בינתיים, שני אירועים שאני מנחה באייקון מבעד למראה שיתקיימו באשכול פיס, שפרינצק 4 ת”א. רשמו ביומנים והגיעו בהמוניכם או בבודדיכם.

פאוור פוינט קריוקי אייקון.
דומה לשני אירועי פאוור פוינט קריוקי שעשיתי עם אסף שגיא. מרצים עולים לבמה ומאלתרים הרצאה על פי מצגת שלא ראו לפני כן. אלא שהפעם נושאי ההרצאות יהיו קשורות למד”ב ופנטזיה.
יום שלישי, 23:00 28/09, אולם 2

פודקאסט זה לחלשים – הקלטה חיה
כבר 46 תוכניות ועוד ספשלים שאני מקליט עם ארז רונן ואנחנו חופרים שם על תרבות, פנאי, ושאר שטויות עם אורח מתחלף בפודקאסט זה לחלשים (ויש גם ב-iTunes). הפעם נדבר קצת על אירועי אייקון, מד”ב, פנטזיה ועוד כל מיני ונקליט את זה מול קהל חי ממש כמו קרובים קרובים, או מה שיש היום בטלוויזיה הזאת של הצעירים.

יש עוד אירועים בתוכנית אייקון מבעד למראה

עשיתי קישורי ביטלי מגניבים, אז אתם יכולים לטווטר, לפסבק ועוד

http://bit.ly/pptk-icon

http://bit.ly/halashim-live

http://bit.ly/icon-program

צילום: אסף שגיא
ליווי מוזיקלי: גל רביב

(צילום ועריכה: אסף שגיא)

והנה, כשנסעתי איתו להרצאה במסגרת מועדון הסרט המופרע בירושלים, הבקשה הייתה לתקוע לו עוגת קצפת (למעשה, קצף גילוח) בפרצוף, עם סיום ההרצאה. כחבר טוב, אין לי אלא להענות לבקשה. הוידאו השני מראה את אסף שגיא מבצע את אותה פעולה בצהריי אותו יום. יש אנשים שפשוט לא לומדים.

Download audio file (yael_dan_facebook_google_20100210.mp3)

לינק להורדה, אם הנגן לא עובד.

*חסרות 10 שניות כמעט בלתי מורגשות באמצע. אנסה לתקן.

ואז פתאום ראיתי דרך רהטוויט את ההודעה של דור, שהוא מוסר מייבש ושהוא קרוב אלי. הידד! סאק און דיס מדיה ישנה! מצאתי משהו לא בלוח מקוון, אלא בטוויטר. אלפי ציוצים עם בדיחות מטופשות, שלא לומר גופות של בדיחות השתלמו והגעתי למשהו אמיתי בטוויטר הזה. אני מניח שעוד אדם בעולם מצא מוצר חשמלי דרך טוויטר, אז כמובן מדובר כבר בתופעה.

כך או אחרת, הגעתי עם אסף מדורבנות לביתו של דור והתקשרתי אליו. הוא שאל איפה החנתי את האוטו. אבל באנו ברגל עם עגלה קטנה ששאלתי, והשתמשתי בשיטת יהיה בסדר (ספוילר – השיטה עבדה, יש לי מייבש). ירדנו למטה והעמסנו את המייבש על העגלה. דור, בינתיים, עדכן את העוקבים בלייב. חלקם התחרו איתי על האיסוף והפסידו.

דור סיפר ששם את המייבש באתר של מסירת חפצים, אבל שהתקשרו בעיקר מאכערים שרצו למכור אותו ולעשות כסף על הגב שלו – הוא מסר את המייבש בחינם (אהוד: 1. משבר כלכלי: 0). הבטחתי שאתן לו בית חם ואוהב. בעיקר, אני מניח, כי מדובר במכשיר חשמלי שפעולתו העיקרית היא חימום.

לאחר שיצאנו מהבית, גרננו את המייבש על עגלה ברחוב די בקלות, פרט למדרכות שצריך לעלות ולרדת מהן. אבל בסוף הצלחנו. אז שוב – ווין. מבצע מייבש כמעט הושלם.

האתגר האמיתי היה בבית. מדדתי לפני כן את המסדרון ואת החדר והייתה לי תחושה שנצטרך לעקור דלתות, לפרק את המיטה או להרים את המייבש לגובה של חצי מטר בשביל להכניס אותו למרפסת. אבל גם פה ניצחתי וממש על הקשקש הצלחנו להעביר את המייבש בגרירה.

ולסיום – אנבוקסינג – ראיתי שהוא עובד בביתו של דור, אבל ניסיתי אותו לראשונה אצלי בבית – ואכן, אתחיל לייבש בגדים כאילו אין מחר.

