איך עושים את זה? שעות שינה זה משהו שאפשר לצמצם בו. ויש פעולות שניתן לעשות בו זמנית כדי לחסוך זמן. כל מי שראה פרק של מיסטר בין יודע שאפשר להתלבש, להתגלח ולצחצח שיניים תוך כדי נהיגה, למשל. למרות שטרם ניסיתי ספציפית את אלה.

אם לחזור לעניין ההפקות – אחרי שעשינו את השיווד של המוסד הסגור שהיה אימון טוב בשבילנו, ובזמן ההפקה של “דייר להשכיר” (שנמצא כעת ממש לפני ראף-קאט והלחנה [מוזיקה מקורית של דנה, יאי!]), פלטתי ש”אולי אחרי זה נשתתף באחת מתחרויות האלה שעושים סרט ביומיים”.

זה בלי קשר לעוד לפחות שלושה-ארבע רעיונות לדברים שאחד מהם מאורגן לי בראש, והשני ממתין לי בתור תסריט כתוב לשניים עשר פרקים של סדרת רשת קומית – ואנחנו עוד נפיק אותם.

והנה, רק דיברתי על התחרות, וגם אני וגם אסף (שביים את דייר ואת השיווד) קיבלנו במייל פרטים על תחרות 48 שעות. מפה לשם, ומאיזה רצון עתידי שלי לעשות משהו ביחד עם החבר’ה של “דייר” ושל השיווד – שילמתי לפני איזה שבוע וחצי 350 שקל ונרשמתי לתחרות כראש קבוצת “דורבנות“. השם נבחר על פי שם האתר של אסף מאחר ש”סלב ברקע” זה שם מטופש לקבוצה.

אז למה עשינו את זה? התשובה המתבקשת היא “כי אנחנו יכולים”. האמת שהתחרות תציב בפנינו אתגר ותבחן אם אנחנו באמת יכולים – אני מאמין שכן. מזניקים אותנו ב-17 ביוני ותוך 48 שעות צריך לכתוב, להפיק, לצלם ולערוך סרט כאשר בהגשה הוא צריך להיות על קלטת גמור לגמרי. בהזנקה מקבלים ז’אנר, שורת דיאלוג, דמות, ואביזר שחייבים להופיע כולם בסרט.

אחרי שדיברנו עם כולם באופן עקרוני על העניין שלחתי היום מייל “מי לדורבנות – אלי” (זו לא באמת הייתה שורת הנושא) על מנת לגייס את הצוות, והתחלנו לקחת הצעות מחיר לציוד. זה נכון שאפשר גם לצלם סרט במצלמה ביתית, ללא תאורה וסאונד – או לפחות עם ציוד מינימלי שאפשר לשאול מחברים. אבל בלחץ כזה של זמן עדיף, לטעמי, שיהיה ציוד מקצועי בסיסי, כי זה משהו פחות לדאוג לו.

הציוד שנצטרך לקחת בתשלום יחד עם דמי ההרשמה מעמידים אותנו על הוצאה של כ-800 שקלים. שבהתחשב בתקציב שהעמדתי לצורך העניין מדובר בחריגה של 800 שקלים בלבד, אז זה לא כזה נורא. יהיה מטורף. בטח עוד אעדכן על זה.

[עדכון] הוספתי שני קטעים מהסרט שגם מופיעים בשיווד [\עדכון]

משתתפים: עופר קינן, אהוד קינן ועידו קינן
צילום ועריכה: אהוד קינן (חצובות ושלט רחוק זה משהו)
מוזיקה: 2025 של DoKashiteru, רשיון cc-sampling+

נכון. ראשהשנה עבר, אבל עדיין יש רימונים, והם מחזיקים מלא זמן או משהו. והיו לנו בעיות טכניות. באותו עניין, הנה עצות לרימונים משרונג.

אמרתי לו גם שלא יהיה מדובר בסרט דוקומנטרי רגיל, ושאני אוסיף קצת מהאמת שלי לכל האירוע, ואהפוך את זה למוקומנטרי (תיעודיוני, כפי שאומר עידוק). להפתעתי התשובה שלו הייתה “בוא נעשה את זה”. אחרי חודשיים וחצי של כתיבה, שכתוב, עוד שכתוב, צילומים, ואינסוף שעות עריכה – הנה התוצאה. תבלו ותאמבדו בבלוגיכם:

יש כל מיני שמות של אנשים שמופיעים בקרדיטים בסוף. כל אחד עזר באופן ישיר או פחות ישיר ללימודים שלי, ולהפקת הסרט הספציפי הזה, והנה הזדמנות נוספת לומר לכולם תודה גדולה.

