ששמים מעל צ’יפס בפלאפליות כדי שנחשוב שהיא שומרת על החום). הסרט כולל את שחקני האיכות ג’יימס וודס ודניאל בולדווין. כנראה בילי זיין ואריק רוברטס בדיוק היו עסוקים בסרט מחורבן אחר, או סתם לא התעוררו, כי התקשרו אליהם לפני 2 בצהריים.

ג’יימס וודס, לא רק שלא עשה שום דבר טוב בקריירה שלו, אלא, לדעתי, אפילו לא זכה לעמוד ליד בית קולנוע ששודר בו סרט טוב או אפילו סרט בינוני. סוג של קווין בייקון, רק בלי הקטע שמנסים להגיע אליו ב-6 צעדים. מי שיגיד ’5 ילדות יפות’ מוזמן לתת לעצמו קנס ולצפות בסרט הזה. ומי שאומר שפאמילי גאי עשו לו כבוד, מוזמן להבין שהוא רק מחזק את הטענה שלי.

לגבי דניאל בולדווין – כפרפרזה על דבריו של גיא אליאב, אומר שבסופו של דבר, אין שום סיכוי בעולם שדניאל בולדווין יכול לעשות סרט יותר גרוע מוויליאם בולדווין.

בזק שלום מדברת [שם]
שלום, אני רוצה לבטל שיחה מזוהה על הקו
[..]
אני רואה שהם רשום על שם [שמה של אמי], מה שמך?
אהוד, והקו על שם אמא שלי.
הבנתי, אני צריכה לדבר עם בעלת הקו
אפשר לתת לך תעודת זהות שלה, זה יעזור?
כן
[מקריא מספר ת.ז. של אמא שלי]
אוקיי, יש דרך להעלות אותה לשיחת ועידה?
כן, אבל איך את תדעי שאת באמת היא?
אני אקח ממנה מספר תעודת זהות
את זה שהרגע הקראתי לך?
אני צריכה לדבר עם בעלת הקו.

בשלב הזה הבנתי שהשיחה תיכנס ללולאה אינסופית, או שהיקום יקרוס, או שהפסטה שלי תישרף, אבל אחד מהם יקרה קודם וויתרתי.

לא משנה. לפני הסרט מופיעה הודעה על המסך שאומרת שהם השקיעו מאוד במערכת הסאונד (ותזכירו לי לשלוח לכם את האות פ’ בצירוף קונטיינר של חי”תים), אבל שהמערכת לא יכולה לכבות לנו את הטלפונים הסלולרים, אז שנכבה בעצמנו (וחכו עם המשלוח מקודם, שאני אסיים להיקרע מצחוק על הרצפה).

לא יעיל, אבל לפחות הם מנסים, ואפשר לנסות להעריך את זה. אבל לא, זה לא נגמר. אחר כך הכיתוב מתחלף וכתוב שמי שרוצה לשים את זה על שקט, זה גם בסדר. למה שאני אמשיך לבוא לקלונוע?

אנשים שהוגים את האותיות ח’ וע’ כאותיות גרוניות לא מפריעים לי. לא עליהם אני צוחק. מי שמפריע לי הם אלה, שליתר בטחון, עושים את זה גם לאותיות כ’ וא’.

ויש כאלה. זה לא מצחיק בכלל.

הוא לא מרחם על הסלבים, כך אמר כשנשאל. מצד שני, לזיגי יש שכל. זיגי לא טיפש [לצורך העניין, אתן לו להנות מהספק שאולי בחירת הכינוי שלו קשורה לקומיקס משנות ה-70] בשביל שהוא לא יהפוך לסלב בעצמו ובשביל שלא יטרידו אותו כל שניה עם פלאשים כשהוא יורד לקנות קולה בפיצוציה זיגי עשה דבר פשוט – הראיון איתו בערוץ 2 התקיים בחושך. כמה נוח.