חמישה קיננים יש בתמונה הזאת מההופעה המצויינת של דפנה והעוגיות ורונה קינן. מימין – עופר, עידו, רונה, דפנה ואהוד (אני).

לשלושה יש קשר משפחתי. גם לרונה קינן יש לנו קשר עקיף. כשאבי היה חיל במלחמת יום כיפור, מספר שנים אחרי שעלה לארץ ממרוקו (לא רואים עלי, אני יודע), חיפש תרגום עברי לשם משפחתו ועקנין וקנין.

אבא מספר שהיה קורא את הטור של עמוס קינן ז”ל, אביה של רונה, בידיעות אחרונות, אהב את השם ואת הצליל הדומה ועברת לקינן.

חפשו אותו בדוכן העיתונים או חנות הספרים בשבוע הקרוב. הוא לא בניילון, אז אפשר להציץ בעמוד 29. או לקנות ואז להציץ. למטה גם תוכלו לראות את הקרדיט.

התמונה צולמה בריקוד ההמוני של “ת’רילר” שהתקיים בדיזנגוף, ב-30 באוקטובר, ואורגן על ידי הפקות ספונטניות וגופי פלאשמוב שונים בתל אביב.

אז איך התמונה הגיע לטיים? פליקר, בתכל’ס. די דומה לתמונה שלי שהתפרסמה ב-Men’s Health הגרמני ותמונות אחרות בכל מיני אתרים קטנים שמצאו אותי בפליקר.

עורכת התמונות של הטיים שלחה לי מייל, והביעה עניין בתמונה וביקשה שאשלח את הרזולוציה המלאה, אבל עדיין לא הבטיחה ששום דבר יתפרסם.

כמה ימים אחר כך קיבלתי מייל מכתבת או עורכת שביקשה לראיין אותי על התמונה, ושאספר קצת את הסיפור שמאחורי הסיפור. אז גיליתי שבטיים הם נושאים ונותנים מאוד קשוחים בכל הנוגע למרואיינים וצלמים חיצוניים. אני ביקשתי ששתתקשר לפני 7 בערב (כלומר לפני הצהריים שלהם) כי יותר נוח לי לדבר מהטלפון הקווי בעבודה. היא אמרה שיתקשרו אחרי 7. לא קל.

מצד שני, היא ביקשה רשות להקליט אותי, כדי להעלות הראיון לגירסה המקוונת של המגזין. והעלתה על הקו טכנאי שיטפל בעניין הזה של ההקלטה.

סיפרתי על הריקוד, על ההתארגנות והפרסום בפייסבוק, על מה אני בעצם עשיתי שם (צילמתי וקיוויתי שמגזין בינלאומי יבקש את התמונה, אלא מה?) ועל כך שעיריית תל אביב גם הצטרפה לארגון האירוע. היא הייתה מופתעת. אמרתי לה שגם אני, ושזה הפתיע אותי יותר מאשר העובדה שאנשים באו לרקוד בגשם.

בימים האחרונים, אחרי שקיבלתי אישור סופי שנעשה שימוש בתמונה ולפני שיצא הגליון המודפס, חפרתי באתר של טיים ובקישורים בשביל לקשר אליו ולהשוויץ. האמת, שעד הרגע שרכשתי את העותק (בנוסף לעותקים שאמורים להישלח אלי), הייתי בטוח שמדובר בעוקץ ניגרי ממש ממש מושקע. חשבתי שמישהו שמנסה להוציא ממני את הכתובת – כדי לשלוח לי בחינם גליונות של טיים. זה די מתוחכם, אם זה היה נכון.

בכל מקרה, אני עדיין מחכה לתשובה על עניין הפרסום באתר (ומשום מה אתמול, שהוא יום חופש בארה”ב, קיבלתי תשובה שבודקים לי את זה), אבל כרגע התמונה בגליון המודפס, וזה בהחלט גם משהו.

[עדכון 17:57] הכתבת של הטיים ענתה לי לגבי פירסם גם באתר

Boker tov, Ehud. Sorry, but unfortunately we did not post the Michael Jackson photos. I’m not sure why—possibly because there were so many.

אז מה פה בדיוק הקריוקי? צריך להעביר מצגת שלא ראיתם מעולם על נושא שלא מבינים בו. הנושא גם לא חייב להיות נאמן למצגת עצמה. בדרך כלל המצגת נלקחת במקום מהאינטרנט. כפי שלמדנו, אם יש משהו שהאינטרנט טובה בו, אז הוא קומיקסים מצחיקים (אם כי הבדיחה הצפויה והמתבקשת היא לכתוב “פורנו”).