בטח יהיו סרטים נוספים בעתיד.

בתחום המחשבים והאינטרנט אנחנו מקבלים, למשל, הצעות לכתוב על החסכון בכסף והיעילות בשימוש בדיו חלופי, ובאותה תיבה במקביל מתקבל גם מייל המתריע בפני הסכנות של שימוש בדיו חלופי והנזקים העצומים שזה עושה למדפסת (תלוי אם ההצעה מגיעה מיבואני דיו חלופי, או יבואני מדפסות מותגיות – המסקנות שונות לחלוטין בשני המקרים, באופן מפתיע למרות שבשני המקרים מדובר במומחים גדולים בתחום הדיו).

אני לא יודע אם מי שמייחצ“ן את הסרט “ללא עקבות” שלח עליו “הצעה לאייטם” לכל מיני מערכות, או שסתם מדובר בעיתוי – הסרט יצא בסמוך ל”יום האינטרנט הבטוח” מאנשים שמורידים דברים שחל היום (אגב, אני לא אדיוט. ב“על בנים ועל בנות” בכל גליון של מעריב לנוער מאז שהומצא הדפוס ועד היום נכתב שאין דבר כזה “ימים בטוחים”).

כך או אחרת, שני דיונים שהתקיימו בטלוויזיה בנושא הסכנות באינטרנט שילבו לתוכם את עלילת הסרט המטופשת בה רוצח מתועב פותח אתר ומודיע שככל שיעלו הכניסות – כך איזה מישהו שהוא מתעלל בו במרתף יירצח יותר מהר. מעיין גירסה מודרנית ל-Saw, למי שראה, ואם במודרנית הכוונה למשהו שמתאים לשנת 1998.

לי, אגב, זה מזכיר את אחד האתרים הראשונים שצפיתי בהם באינטרנט – אדם חיבר את המחשב שלו ליד רובוטית ולמצלמת רשת, ובכל פעם שמישהו הקליק, היד נופפה לשלום לחתול שלו, שנהג לישון בקרבת המחשב.

אפשר לנהל דיון אינטלנגטי על סכנות הרשת. מצד אחד, היא מאפשרת פשיעה בנקאית וכלכלית שלא מצריכה שבירת קירות ופריצה לכספות אלא להושיב סקריפט קידי שינסה לפרוץ לאתרים או לגנוב סיסמאות של אנשים, וכן, היא מאפשרת גם לפדופילים לארוב בצ‘טים וברשתות חברתיות לילדים תמימים ולפתות אותם בקלות, כי קל לרכוש אמון של ילדים דרך הרשת כשמסתתרים מאחורי זהות בדויה, מאשר בגן ציבורי.

מנגד, אפשר לטעון שכללי זהירות בסיסיים ימנעו פריצה לחשבון הבנק וגניבת זהות, ושיש המון פדופילים גם בעולם האמיתי, וכאלה שנוגעים בילדים שלהם בבית, או נוגעים בהם בבית ספר ושישנם ילדים באינטרנט שסוגרים את החלון של הצ’ט ברגע שמגיע מישהו חשוד.

אבל אם מנסים להשליך על המציאות מתוך העלילה של “ללא עקבות”, או מתוך כל עלילה בדיונית אחרת, הדיון כבר הופך למטופש לא רציני, ומצייר את האינטרנט בצורה מעוותת ולא מציאותית.

במצב הזה, אפשר פשוט לשלוף את הדלוריין ולחזור אחורה בזמן בשביל למנוע מכל האינטרנט הזה בכלל להיווצר על ידי חיסולו של סבא של אל גור. או כמילותיו של ידידי גדי שמשון שהתשתתף בשני הדיונים – בתיק תקשורת ובתכנית הבוקר של ערוץ 10 – “צריך לקרוא לסופרמן וג‘ק באוור“.

עדכון: גם יהונתן קלינגר כתב על זה.

אחרי הפשיטה ב-2006, בה השתתפו 50 שוטרים על פי ה-MPAA (שהרי יודע שהם לא טועים), פירסמו הפיירטביים פוסט מפוהק בו הם מסבירים שצינון או שכרות מפילים את האתר ליותר זמן.

