שר התקשורת ביקש לעצמו (ולשרים הבאים אחריו, זה לא משנה מי הם) סמכויות נרחבות מאוד לקיום החוק  והתקנת תקנות – כולל אופן הסינון, ואופן הזיהוי כבגיר. ח”כ גלעד ארדן ביקש בדיון בוועדת הכלכלה שיהיה סעיף לפיו חלק מהתקנות יהיו תלויות באישור הוועדה (ולא משנה מי יעמוד בראשה), אך אריאל אטיאס סרב וההצעה נפלנ. זה אומר שהשר יוכל לקבוע אילו אתרים הם בעייתים, או לקבוע מי הם האנשים אחרים שיקבעו את זה, ויוכל לקבוע מחדש אמצעי סינון ביומטרים שהוסרו מההצעה המקורית.

אי אפשר לסנן אתרים בצד השרת, כפי שנדרש בסעיף השני של החוק, בלי לפגוע בגלישה. זה לא רק אני אומר -  זה אגף ההנדסה במשרד התקשורת בעצמו אומר, שחור על גבי PDF.

סינון האתרים הוא “כמו חסימת ערוצי הפורנו בטלוויזיה” – ממש לא. יס והוט רוכשות את התכנים ל-200-300 ערוצים שהן משדרות לנו ובוחרות את התכנים הללו. ספקיות האינטרנט לא אחריות בכלל על התכנים באינטרנט (פרט לאתרים בודדים שהן מאחסנות מתוך עשרות מיליארדי אתרים ברשת), ומחברות בין המחשבים בבית שלכם, לבין כבל שנמצא מתחת למים ומעבירות נתונים. שם נגמרת האחריות שלהם – שהאינטרנט יעבוד, ומהר.

עוד על החוק:

יהונתן קלינגר על תגובת משרד התקשורת, גל מור (ואני) על תגובת משרד התקשורת, אפי פוקס קובר את האינטרנט, יובל דרור מקשר לאימיילים של הח”כים שהצביעו בעד החוק.

בתחום המחשבים והאינטרנט אנחנו מקבלים, למשל, הצעות לכתוב על החסכון בכסף והיעילות בשימוש בדיו חלופי, ובאותה תיבה במקביל מתקבל גם מייל המתריע בפני הסכנות של שימוש בדיו חלופי והנזקים העצומים שזה עושה למדפסת (תלוי אם ההצעה מגיעה מיבואני דיו חלופי, או יבואני מדפסות מותגיות – המסקנות שונות לחלוטין בשני המקרים, באופן מפתיע למרות שבשני המקרים מדובר במומחים גדולים בתחום הדיו).

אני לא יודע אם מי שמייחצ“ן את הסרט “ללא עקבות” שלח עליו “הצעה לאייטם” לכל מיני מערכות, או שסתם מדובר בעיתוי – הסרט יצא בסמוך ל”יום האינטרנט הבטוח” מאנשים שמורידים דברים שחל היום (אגב, אני לא אדיוט. ב“על בנים ועל בנות” בכל גליון של מעריב לנוער מאז שהומצא הדפוס ועד היום נכתב שאין דבר כזה “ימים בטוחים”).

כך או אחרת, שני דיונים שהתקיימו בטלוויזיה בנושא הסכנות באינטרנט שילבו לתוכם את עלילת הסרט המטופשת בה רוצח מתועב פותח אתר ומודיע שככל שיעלו הכניסות – כך איזה מישהו שהוא מתעלל בו במרתף יירצח יותר מהר. מעיין גירסה מודרנית ל-Saw, למי שראה, ואם במודרנית הכוונה למשהו שמתאים לשנת 1998.

לי, אגב, זה מזכיר את אחד האתרים הראשונים שצפיתי בהם באינטרנט – אדם חיבר את המחשב שלו ליד רובוטית ולמצלמת רשת, ובכל פעם שמישהו הקליק, היד נופפה לשלום לחתול שלו, שנהג לישון בקרבת המחשב.

אפשר לנהל דיון אינטלנגטי על סכנות הרשת. מצד אחד, היא מאפשרת פשיעה בנקאית וכלכלית שלא מצריכה שבירת קירות ופריצה לכספות אלא להושיב סקריפט קידי שינסה לפרוץ לאתרים או לגנוב סיסמאות של אנשים, וכן, היא מאפשרת גם לפדופילים לארוב בצ‘טים וברשתות חברתיות לילדים תמימים ולפתות אותם בקלות, כי קל לרכוש אמון של ילדים דרך הרשת כשמסתתרים מאחורי זהות בדויה, מאשר בגן ציבורי.

מנגד, אפשר לטעון שכללי זהירות בסיסיים ימנעו פריצה לחשבון הבנק וגניבת זהות, ושיש המון פדופילים גם בעולם האמיתי, וכאלה שנוגעים בילדים שלהם בבית, או נוגעים בהם בבית ספר ושישנם ילדים באינטרנט שסוגרים את החלון של הצ’ט ברגע שמגיע מישהו חשוד.

אבל אם מנסים להשליך על המציאות מתוך העלילה של “ללא עקבות”, או מתוך כל עלילה בדיונית אחרת, הדיון כבר הופך למטופש לא רציני, ומצייר את האינטרנט בצורה מעוותת ולא מציאותית.

במצב הזה, אפשר פשוט לשלוף את הדלוריין ולחזור אחורה בזמן בשביל למנוע מכל האינטרנט הזה בכלל להיווצר על ידי חיסולו של סבא של אל גור. או כמילותיו של ידידי גדי שמשון שהתשתתף בשני הדיונים – בתיק תקשורת ובתכנית הבוקר של ערוץ 10 – “צריך לקרוא לסופרמן וג‘ק באוור“.

עדכון: גם יהונתן קלינגר כתב על זה.

למשוואה מצטרף מסמך היתכנות טכנית שהכין אגף ההנדסה של משרד התקשורת לפני כשבועיים, ובו סקירה טכנית וכלכלית של אפשרויות לסינון של האינטרנט על ידי גולשים ועל ידי הספקיות. למי שהחוק מעניין אותו וחשוב לו (בין אם הוא תומך בו ובין אם לאו), אני ממליץ לקרוא את נוסח ההצעה האחרון, ואת מסמך ההיתכנות של משרד התקשורת (מצטער, יש רק PDF) במלואם. אני מקווה מאוד שהמחוקקים שאמורים לדון על זה מחר עשו את זה.

בכל מקרה, בצהריים אני אהיה בוועדת הכלכלה של הכנסת ואדווח.