אלון גור-אריה, במאי המוסד הסגור, החליט למסד את המפגשים האלה ולמצוא להם בית . הוא הציע לסינמטק תל אביב להקרין מדי חודש קומדיה קלאסית בעותק פילם (ולא דיוידי) כדי שנוכל לחוות את הקולנוע האמיתי עם סרטים מלאים בשריטות, קטיעות ובעיות סאונד, ולספר על היוצרים של הסרט בהרצאה המשלבת קטעי וידאו. בסינמטק אמרו לו כן, ומשם זה התגלגל גם לסינמטקים ברחבי הארץ.

מהתיאור בתוכניה שכולל בדיחות על זריקת עציצים על המנחה קשה להבין מה הולך שם באמת, אז ערכתי פרומו קצר של המועדון. נתראה באחד הבאים.

והנה, כשנסעתי איתו להרצאה במסגרת מועדון הסרט המופרע בירושלים, הבקשה הייתה לתקוע לו עוגת קצפת (למעשה, קצף גילוח) בפרצוף, עם סיום ההרצאה. כחבר טוב, אין לי אלא להענות לבקשה. הוידאו השני מראה את אסף שגיא מבצע את אותה פעולה בצהריי אותו יום. יש אנשים שפשוט לא לומדים.

מבטיח שאין ספוילרים. הטריילר די מסכם שעתיים והרבה של הסרט, חוץ מהסוף שהוא פשוט בדיוק מה שאתם חושבים שהוא יהיה (התברר שברוס וויליס מת לאורך כל הסרט, שהוא ואד נורטון היו בן אדם אחד עם פיצול אישיות ושהוא חפר את דרכו החוצה מהכלא עם הפטיש הקטנטן של כלי השחמט).

הסרט נראה טוב לא מעט בזכות התלת ממד ובגלל האפקטים שאינם מוגזמים, ונמצאים במקום טוב באמצע בסולם של 1 עד מייקל ביי. לפני שהלכתי לראות את הסרט, אפרתאופ אמרה לי כי באחת הסצינות בה נזרק רימון, היא זזה הצידה בבהלה. ממש בדומה ל”רכבת מגיעה לתחנה” של האחים לומייר, שבה הקהל חשב שרכבת אמיתית מגיעה אליהם מהמסך, ולפי האגדה ברח בפאניקה.

אמרתי לה שהיא הייתה צריכה לספר דווקא שקפצה על הרימון בגבורה וכיסתה אותו בגופה, בשביל להציל את כל יושבי אולם הקולנוע ממוות. גם לא כל כך האמנתי שזו חווית הצפיה שעברה, ושיערתי שהיא גוזמאית. וגם רציתי לכתוב את המילה “גוזמאית”.

אבל כשישבתי וצפיתי, מצאתי את עצמי גם בורח מדברים שעפו לעבר הקהל, ומנסה להעיף מפני את היצורים הלבנים הקטנים שנראים כמו עלי סביון. היהזרו מהרכבת ונמשיך.

זה ממש לא רק התלת ממד והאפקטים. כיף לצפות בסרט גם בגלל כוכב “פנדורה” שבנו שם, הדמויות שעליו, ואיתן היצורים והמערכת האקולוגית של הכוכב – ובה עצים שנראה בהתחלה כאילו ילדי קולג’ זרקו עליהם נייר טואלט, וחייזרים שמתחברים ב-USB מהשיער שלהם לחייזרים אחרים. סצינות המלחמה באוויר וביבשה מטורפות, עשויות טוב ומצולמות כך שממש אפשר להבין מה קורה שם, ולא מדובר בערבובית פיצוצים שמאפיינת סצינות מלחמה בסרטים עתירי תקציב.

אני חייב להודות, אגב, שאני קצת פאנבוי של ג’יימס קמרון, במאי ותסריטאי אווטאר. שליחות קטלנית 1+2 הם סרטים נהדרים בעיני. את השני יש לי עם כל מיני תוספות מגניבות בדוידי, ופוסטר הסרט תלוי על הקיר בביתי. את טיטאניק פחות אהבתי – די שיעמם אותי. גם את שקרים אמיתיים אהבתי מאוד – קומדית אקשן מצויינת שממש לא לוקחת עצמה ברצינות, ועושה עבודה יותר טובה בלצחוק על אקשן ועל שוורצנגר, ממה שעושה הסרט אחרון גיבורי הפעולה.