מעבר לזה, הרשת טובה גם במציאת כל דבר אחר בעולם, ובפרט מצגות. כאלה שלא ייאמן, אחת – שמישהו הכין אותן וחשב שהוא יצליח למכור משהו או להרשים מישהו עם אפקטים זולים וקלישאות, ושתיים – שאותו מישהו גם חשב שלהעלות אותן לרשת, תחת שמו, יועיל למוניטין שלו ולקריירה שלו. לא מעט מהמצגות הן התמונות הכי מטופשות שרצות במייל כבר משנת 85. פחחח. ג-ד-ו-ל. לא יכול להיות שזה אמיתי!!111!. תעבירו לכולם. לפתוח רמקולים. וכיוצא בזאת.

בהיותנו חנונים קיימנו ערב קריוקי מטופש כזה ונעזרנו במצגות הקריוקי של סליידשייר. בדיחות המתכנתים בו לפעמים הגיעו לקיצוניות מדאיגה, אבל במצגות שכללו בעיקר תמונות ולא טקסט משמים שאין משהו מצחיק להגיד עליו, נשמרה רמה הגיונית של הומור וטמטום.

המצגת הראשונה שהוטלה עלי הייתה על התוכנית העסקית של IBM לשנה הבאה, שמישהו העלה לרשת. האמת, ניסיתי להגיד דברים מצחיקים על הגרפים והתמונות שהוכנסו לשם, אבל אז קראתי את הטקסטים וראיתי שפשוט עשו את העבודה בשבילי ולא הייתי צריך להתאמץ.

מי שהכין אותה הוא כנראה סוג של גאון. בגלל שהוא העלה אותה לרשת, אני אחשוף את התוכנית העסקית גם בפני קוראי אהודק.קום והמתחרים של החברה: החברה תמכור יותר, תשקיע בחברות שמרוויחות, ותעשה ים כסף ב-2010.

מה עושים כשרוצים לשיר אבל לא זוכרים את השירים? זו שאלה רטורית. התשובה היא שחוזרים על הבית הראשון מספר פעמים או עוברים לבית הראשון של השיר הבא.

אבל לא רק שלא היו לנו מילים של שירים – גם כלי נגינה לא ממש היו לנו. חלקנו גם לא ממש למד לנגן על כלים אמיתיים. הפתרון הוא לעבור לדבר הטוב ביותר הבא. לא בדיוק הבא, יותר קרוב לדבר העשירי בתור של הדברים הטובים: גיטרות ותופים של המשחק גיטר הירו.

והנה עוד מכשול – לא יכולנו להביא טלוויזיה, קונסולת משחק או ציוד הגברה לשדרה במרכז תל אביב – זה דורש יותר מדי התארגנות וכבלים מאריכים. המשמעות היא שהמיקרופונים לא עובדים וכלי הנגינה משמיעים סתם קליקים ולא מוזיקה.

לא נתנו לשטות כזאת להפריע לנו ופשוט התחלנו לנגן, ולתת את ההופעה הטובה ביותר שאפשר לקבל בחינם ברחוב.

ההופעה הבאה כמובן תהיה מאורגנת והגיונית הרבה יותר: אנחנו מביאים שירונים.

פורסם גם ב”עירוניה”

אז זה כנראה לא מספיק כיף, ומסחטת התפוזים שלי גם התפרקה לה. סתם כך, בלי שהיא דיברה קודם על כמה שרע לה וזה. אז גם מיצי רימונים ותפוזים אני לא יכול לשתות מול המסך הקטנטן של הלפטופ המזדקן והאיטי.

ואז יש עוד דברים שהתחרבנו בשבועיים האלה בחיי האישיים, אבל כאלה שלא מפרטים מעל גלי הבלוגיה – וחשבתי שנגמר – שאוכל להתמודד עם כל התקלות.

אבל לא. כי איפה הכיף בזה? על מה אני אכתוב בבלוג או אחפור בפודקאסט אם לא יהיו לי מספיק צרות? אז יש. והנה מה שהיה.

הייתי היום בוועידת הנשיא. ואפילו היה יעיל. כתבתי שלוש ידיעות משם (1,2,3), ואפילו שמעתי אנשים מעניינים ולעיתים גם מצחיקים, וזה לא מרדים כפי שחשבתי שיהיה.

מיד כשנגמר הפאנל האחרון עליו כתבתי, ואחרי שעות ארוכות בירושלים והרבה עבודה, נסעתי לבקר חברה במעונות של הר הצופים. למרות הפעמים המרובות שהייתי בירושלים, אני עדיין לא מכיר אותה מספיק טוב, ומתבלבל גם עם מפות (למה אין לי ג’יפיאס? ככה)

אחרי סיבובים מיותרים ברחובות ירושלמים שמטצלבים עם עצמם, ומסע דרך קריית הממשלה, הצלחתי למצוא את היציאה לבגין – שזה האיילון של הירושלמים ואחרי עוד סיבוב בהר-הצופים והגבעה הצרפתית מצאתי את המקום.