אני מניח שגם לאור האיום הנוכחי בתביעה משפטית ובמאסר של שנתיים השאננות תימשך. מערכת המרתף ונספחיה חקרו קצת את העניין של כלא בשבדיה, ומסתבר שמדובר במתקני כליאה ברמה של חמישה כוכבים עם כדורגל, סטייקים וסקס (לעומת ישראל, פה האסירים המסכנים נאלצים לצאת לארגנטינה, בשביל איזה אסאדו טוב) . אפילו סדאם חוסיין בעצמו – לפני שנתלה לעיני מצלמות הדור השלישי, ידע שסטייק טוב עדיף לו מכל גזר דין אחר.

הרושם הכללי שקיבלנו הוא שאת השרביטים מהמערכה הראשונה הם לא יפגשו מקרוב. למרות שהאתר ימשיך לתפקד כנראה משרתים במדינות אחרות, או כאלה שמונחים על זירת זודיאק במים בינלאומיים, שחשוב לזכור: הורדה זה פויה.

כך או כך, רק כדי לדעת שאני לא שופט ספר לפי הכריכה (אגב, אני שוקל לחזור לפורמט המיושן הזה, ‘ספר’, עם כל הזבל המוגש בטלוויזיה. מצד שני, אני אוהב לראות טלוויזיה ולהתעצבן, אחרת על מה אני אכתוב), לחצתי גם על הפלוס הקטן בשלט בשביל לקרוא תקציר של הסרט (המקבילה של הוט לללחוץ על ה-i ובינתיים לחפש מידע על הסרט באינטרנט, או פשוט לראות את הסרט עד הסוף) ולמרות האפקטים הכה מדהימים של זומבים או מה יוצאים מתוך החול, ראיתי שמדובר בסרט יחסית חדש מ-98.

בתקציר שמתי לב גם לליהוק, שאולי היה צריך להדליק נורה אדומה ענקית אצל המפיקים שממש שמו על זה כסף (ולא סתם נורה אדומה, אלא גדולה כזאת ששמים מעל צ’יפס בפלאפליות כדי שנחשוב שהיא שומרת על החום). הסרט כולל את שחקני האיכות ג’יימס וודס ודניאל בולדווין. כנראה בילי זיין ואריק רוברטס בדיוק היו עסוקים בסרט מחורבן אחר, או סתם לא התעוררו, כי התקשרו אליהם לפני 2 בצהריים.

ג’יימס וודס, לא רק שלא עשה שום דבר טוב בקריירה שלו, אלא, לדעתי, אפילו לא זכה לעמוד ליד בית קולנוע ששודר בו סרט טוב או אפילו סרט בינוני. סוג של קווין בייקון, רק בלי הקטע שמנסים להגיע אליו ב-6 צעדים. מי שיגיד ’5 ילדות יפות’ מוזמן לתת לעצמו קנס ולצפות בסרט הזה. ומי שאומר שפאמילי גאי עשו לו כבוד, מוזמן להבין שהוא רק מחזק את הטענה שלי.

לגבי דניאל בולדווין – כפרפרזה על דבריו של גיא אליאב, אומר שבסופו של דבר, אין שום סיכוי בעולם שדניאל בולדווין יכול לעשות סרט יותר גרוע מוויליאם בולדווין.

ראשית – הממשק. מדובר בשאריות משנות ה-90 המוקדמות כשממשק טקסטואלי עם ריבועים ב-16 צבעים היה דבר חם. התוכנה שעדיין מריצה את הוידאומט נראית גרוע יותר מפורייקט הגמר שלי בתיכון בשפת C [נושא הפרוייקט שלי היה - תוכנה שלא עושה כלום, וקיבלתי עליו ציון 100 ב-5 יח"ל, בהזדמנות אספר על זה], וכנראה רצה על איזה 486 שמסרב למות מוות טבעי.

לקוראי הצעירים אסביר שלעומת מחשבי העל שיש היום לכל אחד בטלפון הסלולרי, ה-486 היה בעל כוח חישוב כל כך נמוך, שאם לחצתם על שני כפתורים במקלדת בהפרש של פחות מ-4 שניות, המחשב נתקע והיה צריך להוריד ולהעלות את מפסק הפחת הראשי בבניין בשביל להחזיר אותו לחיים. אם כבר מזכירים 486, לכל אחד כזה היה גם מעיין מפתח עגול שנועל אותו, כי אנשים היו הסטריים ולא רצו שיכנסו אליהם פורצים הביתה וישחקו דיגר.