הנה זה מביא אותי לאווטאר. צייצתי קצת אחרי שחזרתי הביתה מההסרט שמדובר בקומדיה עמוסת רפרנסים וקלישאות הכי טובה מאז שקרים אמיתיים. כי זו ההרגשה שיצאתי איתה. קצת פוקהונטס, קצת מטריקס, קצת מחוז 9, ועוד קלישאות מהרבה סרטי צבא אמריקני\פנטזיה\מד”ב שעלו על המסך. היו מסרים גלויים מדי וממש לא מרומזים של הטובים מול הרעים, וכוחניות תאגידית אמריקנית שיוצאת למלחמות והורגת ילדים בשביל נפט, או “נדיריום” (Unobtainium במקור).

כנראה שבהקרנה בה נכחתי, חילקו רק משקפיים שנותנים עומק לתמונה, אבל אי אפשר לראות בעזרתן אלגוריות או סאב טקסט, שקצת נותנים לך לחשוב בעצמך על מה שראית. ארז משוכנע שפשוט קמרון כתב את התסריט לפני עשור וזה נראה לו אז בסדר. נילי אומרת שזה פשוט מה שקהל אמריקני אוהב. מבקר קולנוע איתו דיברתי, תהה למה בתקציב של 300 מיליון דולר, לא יכלו לזרוק 100,000 לתסריטאי.

ולסיום – אהבתי את הליהוק. אוהורה מסטאר טרק האחרון הופכת להיות חייזרית. ההוא משליחות קטלנית 4 מככב בתפקיד הראשי בסרט. ובשביל להוכיח שיש לו חוש הומור, השיב קמרון את סיגורני וויבר מהנוסע השמיני שלו, הפעם כמדענית חובבת חייזרים. קמרון ליהק גם את ג’ובאני ריבסי, שזה מצחיק ללהק אותו בכלל למשהו.

אז מה? לרוץ ולראות, ורק בתלת ממד. השקיעו את חמישים השקלים. בכל דרך אחרת – די חבל.

ועל הדרך, קצת תלונות שהצטברו אצלי במהלך הצפיה:
1. יש שערים ביציאה מהקולנוע, על מנת שהצופים לא יגנבו את משקפיי התלת ממד. כי, כמו באוזניות במטוס, אין להם שימוש לשום דבר אחר (אלא אם קניתם ידיעות אחרונות). וכל פעם שמישהו מנסה לקחת אותם, הם מצפצפים – ממש כאילו הם גונבים חולצה. וגם כשמישהו לא מנסה לקחת אותם, אלא סתם הסדרן עובר שם באמצע הסרט – זה מצפצף.

2. גם הכתוביות הן בתלת ממד. הן מטיילות להן, ומקפצות בשביל לא להסתיר חלקים חשובים בסרט. הן גם צהובות, לא לבנות – בשביל שיהיה קל יותר לקרוא – אז סבבה. אם כי בשלב מסויים, כשמדברים בשפה החייזרית, הכתוביות טיילו יותר מדי ופשוט עפו אחורה אל השורה האחרונה. אז אמנם הבנתי את הדיאלוג, אבל פיספסתי קצת ממה שקרה על המסך.

3. למה הטריילר לאליס היה בעברית? אני די בטוח שג’וני דפ לא דובר עברית. אני גם סבור שיש עוד שחקנים חוץ מג’וני דפ שיכולים לשחק בסרטים של ברטון, מדי פעם. תן לאחרים גם קצת להנות.

לא אחת אני מסביר לחברים שטרם באו לראות את “המוסד הסגור“, שבניגוד ל”רוקי” – כאן דווקא מרחמים על הראשונים, והמתמידים שבאים יותר מדי פעמים הם אלה שעושים מהם צחוק.

אז למה אני בא 30 פעמים לאותו סרט? התירוץ הוא שמדובר במופע שלם ומתעדכן מדי חודש, שנמשך אל תוך הלילה (ואירוע חברתי שנמשך גם עד שעות הבוקר המוקדמות). כאשר הסרט עצמו הוא רק 40 דקות מתוך כל הסיפור.