רציתי להוציא את האייפוד שלי מהתיק (שכבר נקשרתי אליו ובחרתי לו אפילו שם – “האייפוד”) ואז גיליתי שהוא לא בתיק, אבל אני יודע בדיוק איפה הוא בבנייני האומה.

שרי ממשרד היח”צ דבי תקשורת, וכן עומר כביר, כתב כלכליסט – לשניהם תודה גדולה וענקית שאחרי שהתקשרתי אליהם בפאניקה חזרו לאולם בשביל לראות אם המכשיר עוד שם , אבל הוא כבר נלקח. התקווה האחרונה היא מחלקת אבידות או מציאות – או אמזון לרכישת חדש.

אם מישהו גנב אותו – הוא נענש מספיק כי הוא יצטרך להתמודד עם הטעם המוזיקלי המזעזע שלי, עד שהוא יפרמט אותו וישים את המוזיקה שלו.

אז זהו. אז אם עוד משהו עומד להתשבש, שיקרה בבשה ביום שישי, כדי שיהיה לי זמן להתמודד איתו. ודמיינו קללה עסיסית במרוקאית. אין לי כוח לחשוב על אחת ולתעתק אותה.

עיצוב וצילום: אסף שגיא.

איך עושים את זה? שעות שינה זה משהו שאפשר לצמצם בו. ויש פעולות שניתן לעשות בו זמנית כדי לחסוך זמן. כל מי שראה פרק של מיסטר בין יודע שאפשר להתלבש, להתגלח ולצחצח שיניים תוך כדי נהיגה, למשל. למרות שטרם ניסיתי ספציפית את אלה.

אם לחזור לעניין ההפקות – אחרי שעשינו את השיווד של המוסד הסגור שהיה אימון טוב בשבילנו, ובזמן ההפקה של “דייר להשכיר” (שנמצא כעת ממש לפני ראף-קאט והלחנה [מוזיקה מקורית של דנה, יאי!]), פלטתי ש”אולי אחרי זה נשתתף באחת מתחרויות האלה שעושים סרט ביומיים”.

זה בלי קשר לעוד לפחות שלושה-ארבע רעיונות לדברים שאחד מהם מאורגן לי בראש, והשני ממתין לי בתור תסריט כתוב לשניים עשר פרקים של סדרת רשת קומית – ואנחנו עוד נפיק אותם.

והנה, רק דיברתי על התחרות, וגם אני וגם אסף (שביים את דייר ואת השיווד) קיבלנו במייל פרטים על תחרות 48 שעות. מפה לשם, ומאיזה רצון עתידי שלי לעשות משהו ביחד עם החבר’ה של “דייר” ושל השיווד – שילמתי לפני איזה שבוע וחצי 350 שקל ונרשמתי לתחרות כראש קבוצת “דורבנות“. השם נבחר על פי שם האתר של אסף מאחר ש”סלב ברקע” זה שם מטופש לקבוצה.

אז למה עשינו את זה? התשובה המתבקשת היא “כי אנחנו יכולים”. האמת שהתחרות תציב בפנינו אתגר ותבחן אם אנחנו באמת יכולים – אני מאמין שכן. מזניקים אותנו ב-17 ביוני ותוך 48 שעות צריך לכתוב, להפיק, לצלם ולערוך סרט כאשר בהגשה הוא צריך להיות על קלטת גמור לגמרי. בהזנקה מקבלים ז’אנר, שורת דיאלוג, דמות, ואביזר שחייבים להופיע כולם בסרט.

אחרי שדיברנו עם כולם באופן עקרוני על העניין שלחתי היום מייל “מי לדורבנות – אלי” (זו לא באמת הייתה שורת הנושא) על מנת לגייס את הצוות, והתחלנו לקחת הצעות מחיר לציוד. זה נכון שאפשר גם לצלם סרט במצלמה ביתית, ללא תאורה וסאונד – או לפחות עם ציוד מינימלי שאפשר לשאול מחברים. אבל בלחץ כזה של זמן עדיף, לטעמי, שיהיה ציוד מקצועי בסיסי, כי זה משהו פחות לדאוג לו.

הציוד שנצטרך לקחת בתשלום יחד עם דמי ההרשמה מעמידים אותנו על הוצאה של כ-800 שקלים. שבהתחשב בתקציב שהעמדתי לצורך העניין מדובר בחריגה של 800 שקלים בלבד, אז זה לא כזה נורא. יהיה מטורף. בטח עוד אעדכן על זה.

הם התחלקו לשלוש קבוצות של כ-7-8 אנשי צוות – וכל צוות נשלח למקום אחר באזור על מנת לצלם כתבה שנושא הגג שלה הוא תקופת הרגיעה. את מי לראיין, איזה צילומי רקע לקחת ומה לשאול את המרואיינים – זו הייתה החלטה של הסטודנטים, כאשר הוצבה מגבלה של 12 דקות חומר גלם עבור כתבה תיאורית של שתי דקות. עבור מהדורת חדשות שמשודרת בערב וצריך להוציא כתבה מוכנה לפני השידור – זה די הגיוני.