נחזור לוידאומט – דבר שני – הרעש. מי שראה את סרט הטראש רובוקופ, ודאי זוכר שהשחקן ששיחק את האבא במופע שנות ה-70 נאלץ להתחיל את הקריירה שלו בדבר המבזה הזה, וזוכר גם שהמאפיין העיקרי של הרובוט הזה, פרט לעובדה שהפה שלו היה חשוף אבל אף אחד לא חשב לירות בו, היה הרעש. בכל פעם שרובוקופ עשה פעולה פשוטה – כמו לסובב את הראש ימינה במעלה, או להוציא את תקע היו אס בי הראשון מהיד שלו, עשרות מנועים התגייסו לפעולה, וזה נשמע כאילו עגורן מרים מכולות מספינה.

אותם מנועים גויסו לעבודה גם בוידאומטים, ונמצאים שם עד היום. כל השכרה של סרט היא תהליך שלוקח שעות ארוכות, ומנוע עם מספיק כוח בשביל להרים את כל המכשיר, וכל מה שהוא עושה זה להוציא קופסא קטנה. בגלל שהמכשירים האלו מכרו קלטות וידאו במקור [ושוב - הסבר לקוראים הצעירים - "וידאו" הוא נגן סרטים שהיווה לפני כמה עשורים פלא טכנולוגי מדהים עם הבדל קטן מפלאי הטכנולוגיה שקיימים היום - סטיב ג'ובס היה צריך מכנסיים הרבה יותר גדולים בשביל להוציא אותו מהכיס], הפתח הוא בגודל של קלטת וידאו. עשרות מהנדסים, ואלפי שעות מחקר ופיתוח הביאו לפתרון פשוט – קופסא של קלטת וידאו עם דפנות פלסטיק שיתפסו את קופסאת הדיוידי. מדהים.

ודבר שלישי והכי מעניין – הפורנו. הוידאומטים תמיד היו מקום שבו אדם יכל לקנות או לשכור סרט פורנו במחיר מופקע, אך בצנעה ובלי שהוא יצטרך להיות נבוך ולבקש אחד מהמוכר. ילדי השכונה יכול לבהות במכשיר שעות ולקוות שממלאי המוכנה שכחו להסתיר פטמה באחת מאריזות הסרטים המוצגות לראווה. פעם היו סרטים בודדים ממש בקצה, והיה צריך לאתר אותם. היום – לפחות במכשיר שאני בדקתי – 50% מהסרטים [בדיוק] הם סרטי פורנו, לצד הרבה סרטים די ישנים. אף אחד כבר לא מתאמץ למלא אותו במשהו אחר.

רשת בלוקבאסטר ורשת ענק הוידאו קיבלו אישור להתמזג ממש לאחרונה, וכשיגמרו העניינים הרגולטורים הם יתחילו לספק לנו שירותי VOD שיתחרו בכבלים ובלווין. יחד עם שירותי מכירת הסרטים באינטרנט שבטח גם יפרחו – המכונות האיומות האלה ימצאו את מקומם בהסטוריה לצד הטלפונים הציבוריים ויהיו פריט אספנים. לו אני רשת השכרה, אני כבר מוכר את הוידאומט באיביי לאנשים מטורפים שישימו אותו בביתם לצד מכונת הפינבול ומכונת המשקאות, כמו טום הנקס בביג [אם לא ראיתם את הסרט - רוצו לוידאומט עכשיו, לפני שהוא יחדל מלהתקיים].

בהרבה סרטים יש פרסומות שאי אפשר לדלג עליהן, כי הדיוידי לא מרשה. משום מה זה תמיד פרסומות של דילונגי ושל טושיבה. זה עניין מפגר לכשעצמו, כי זה מחזיר אותנו לימי הוידאו שם אי אפשר היה פשוט להניס סרט ולהתחיל לראות. בקרוב, אני חושש, נקבל די וי די שצריך להריץ אחורה.

אבל הפרסומת שהכי מעצבנת היא נגד פיראטיות הסרטים. היא מתורגמת לכמה שפות, וחייבים לעבור דרכה בשביל להגיע לסרט. בד”כ אנשים שקונים או שוכרים את הדיוידי, זה אנשים ששילמו עליו. לא צריך לספר להם לא לגנוב. וגם אם כן מספרים להם, אפשר לצרף איזה עלון נחמד לאריזה שאותו אנחנו נזרוק לפח. לא צריך לדחוף את זה בפרצוף ולהפריע לראות את הסרט.

אם אותו אדם ששילם את הסרט לא השתכנע מהסרטון הזה, כשהוא יעתיק את הסרט ויפיץ לחבריו, ככל הנראה הוא יעשה עבודת עריכה קלה והחלק הזה שחובה לצפות בו בגירסת הדיוידי בתשלום, לא יפריע בגירסה המופצת בחינם ברשת האינטרנט. מעניין באיזו גירסה כיף יותר לצפות.