במקום זה, הנה לקט פוסטים:
משדרגים (נכתב במקור בדצמבר 2005)

אתה מסכים איתי? (נכתב במקור במרץ 2005)

רואים (נכתב במקור בנובמבר 2004)

“עשיתם כבר כתבה על מרקם המרצפות של כיכר רבין כדי למלא את החלל לקראת השידור הגורלי.”

גדי סוקניק, לועג ליעקב איילון בתיק תקשורת (ש.ח. מחר ב-12:00, ערוץ 2)

“מה הבחירה שלך?”

גדי סוקניק, מראיין בכתבה רצינית דמות מארץ נהדרת.

הייתי שם לינק למערכון מאתר קשת, אך למרות שקיציס שלח אותי להצביע למערכונים ששודרו היום, עדיין לא העלו אותם לאתר. יש לינק

*אפרופו טילעוד, מה היה בסוף עם עונות 2-3 של סקארבס? שודרו או מה?

מדובר באחד הסרטים המחורבנים ביותר שעלו על המסך לאחרונה. ניתן לומר זאת בוודאות למרות שטרם ראיתי את “יעד סופי 3″, שהוצג באולם הסמוך. יתכן ואאלץ צריך לעשות את זה בשביל לאתגר חזרה את האינטלגנציה שלי. מצד שני, אחרי צפיה בהוסטל, הדבר הראשון שרוצים לעשות, זה פשוט להישיר מבט על השמש עד אובדן חוש הראיה.

החלק הראשון של הסרט הוא פחות או יותר העתק של סרט הטראש יורוטריפ. 3 צעירים נוסעים לאירופה בשביל לעשות סמים ולמצוא כוסיות, נתקלים באיש טורדני ומוזר ברכבת ומוצאים את עצמם בברטיסלבה. עם זאת, כל אחד עם זוג עיניים בראש ומעט השכלה קולנועית יוכל בקלות להצביע על הבדל עיקרי שיש בין שני קווי העלילה של הסרטים – בהוסטל רואים יותר בז’ז’ים.

מכאן, העלילה מסתעפת, אבל לא הרבה יותר משרוך ממוצע של נעל, כשהיא לא שרוכה. החברים לפתע מתחילים להעלם אחד-אחד, מה שאומר בחשבון פשוט – שניים, מה שאומר שנשאר רק חבר אחד, מה שאומר שפתאום זרקו לתסריט שתי יפניות שגם יעלמו, כדי שהעלילה תימשך עוד קצת. אז בכוחות משותפים בהחלט הצליחו להיגע למשהו כמו 80 דקות.

אחרי שכולם נעלמים, נחשפת רשת של אנשים שקצת לא יציבים בנפשם (שזה תיאור עדין לעומת אלו, ואני בינהם, שעוד בחרו להישאר בקולנוע ולראות לאן החרא הזה עוד ממשיך), ואוהבים לחקור אנשים לעומק ובעזרת חפצים חדים (ותיאורי הסרט הרבה יותר מגעילים ממה שבאמת מראים בו).

אז, כמו כל טראש אימה אחר מהמדף, הופך אותו צעיר חרמן שיכור ומסומם שחושב על לימודי המשפטים שלו, לג’ק באוור קטן: הוא כבר מכיר בעל פה את רחובות ברטיסלבה, מומחה לכל נשק אפשרי, החל באקדח ועד לפטיש, ומפתח כישורים ניורוכירורגים גם תחת לחץ.

מה שכן, הסרט מעורר מחשבה מעניינת ונושא מרתק לדיון שעוד יילמד בבתי ספר לקולנוע במשך שנים בעתיד: למען כל מה שקיים, למה טרנטינו הסכים לחתום על זה, למה?

אם אהיה רציני לרגע, זה לא באמת שמ”פתח תקווה” אפשר להגיע רק לעצמה, הרי זה יהיה ממש מטומטם. ברור לכל בר דעת שיש עוד מקומות במדינה, והאמת שהיה שילוט לאותם מקומות מרכזיים וחשובים: סירקין וסגולה. סגולה נראה לי יותר הגיוני, אז המשכתי עם השילוט לשם, בתקווה שאצליח להגיע. בינתיים, בשביל שאם אעלם, אנשים ידעו מה קרה לי, דיווחתי בטלפון לנביא הזעם המינורי, או לפחות גרמו לי להאמין.