לתלמידים אין נסיון מעשי בצילום כתבות וידאו, והייתה מגבלת זמן קשוחה מאוד ולמרות זאת הם הצליחו להביא חומרים מעניינים. ואני לא אומר את זה רק כי הם קוראים את הבלוג (אתם קוראים כן? תראו סימני חיים בתגובות – תתנו ציון למרצה), אלא בגלל שזה מאוד מאתגר פשוט לצאת לשטח ולקוות שאפשר יהיה לראיין מישהו, ושהוא יגיד לך משהו מעניין, תוך שעה וקצת.

התפקיד שלי ושל מישל היה לתרום מהנסיון שלנו ולדמות את החוויה שיעברו בחדר העריכה – כאשר אנחנו מספקים את חוות דעתנו אילו חומרים היו טובים, איפה היה צריך לחתוך ולהמשיך הלאה, מה היה אפשר לשפר, מה עוד היה צריך להיות בחומרים, מה עושים בשטח כשאין את מי לצלם אבל צריך עוד מרואיינים (שאלה שלא תמיד יש עליה תשובה פשוטה, אגב) ועוד.

אני מוצא את עצמי לא אחת צופה בכתבות בטלוויזיה וצועק בייאוש למסך. אני לא חושב שאני מוכשר יותר מהאנשים שעובדים שם, והרבה פעמים אני בטח פחות מנוסה, אבל יש מקרים שבהם אני משער שכל צופה מתעצבן שעובדים עליו או שמחפפים לו בעבודה.

אני חושב שזו הסיבה העיקרית שהחוויה הייתה מעניינת ואפילו כיפית עבורי, לקחת חלק בסדנה הזו. הפעם לא הייתי צריך לצעוק על המסך, שמסיבות שלא לי מובנות פשוט מתעלם ממני ומההערות שלי (חברים אמרו לי שהפתרון נמצא בשלט-רחוק – אבל גם עליו צעקתי והוא לא מקשיב), אלא להוסיף את שני הסנטים שלי על הדברים של מישל ואילן לתהליך שעדיין נמצא בהתהוות ולנהל שיחה עם אנשים שבאמת באו ללמוד.

יאללה, אחר משפט הסיום הארוך והסבוך בעולם – קצת תמונות:

צוות של כ-20 איש עבד קשה משעות הבוקר הלא אנושיות וחלק מהצוות הזה ימשיך לעבוד גם מחר אחרי לילה שיהיה ברובו לבן. אף אחד לא התלונן כולל הדיירים של הלוקיישן בו צילמנו. אני עדיין המום מזה.

דברים היו צריכים להשתבש כמובן השתבשו. איחורים, פנצ’רים (אמיתיים – חור בגלגל וזה), תקלות בציוד הטכני, שולחן פוזבול כבד וענקי שנכנס לאוטו שלי ממש על המילימטר ואכל לי שעה מהזמן ועוד שיבושים בהחלט לא עזרו, אבל גם ממש לא עצרו את העבודה.

יש עדכוני וידאו סלולרים בקוויק שלי, אבל לא ממש רואים שם משהו ברור. צילמנו גם קצת מאחורי הקלעים ומליון סטילזים. אני מקווה שאוכל להעלות כמה דברים בקרוב ולתת טיזר עד שהסרט יצא.

ובכל זאת, מרדיו תל אביב ביקשו שאדבר על טוויטר עם אודי סגל וקצת אספר מה זה, ואני אוהב לדבר ברדיו (קונה טירות למארק צוקרברג, ומייחס את הקמת גוגל ללארי פלינט), אז נענתי בשמחה. הנה הראיון הקצר:

Download audio file (ehudk_on_102-2.mp3)

עכשיו הסבר לקצר בתקשרות ולזה שאני אומר “מה?!” כמו אדיוט לא מנומס. ראיונות כאלה מתואמים כמה שעות-כמה ימים לפני כן. דקה שתיים לפני השידור המפיקה התקשרה אלי, כמקובל, ואמרה לי שאחרי הפרסומות אודי יפנה אלי. אז אותה שמעתי מצויין, וגם את הפרסומות ששודרו לפני הקטע. ואז אודי אכן פנה אלי ושמעתי אותו מאוד מאוד חלש, אפילו שהיה מדובר בטלפון קווי. משונה.

לצערי הראיון ארך 3 דקות בלבד. אבל ככה זה ברדיו ואני מקבל את זה – מדברים איתי בין הרבה אייטמים אחרים. אמרתי את מה שחשוב ומתאים לראיון.