את התשובה האמיתית אני נותן בסרטון הבא, שמתעד את ההקרנה השלושים שלי, וכיצד חגגנו אותה על הבמה:

צילום ועריכה: רונן גור-אריה

הקרנה הבאה בפסטיבל אייקון – יום חמישי 8.10 בשעה 23:30. נתראה שם ולא נצייר לכם V.

וכמובן – תודה לחברים הטובים והפסיכים שלי שארגנו את כל הדבר הזה לגמרי בהפתעה ובלי שהייתי מעורב בו.

מונטי פייתון פתחו לפני מספר חודשים ערוץ ביוטיוב, בו העלו מערוכנים וקטעי רעיונות, כי א. הם ממילא ביוטיוב אז שלפחות יהיו באיכות טובה. ב. הם צריכים לקדם את הדיוידי.

במהלך החודשים הללו הצטברו מלא טוקבקים לסרטונים, ואריק איידל החליט לענות לכמה מהם אישית בווידאו, שכמובן גם מקדם את המופע של חגיגות 40 שנה ל”קרקס המעופף”. שאנמר, פירסט!

אני גם נמנעתי מלקרוא ביקורות וראיונות עם טרנטינו והקאסט לפני הסרט, כי חלקם מספיילרים קטעים מהסרט. כל מה שידעתי עליו כשהלכתי לראות אותו, הוא שיש חבורה של נוקמים אמריקנים שמחסלים נאצים.

הנה טריילר עם פרטים טכניים לא מעניינים בשקופית הפתיחה:

במסיבת עיתונאים לפני הקרנת הבכורה בישראל, אמר טרנטינו שהוא לא עושה “סרט שואה” וזה לא הז’אנר שהוא עוסק בו. וזה נכון. הפרק הראשון והמצמרר של הסרט (שמחולק לחמישה פרקים על פני כשעתיים וחצי) יכול היה להיות אקספוזיציה או חלק מכל סרט שואה שנעשה בעבר. “צייד היהודים” האנס לאנדה מגיע לחווה בפיזיולוך, צרפת בשביל לאתר משפחה יהודית בודדת שנעלמה מהאזור ויש חשד שבעל החוואי מסתיר אותם. לאנדה מתחיל בנימוס בירוקרטי (מבקש רשות לדבר אנגלית), והופך תקיף בחקירה שלו בשביל למצוא את המשפחה ולהשלים את המשימה שלו.

אחרי שהפרק מסתיים (לא טוב, זה כל מה שאגיד) ועד הסוף עם הטוויסט המפתיע (ושוב, אני מציע לא לקרוא כתבות או ביקורות כי הם די הורסים את הסוף), העלילה די מתנתקת מההסטוריה והולכת בקו זמן מקביל ובדיוני. “ממזרים” אכן הופך לסרט הרפתקאות, או פנטזית נקמה סאדיסטית, מלאת דם ואלימה מאוד כפי שטרנטינו עשה בעבר – וכפי שהוא יודע לעשות מדובר בקטעי אלימות לא קלים לצפיה – ולא תמיד צפויים.

למרות העלילה הבדיונית, קשה להתנתק מההקשר ההסטורי ולנסות להנות מהסרט כפנטזיה קולנועית. גם לא תמיד נעים לצחוק ברגעים מצחיקים שמספק בעיקר בראד פיט, אבל גם כריסטוף וולץ שמשחק את לאנדה, ומייק מאיירס שעושה תפקיד אורח שפשוט מזכיר את אוסטין פאוורז – שלושתם אגב, משחקים מצוין, וגם מלאני לורן שמגלמת את שושנה.

מה עוד? גם זה נכתב בביקורות אחרות, אבל גם לי זה הפריע. טרנטינו “מפר את הכללים” של עשיית קולנוע – פשוט כי הוא יכול. באופן לא אחיד ולא עקבי פלאשבקים בלתי מוסברים מגיעים משום מקום, כתוביות מופיעות להן על המסך, וקריינות מסיברה לנו קטעים בעלילה.

אילו זה היה סטודנט שמגיש תרגיל, במאי מתחיל או במאי שנחשב לגרוע, היו מחשיבים אותו כעצלן שלא דאג שהכל יהיה ברור בזמן הכתיבה והצילומים ובחר בפתרון הקל בעריכה בשביל לסגור קצוות. אבל זה טרנטינו – אז זו “בחירה אומנתית”, כמו האיות השגוי של שם הסרט.