השילוט לסגולה מתפצל לשניים. מי שאי פעם נסע לכיוון “פתח תקווה”, יודע שזה מאוד הגיוני. הכיוון שהימרתי עליו מוביל פשוט לסוף היקום. פתאום אחרי כל חברות האינטרנט נגמר איזור התעשיה, יש חושך מוחלט, ולא רואים רמז לסיוויליזציה מאחריו. אני וכל מי שנסע אחרי נאלצנו לעשות בסוף היקום פרסה ולחפש שילוט חזרה לישראל.

השלט השני שמורה על סגולה, מוביל כמובן לכביש 5. שם סתם יש שילוט מחורבן שגורם לחשוב שהוא מוביל לחיפה, כשבעצם ניתן לסוע ממנו גם לתל אביב. אחרי כמה דקות, כש”פתח תקווה”, כבר נעלמת באופק מאחורה, מופיע שלט נוסף מעל הנתיב הימני. מישהו רוצה לנחש לאן השלט הזה מורה? נכון. “Petah Tiqwa”.

כל אירוע האבדון הזה באזור לקח לי בערך 25 דקות. חישוב מהיר שעשיתי מיד שהגעתי לתל אביב הראה שבזמן הזה בכדור הארץ עברו למעשה 3 וחצי ימים. זה רק מצטרף להוכחות הולכות ומצטברות ש“פתח תקווה” לא באמת קיימת. זה לא רק שאני לא מכיר אף אחד משם, ואף אחד שאני מכיר לא מכיר אף אחד משם. אני לא שמעתי על בן אדם שהצליח לסוע לפתח תקווה ולחזור ממנה.

גם בעירית בני ברק לא אוהבים את השלטים האלה, ואת המילה מניאקים, והתיחלו להסתיר אותה עם פתקי “מודעה בלתי חוקית”, מטעם מחלקת השילוט והפרסום של העיריה. בתגובה לפנית המרתף אמרו במחלקה שהם מטפלים בזה, ושמו את הפתקים כי מדובר בפרסום שלא הולם את בני ברק.

הכתב סיפר לי שהוא מכין כתבה על ציון 25 שנה לפקמן, ובין השאר הוא מזכיר בכתבה את אירוע הפקמנהטן (אירוע בו נכחתי). הוא פנה למארגני האירוע בניו יורק כדי לקבל מהם תמונות, ואמר שבאופן מפתיע הם אמרו שאין להם תמונות טובות שהם יכולים לשלוח לו, אבל שסט הפליקר שלי מצויין ושכדאי שיפנה אלי.

הוא ביקש את רשותי להשתמש באחת התמונות שם של האיש שמחופש לפקמן, כדי לשים את זה כחלק מאילוסטרציה של פקמן לאורך ציר הזמן. הוא אמר שלצערו (או Sadly ליתר דיוק) הוא לא יכול לשלם לי על השימוש בתמונה, אלא לתת לי את תודתו בלבד. מכיוון שאני אדם מנומס, לא אמרתי לו שנחמד שאחרי 60 שנה הם נזכרים להצטער על משהו שהם עושים לנו, והחלטתי לאפשר להם להשתמש בתמונה, תוך כמובן מתן קרדיט, הוא כמובן הסכים לציין את שמי (ואפילו בלי לכתוב משהו על הגזע והסרחון שלי, ובלי לשים מגן דוד צהוב ליד). קיבלתי ממנו הבטחה שישלח לי עותק של הגליון כשהוא יצא באמצע דצמבר.

פניתי אליו שוב באימייל לפני כשלושה שבועות ואמרתי לו שהגליון טרם הגיע. קיבלתי מייל חזרה מכתבת אחרת שאמרה שהוא לא עובד יותר במגזין, אבל שהכתבה האמורה אכן פורסמה עם התמונה שלי. בגרמניה יש אחוזי אבטלה יחסית גבוהים, ואני מרגיש שתרמתי לסטטיסטיקה. בכל מקרה, גם היא הבטיחה שמיד תשלח לי את הגליון, אחלה לי חג שמח ושלחה אותי לדרכי.