הכנתי לי גם מראש עוד כמה דברים שרציתי להגיד על סמך שאלות שהנחתי שאשאל במרה שיהיה יותר זמן, אבל לא הספקתי, למרות שעכשיו בהאזנה חוזרת אני חש שזה דיבור יותר מהיר מהדיבור הרגיל שלי.

חשבתי למשל שהמגיש ישאל אותי למה לעשות את זה, למה לכתוב עדכונים כאלה? אז זו שאלה טובה באמת, ואני משער שהתשובה תהיה זהה לשאלה של למה אודי סגל קם בימי שישי בבוקר ומגיש תוכנית רדיו – כי יש לו מה להגיד והוא רוצה שישמעו אותו.

בנוגע להצלחה, ברור שמלחמת אשטון קוצ’ר והצטרפות של אופרה הם לא היחידים שהופכים את טוויטר להצלחה (ושוב, גם מה אנחנו מגדירים כ”הצלחה” חשוב לדיון). זה קצת חוכמה שבדיעבד לנתח את זה, אבל לפי הערכתי האישית זה שילוב גם של הידידותיות למשתמש, והגעה עם מוצר כזה בזמן, כשסלולר ודור שלישי נכנסים יותר ויותר לשוק בארצות הברית.

בסוף, רציתי גם להקריא מהטוויטר שלי עדוכונים על זה שאני כרגע מקריא עדכונים מהטוויטר ברדיו – אבל זה כבר היה יוצר סוג של קרע במרקם הזמן והכל היה קורס. אז פעם הבאה.

עקבו אחרי: @ehudk

“אילו היית פוגש את העורב, מה היית אומר לו?”

“לא הייתי אומר לו שום דבר וממשיך ללכת” \ “עורב מדבר! אני אעשה מליונים!!”

ככה נראו מבחני ספרות והבעה שלי בבית הספר היסודי. תשובות קצרות ומתחכמות. אם כי יש לציין שהשאלה גם קצת מתחכמת, אם הבנתי נכון שהמטרה שלה היא לדעת מה אני חושב על הדמות של העורב ועל מעשיו באותו משל שעליו נבחנו.

הגישה הזאת נמשכה, בצורה מסויימת, גם בתיכון, ולעיתים כשהיה מתקיים דיון בכיתה על טקסט הייתי מציע שפשוט נשאל את הכותב בעצמו למה הוא מתכוון, מאחר שהוא עדיין חי ויודע את התשובה הכי טוב. תלמידה אחרת בכיתה ננזפה וכמעט הועפה מהכיתה כאשר אמרה על שיר כלשהו “אולי הוא סתם ראה עץ והחליט לכתוב עליו ולא כל דבר קשור ליחסים עם אמא שלו?”.

עכשיו אני מוצא את עצמי בצד השני, אבל לא הצד של המורה. למעשה,אני בצד השלישי – זה שכותב את הטקסטים עליו תלמידים נבחנים ולומדים. קולגה שלומד תקשורת שולח לי הבוקר SMS שהוא בהרצאה על הידיעה הזו, שמספרת על מחקר של אלימות ומשחקי מחשב. עכשיו כשאני חושב על זה, גם קיבלתי פניה מסטודנט בקשר לכתבה הזו ולמידע נוסף על הפרטים שם.

בעוד אני חושב לעצמי כיצד הייתי שמח להיות כרגע בכיתה הזו בלי שהמרצה תדע שזה אני,  על מנת לשמוע וללמוד ממנה אם אולי יש דברים לא טובים בידיעה הזו, אני מקבל SMS נוסף שאומר “בכל הארץ לומדים את זה. זה בחוברת הקורס ובעבודות החובה”. עכשיו אני די בטוח שיש סטודנטים שלא ממש מתים עלי.

זו לא הפעם הראשונה. בדצמבר 2006 פירסמתי כתבה וכתבת וידאו, העוסקות בחוסר הנגישות באתרי אינטרנט ישראלים ועל מאמצי איגוד האינטרנט להנגיש אותם. באפריל 2008 כותב “תלמיד” טוקבק “חחח הכתבה הגיעה למיקוד אנקורי לשון 2008″. המסקנה היא שיש גם תלמידי תיכון ששונאים אותי (ואת יובל דרור) כי הם צריכים לנתח את הטקסט שלי, למצוא בו מבנים לשוניים, ואף לכתוב מאמר משלהם העוסק באחד משני נושאים:  השפעות חיוביות ושליליות של האינטרנט (כאשר תחת השפעה שלילית הייתי מתחכם וכותב “צריך ללמוד טקסטים כאלה לבגרות”) ויחס החברה לחריגים (שעובר תיכוניסטים זה “אנחנו נועלים אותם בלוקרים”).

