כותב יהונתן קלינגר ומסכים איתו גל מור שאנשים ממהרים לתת אמון ביישומי וובשתיימאפס יותר מאשר ביישומים שולחניים. אני חושב שזה לא מדוייק – נותנים אמון גם באלה וגם באלה. שאלו אנשים רבים שלוחצים Next Next Next כי הם חושבים שהם יודעים מה כתוב שם כבר (אנשי ה-Next Happy, אם תרצו), ובדרך הושתל להם טולבר לדפדפן שגם חוטף את מנוע החיפוש שלו, בלי אפשרות להסיר – גם לא בהליך כירורגי.

אני בהחלט מסכים לגולשים מנוסים וניובז כאחד יש יד קלה גם על הקליק. לא אחת אני חווה מקרים של חוסר טאקט כאשר אנשים מגיבים לכולם במייל בתפוצת נאטו כשלא צריך, מתבלבלים בשם במייל וממשיכים בשיחה בלי לעלות על הטעות, והכי חמור – לא מפנימים את המשמעויות של BCC וחושפים דברים שהיו אמורים להיות דיסקרטיים.

מי אשם?

תומר כהן, התעצבן על גוגל ואמר שהם הגזימו כאשר אפשרו לכל מי שפעם החליף איתו מייל ורבע לצפות באייטמים שהוא קורא בגוגל רידר, לאחר שהוא שם אותם ב-Shared. התלונה שלו בבסיסה, מוצדקת. זה נוח שמישהו שהתכתבתי איתו מתווסף לרשימת אנשי הקשר כדי שהמייל שלו יושלם אוטומטית כשאני כותב מכתב – אבל הוא לא צריך להתווסף לגוגלטוק – ואם כן – שלפחות אהיה מיודע על כך ואוכל לסרב.

יחד עם זאת, זה קרוב יותר לבעיית שימושיות מבעיית פרטיות. אם בחרת לחלוק אייטם ולחצת על כפתור ששמו Share – צריך לצפות שהאייטם הזה יהפוך לציבורי. אין מה לעשות. אתה רוצה לשלוח בלוג מביך רק לכמה חברים? שלח להם אותו במייל  באופן אישי.

מכרה ששמה שמור במערכת ונקרא לה ק’ שלחה לי לאחרונה מייל היסטרי – ורצתה שאכתוב שרשת חברתית מסויימת פרצה לה לחשבון האימייל. נכנסתי לרשת החברתית וגיליתי שהם מבקשים את השם והסיסמה לג’ימייל בשביל לייבא את הקונטקים ולחפש אותם גם ברשת החברתית – ובכך לחסוך זמן בלייבא אותם אחד-אחד. לשאר החברים, הם שלחו מייל המזמין אותם להצטרף ולהיות חברים שלה. כל זה מופיע שחור על גבי HTML עם כפתור Next שמחכה לגולש שיקרא ויקליק.

גם פייסבוק עושים את זה, וגם שם לא כולם שמים לב למה שהם מקליקים עליו – שמתי לב לכך כאשר אנשים איתם לא דיברתי במשך זמן מה פתאום הצטרפו לפייסבוק ושלחו לי הזמנה להיות חברים שלהם.

לפעמים, עניין רדיפת הפרטיות מתחיל להיות מוגזם – ואשמה מיותרת מופנית כלפי חברות הוובשתיימאפס – כאשר לא תמיד זה באשמתן – ולא תמיד יש אשמה כזאת בכלל. מי שהולך לישון עם רשת חברתית, שלא יתפלא שמתייגים את התמונות שלו כשהוא הולך למפגשי גיקים.

כך או כך, הפיצה לא הגיעה תוך 12 דקות. היא הגיעה תוך שעה, והגיעה קרה. השליח פשוט לא מצא את הדרך, ואני לא חושב שאשפר להאשים אותו. מדובר בגבעתיים – וברחוב ספציפי בגבעתיים שהפך חד סטרי לתוך עצמו וללא מוצא. הייתי חושד שמדובר בקרע במרקם העדין של זמן ומרחב, אבל כאמור, זה גבעתיים. חוקי מרחב-זמן לא חלים שם.

היום אני קורא אצל גל מור על שירות של רשתות פיצה בארה”ב הברית שאומר לך בדיוק מה מצב הפיצה מרגע רידוד הבצק פחות או יותר, עד שהיא מגיעה לפתח ביתך (ולמזלנו שם המידע נעצר ולא הופך ל-TMI).

אבל גם לפני כן מדובר פה בעודף מידע, וזה קצת מדאיג – במיוחד כשדינו של מידע להיחשף, ואנשים מטורפים ייצרו מאש-אפים של מפות המציגות את תנועת שליחי הפיצות ברחבי העולם – כך שתיכוניסטים יוכלו גם לעקוב אחרי 40 הפיצות שהם הזמינו (באמצעות ה-SMS – אלוהים ישמור, אפשר לעשות את זה היום) בתור מתיחה למורה שלהם לפיזיקה, מבלי להזיז את ישבניהם מהכסא לעבר מחבוא בשיח מול הבית שלו, כמו שהיו עושים נערים טובים לפני כל האינטרנט, הטוק-בקים והבוקפייס הזה.

עודף המידע הזה, ובמיוחד בהקשר של פיצות הזכיר לי סרטון משעשע אך מדאיג שמסתובב מלא זמן ברשת, מטעם ה-ACLU – ארגון זכויות אזרח בארה”ב (מעיין EFF של זקנים). צפיה מחודשת בסרטון מדי מפסר חודשים ומעקב אחרי ההתפתחות של כל המידע שנאגר עלינו באתרי החיפוש, ברשתות החברתיות ובקרוב במיזם ה-DNA ובפורטלי בריאות של גוגל ומיקרוסופט מראה כמה המציאות המגוכחת שהוא מציג מתקרבת אט אט לאמת.