כמובן שעדיין לא קיבלתי שום דבר בדואר, והחלטתי להתקשר. מכיוון שכל התכתובת בינינו (גם עם המפוטר, וגם עם החדשה) התנהלה באנגלית (ואפילו אנגלית טובה, מצידם) שיערתי שהם דוברים את השפה, לפחות ברמה בסיסית. אך כמו כל דבר שחשבנו על הגרמנים, גם בזה טעיתי.

הרמתי להם סקייפ ואחרי שקיבלתי ברכת גוטן טאג (בעברית: כלבים ויהודים החוצה), שאלתי בגרמנית הקלוקלת שלמדתי מסרטי פורנו אם הגעתי לניידין, ואם היא מדברת אנגלית. היא מלמלה משהו בגרמנית וניתקה לי. חייגתי שוב וניסיתי לתקשר. אני אמנם לא דובר גרמנית, אבל הבנתי שהיא וחברות שלה למשרד מצחקקות עלי.

לא הצלחתי להשיג תשובה נורמלית מאז. אם מישהו דובר גרמנית שותפת ומוכן להתקשר אליהם בשבילי כדי שאוכל לראות את שמי ולעשות את עצמי כאילו אני יודע מה כתוב בכתבה, אנא אמרו לי.

לא השגתי את הכסף שלי בחזרה (המסקנה: להקליט כל שיחה עם שירותי לקוחות, ותמיד לבקש בכתב את מה שהוסכם עליו בטלפון), אבל שני אנשים שמעו אותי מתעצבן בטלפון, ולשניהם היו גם מנויים שהיו צריכים לבטל, לפני שהמחיר יקפוץ. אז לפחות מישהו הרוויח.

חוץ מזה ומאי דיוקים אחרים שמופיעים שם, מטעה סיני:

1. אנטנה: מי שבשל להתנתקות חד צדדית אך לא מלאה, יכול להתחבר לאנטנה ולקלוט את ערוצים 2,1 ו-10. בנוסף, ניתן להרכיב תפריט צפייה באמצעות השאלת סרטים וסדרות בספריות וידאו.

אני מוכן להזמין אותה לביתי לכוס קפה, עוגה טובה, וצפיה בשלג כשמחברים טלוויזיה לאנטנה ומנסים לקלוט את ערוץ 10 שמשודר רק בשיטה דיגיטלית.

בהרבה סרטים יש פרסומות שאי אפשר לדלג עליהן, כי הדיוידי לא מרשה. משום מה זה תמיד פרסומות של דילונגי ושל טושיבה. זה עניין מפגר לכשעצמו, כי זה מחזיר אותנו לימי הוידאו שם אי אפשר היה פשוט להניס סרט ולהתחיל לראות. בקרוב, אני חושש, נקבל די וי די שצריך להריץ אחורה.

אבל הפרסומת שהכי מעצבנת היא נגד פיראטיות הסרטים. היא מתורגמת לכמה שפות, וחייבים לעבור דרכה בשביל להגיע לסרט. בד”כ אנשים שקונים או שוכרים את הדיוידי, זה אנשים ששילמו עליו. לא צריך לספר להם לא לגנוב. וגם אם כן מספרים להם, אפשר לצרף איזה עלון נחמד לאריזה שאותו אנחנו נזרוק לפח. לא צריך לדחוף את זה בפרצוף ולהפריע לראות את הסרט.

אם אותו אדם ששילם את הסרט לא השתכנע מהסרטון הזה, כשהוא יעתיק את הסרט ויפיץ לחבריו, ככל הנראה הוא יעשה עבודת עריכה קלה והחלק הזה שחובה לצפות בו בגירסת הדיוידי בתשלום, לא יפריע בגירסה המופצת בחינם ברשת האינטרנט. מעניין באיזו גירסה כיף יותר לצפות.