קצת באיחור, עבור מי שעדיין לומד את הטקסט הזה, אני מוכן לתת פתרון חלקי למבחן. הנה שלוש שאלות מתוך חמש השאלות של חלק א, הבנה, כאשר שאלה נוספת היא כתיבת המאמר, מה שכבר עשיתי.

1א. מהי הבעיה המרכזית הנדונה במאמר?

טוב זה קל וזה כותב בכותרת המשנה. “רבים מאתרי האינטרנט בישראל אינם מותאמים לשימוש עבור הצרכים המיוחדים של יותר ממיליון גולשים”.

1ב. מה היא עמדתו של הכותב ביחס לבעיה זו? הוכח דבריך מן המאמר.

וובכן, אני  לא חושב שצריך להתעלם ממנה. ההוכחה מן המאמר: עצם זה שהוא נכתב.

4. באתר “נגיש” של איגוד האינטרנט הישראלי נכתב: “מדינות רבות בעולם אישרו בשנים האחרונות חוקים, שמחייבים אתרי אינטרנט ושירותים מקוונים להיות נגישים לבעלי מוגבלות, אבל בישראל אין עדיין חקיקה המחייבת הנגשת שירותי אינטרנט ואתרים”.

א. כיצד היה כותב המאמר מגיב על כך? נמק את דבריך.

זו שאלה שממש מעצבנת אותי, ומחזירה אותי להצעה שלי מהתיכון פשוט להביא את הכותב או לפנות אליו. בשאלה מסוג זה, הבוחן לא יכול לקרוא את המחשבות שלי ולהחליט איך הייתי מגיב, יותר טוב מאשר אותו תלמיד שנאלץ לענות על השאלה הזו, ואין לו אפשרות לשלוח לי מייל אם הוא לא החביא את הסלולרי מהמשגיח או המשגיחה.

כך או אחרת, התשובה המתחכמת תהיה “כנסו כנסו, עכשיו תצאו”. אבל תגובתי האמיתית והקצרה יותר היא “חבל שזה כך”. הנימוק, לכל תשובה שתבחרו, הוא “ככה כתוב בפוסט הזה“. אני רוצה לראות שמורידים ציון על אחת התשובות האלה.

[עדכון 8.4]: דובי קננגיסר רואה בטקסט הזה לעג למורים ומסביר למה שואלים למה התכוון המשורר. עניתי לו שם.

אם אני לא מדבר מספיק ב”פודקאסט זה לחלשים” על כל מיני שטויות שאני חייב להגיב עליהן, ב”טמקאסט” אנחנו מתמקדים בנושאי מחשבים, טכנולוגיה, גאדג’טים, אינטרנט, תרבות דיגיטלית ועוד נושאים שיש לנו מה להגיד עליהם, גם אם לא פורסמה אצלנו כתבה במשך השבוע.

אני אשמח מאוד לשמוע פידבקים על השידור, ובמיוחד על אורך התוכנית והנושאים שבחרנו לדבר עליהם. האזנה נעימה.

אני כל הזמן חושבת שאני רואה אותך ברחוב, אבל בסוף זה תימני רזה אחר (…) יש לך מראה כללי כזה. אתה נראה כמו כל מיני אנשים אחרים. יש אנשים שנראים יותר ספציפיים, ואז קשה להתבלבל.

דורה צודקת. יש לי מראה גנרי ואני בדרך כלל דומה לאנשים מעולם האקטואליה שלא הייתי רוצה להידמות אליהם. בעיה נוספת שיש לי היא שאני לא מחייך – כואב לי בלחיים. ובגלל זה כשאני מזייף חיוך בשביל תמונה או ציור, זה נראה כאילו אני מזייף תמונה.

ובכל זאת, הקריקטוריסט והמעצב קיריל נלקנבאום שעובד איתי ב-ynet, ניסה להתגבר על המכשולים הויזואלים האלה ולאייר אותי בפורים – אבל גם דרש ממני לחייך כשהוא יושב ומאייר, ולי אין מושג מה הולך על דף הציור שלו, עד לרגע שהוא מסיים. ככה זה נראה:

בעקבות התלות שלנו בסלולרי, מתבקש להגיד שחשתי איפהשהו בין עירום לחוסר אונים באותו יום בלי סלולרי, ובלי יכולת לתקשר או להיות זמין – ובמיוחד כשהייתי צריך להגיע בתחבורה ציבורית לראיון בחיפה ולמצוא את המקום. אבל דווקא לא הרגשתי את זה ולא זה. דווקא קצת שקט משיחות היה די טוב.

וגם בגלל שלקחתי את הטלפון השני של ארז אחר הצהריים. שקט זה אמנם נחמד, אבל הייתי צריך להיפגש גם עם צלמת במקום, ולהגיד לה בדיוק איפה אני נמצא. בכל זאת נכנעתי לטכנולוגיה.