בכל זאת אני ממליץ. הסרט עשוי טוב ומאוד מרשים מבחינה קולנועית – הרפרנסים וההשפעות של “מערבוני ספגטי” לא פגעו בו בעיני. ובעיקר – העלילה מותחת ומרתקת והשאירה אותי צמוד לכסא במשך השעתיים וחצי, גם אם לא אחת זזתי בו באי נוחות – אבל גם בגלל שהכסאות בסינמטק תל אביב לא הכי נוחים לישיבה כה ארוכה.

למרבה אכזבתי, הפיצ’ר היחיד שהיה בדיוידי הוא תיאור מילולי של מה שמתרחש על המסך, לטובת לקויי הראיה. נשבע לכם שהיה פיצ’ר כזה – ממש כמו האישה בבועה לחירשים – רק הפוך. אז נאלצתי אחרי זה גם לרכוש את הדיוידי לאספנים. שם, עם הקלדת תאריך יום הדין, 082997, עולה גירסה מורחבת מורחבת של הסרט עם סיום אלטרנטיבי.

אניהוז, ציפיתי זמן רב לגירסה השלישית, שתהיה עם אקשן מגניב יותר – ואולי אפילו תסגור כל מיני קצוות בעלילה. זה לא קרה. היא יצאה לפני כשש שנים – והתאכזבתי. למרות ש”עלייתן של המכונות” היה אמור להיות גם סוג של פארודיה על עצמו ועל השניים הקודמים – בצפיה חוזרת אני עדיין מאוכזב.

והנה מגיע הסרט הרביעי Salvation, או “התעוררות”, כפי שנקרא בעברית. חשבתי לעצמי שבאמת לא חירבנו את המותג מספיק, אבל לטובת המסורת הלכתי עם שני חברים שגם מזמן לא ראיתי. את הציפיות השארתי בבית.

הופתעתי לטובה. אסתכן ואגיד שהסרט הרביעי בסדרת שליחות הוא לא פחות ממצוין. אין ממש אין קשר לסדרה The Sarah Connor Chronicles (שאני חושב שהי צריך לתרגם ל”חיי שרה”), ואין בדיוק רצף עלילתי מהסרט השני או השלישי.

אבל זה לא משנה. לא אמור להיות כזה. הכל מתאפס, ושוב אנחנו במצב כמו ב-T2 שסקיינט הופכת למודעת לעצמה, יום הדין מצליח, ומי שנשאר זה בני האדם הומרדים שמתחבאים בכל מיני מקומות ומנסים לשרוד ולנצח את הרובוטים.

שוב רובוט נשלח מאיפהשהו להגן על קונור, ושוב יש ספק אם אפשר לסמוך על מכונה. אין רובות מגניב ומחליף צורות ממתכת נוזלית, אבל יש אקשן לא רע בכלל, סצינות מגניבות של קרבות ומרדפים – שאחד מהן כוללת אופנוע ומשאית.

נשמע מוכר – בגלל שזה לקוח מ-T2, כמו גם עוד כמה סצינות וטקסטים והפעתה קטנה ומשמחת (לא הולך לספיילר, צפו בסרט או חפשו בגוגל). הסרט מתחיל טוב, והולך ומשתפר וממש עובר בכיף. העלילה כמובן מטופשת ולא הגיונית, והסוף צפוי ומאוד קיטשי – אבל אלה מרכיבי חובה בסרט אקשן קיצי. סרט חמישי? אני מקווה מאוד שלא.

איך עושים את זה? שעות שינה זה משהו שאפשר לצמצם בו. ויש פעולות שניתן לעשות בו זמנית כדי לחסוך זמן. כל מי שראה פרק של מיסטר בין יודע שאפשר להתלבש, להתגלח ולצחצח שיניים תוך כדי נהיגה, למשל. למרות שטרם ניסיתי ספציפית את אלה.