כשהגעתי למשרד בבוקר, השארתי הודעה יוצאת בתא הקולי שאומרת ששכחתי את הטלפון, ואפשר להשיג אותי בטלפון של המשרד או במייל. אבל כשמתקשרים אלי, יש את שלוש השניות חוסכות הכסף בהן מודיעים ש”השיחה מועברת לתא הקולי” בלי לחייב זמן אוויר מהמתקשר. שזה טוב מבחינה צרכנית, אבל בעייתי מבחינה חברתית – כי רוב המתקשרים (או המתקשר הנודניק) ניתקו בשביל לחסוך את הכסף ולא שמעו את ההודעה.

אז אם לא מספיק שסיננתי את השיחות שהגיעו לארז החל מהצהריים, גם יצא שסיננתי את כל מי שמתקשר אלי, בין אם זה היה ממספר חסוי, או ממספר רגיל. אבל לא התקשרו לארז בכלל, האמת. אז רק אני יצאתי המסנן.

Download audio file (facebook.mp3)

[עדכון] הוספתי שני קטעים מהסרט שגם מופיעים בשיווד [\עדכון]

צילום של שדה אנטנות צלחת (אולי זה שבעמק האלה) שמייצג תקשורת, ומעליהן יד שמאל מושטת קדימה, שמייצגת את הידיים השמאליות של הגרפיקאי שיצר את הזוועה הוויזואלית הזאת.

בהמשך פירסםם עידוק דוגמאות ששלחו לו הגולשים לעיצובים חדשים. מגיב אחד שהזדהה כ”מנה”ל לע”מ”, אם כי איננו יודעים מי הוא, כתב:

היינו חייבים משהו שיהיה קשה לזייף. בשנה הבאה תוחלף התמונה. חבל שלא הפנתה את הרעיונות אלינו קודם, אהבתי את הקומיקס ונשקול להשתמש בו בעוד שנתיים. אין בעיה עם ביקורת – אם היא נעשת בצורה חיובית – אנחנו הרי עובדי מדינה לא גרפיקאים (כפי שהוכחנו…)!

השנה לא השתמשו בקומיקס או ב’עידוק על אופנוע’, שאני דווקא חושב שזו תמונה ראויה. הפס הכחול בצד ימין הוחלף בפס צהוב-דני-וניל (קשה לראות את הצבע זה בתמונה, אבל האמינו לי) ובמקום האנטנות והידיים צולמה מרינה כלשהי שאם מישהו מזהה – הוא מוזמן לטקבק.

כך או אחרת, פתחתי “האכל-חבר” – עמוד שמכרז את כל ההגיגים שלי ברשת – סטטוס בפייסבוק ובגוגלטוק, טוויטרים שאני לא ממש אומר בהם כלום, פוסטים מבלוג זה ממש (שיגרמו לרקורסיה מטורפת), שלל הפתעות אחרות וטקסטים שאני מתפרנס מהם בין לבין כל השטויות האחרות – הנה הקישור, ואפשר גם רס”ס למתקדמים.

שני עדכונים קצרים נוספים

1. מחר בצהריים אני באירוע החלילן מהמלין בדיזנגוף. הכנתי כובע מטופש ויהיה שמח.

2. בשבת בלילה, בלי נדר ואם לא יהיו תקלות תתפרסם תוכנית נוספת של קבוצת ENS Media בשיתוף עם אורחים מפתיעים. שם התוכנית “ימינה, שמאלה” – אם כבר סיפרתי לכם מה זה, אל תקלקלו לאחרים.

החברה לא ממש עשתה משהו גדול השנה. אפילו לא דודל וזר ימולדת (אולי יהיה מחר). סתם, ככה בקטנה הוציאה דפדנצ’יק חמוד. שבכלל לא נועד לפגוע בפיירפוקס. חלילה.

בכל מקרה, רצו שאדבר ברדיו על הקבוצות ששונאות את גוגל ושהן אנטי-גוגל. לא מכיר קבוצות ספציפיות כאלה, ואמרתי שאני לא שונא את גוגל, אז הוסכם שאדבר על הביקורת המופנית כלפי החברה והסיבה לשנאה שיש או אין.

עליתי לשידור היום בתוכנית “ערב טוב עם גיא פינס“, שעל פי שמה, משודרת ב-2 בצהריים, והמנחים שלה הם נורית ברירו ורן לוי. אלא שנורית לא הייתה היום – אז רננה רז החליפה אותה.

מפה לשם אני מקשקש את הקשקושים שלי ואומר כמה גוגל יודעת עלינו הכל (כלומר, את כל מה שסיפרנו לה), ובין הגמגומים שלי וה”אה…” המרובים, אני מיניתי מייסד חדש לחברה (5:14).

Download audio file (google_99.mp3)

אם כי אולי בגלל המלחמה שלו על חופש הביטוי, יש מלאן פורנו ברשת.