אם לחזור לעניין ההפקות – אחרי שעשינו את השיווד של המוסד הסגור שהיה אימון טוב בשבילנו, ובזמן ההפקה של “דייר להשכיר” (שנמצא כעת ממש לפני ראף-קאט והלחנה [מוזיקה מקורית של דנה, יאי!]), פלטתי ש”אולי אחרי זה נשתתף באחת מתחרויות האלה שעושים סרט ביומיים”.

זה בלי קשר לעוד לפחות שלושה-ארבע רעיונות לדברים שאחד מהם מאורגן לי בראש, והשני ממתין לי בתור תסריט כתוב לשניים עשר פרקים של סדרת רשת קומית – ואנחנו עוד נפיק אותם.

והנה, רק דיברתי על התחרות, וגם אני וגם אסף (שביים את דייר ואת השיווד) קיבלנו במייל פרטים על תחרות 48 שעות. מפה לשם, ומאיזה רצון עתידי שלי לעשות משהו ביחד עם החבר’ה של “דייר” ושל השיווד – שילמתי לפני איזה שבוע וחצי 350 שקל ונרשמתי לתחרות כראש קבוצת “דורבנות“. השם נבחר על פי שם האתר של אסף מאחר ש”סלב ברקע” זה שם מטופש לקבוצה.

אז למה עשינו את זה? התשובה המתבקשת היא “כי אנחנו יכולים”. האמת שהתחרות תציב בפנינו אתגר ותבחן אם אנחנו באמת יכולים – אני מאמין שכן. מזניקים אותנו ב-17 ביוני ותוך 48 שעות צריך לכתוב, להפיק, לצלם ולערוך סרט כאשר בהגשה הוא צריך להיות על קלטת גמור לגמרי. בהזנקה מקבלים ז’אנר, שורת דיאלוג, דמות, ואביזר שחייבים להופיע כולם בסרט.

אחרי שדיברנו עם כולם באופן עקרוני על העניין שלחתי היום מייל “מי לדורבנות – אלי” (זו לא באמת הייתה שורת הנושא) על מנת לגייס את הצוות, והתחלנו לקחת הצעות מחיר לציוד. זה נכון שאפשר גם לצלם סרט במצלמה ביתית, ללא תאורה וסאונד – או לפחות עם ציוד מינימלי שאפשר לשאול מחברים. אבל בלחץ כזה של זמן עדיף, לטעמי, שיהיה ציוד מקצועי בסיסי, כי זה משהו פחות לדאוג לו.

הציוד שנצטרך לקחת בתשלום יחד עם דמי ההרשמה מעמידים אותנו על הוצאה של כ-800 שקלים. שבהתחשב בתקציב שהעמדתי לצורך העניין מדובר בחריגה של 800 שקלים בלבד, אז זה לא כזה נורא. יהיה מטורף. בטח עוד אעדכן על זה.

צוות של כ-20 איש עבד קשה משעות הבוקר הלא אנושיות וחלק מהצוות הזה ימשיך לעבוד גם מחר אחרי לילה שיהיה ברובו לבן. אף אחד לא התלונן כולל הדיירים של הלוקיישן בו צילמנו. אני עדיין המום מזה.

דברים היו צריכים להשתבש כמובן השתבשו. איחורים, פנצ’רים (אמיתיים – חור בגלגל וזה), תקלות בציוד הטכני, שולחן פוזבול כבד וענקי שנכנס לאוטו שלי ממש על המילימטר ואכל לי שעה מהזמן ועוד שיבושים בהחלט לא עזרו, אבל גם ממש לא עצרו את העבודה.

יש עדכוני וידאו סלולרים בקוויק שלי, אבל לא ממש רואים שם משהו ברור. צילמנו גם קצת מאחורי הקלעים ומליון סטילזים. אני מקווה שאוכל להעלות כמה דברים בקרוב ולתת טיזר עד שהסרט יצא.

הסרט נפתח במותו של אביו של ג’יימס טי קירק, ובשניות האחרונות של חייו, אותן הוא מנצל בשביל להגיד שטייבריוס זה שם מטופש. מי שראה פרק אקראי של לוסט, עליו חתום ג’יי ג’יי אברמס למרות שחלקו שם לא גדול, יודע שלפעמים סאגה מסתיימת בלי דיאלוג, עם מוזיקה של כשתיים-שלוש דקות ואנשים מסתכלים לשמיים או אחד אל השני. ככה גם נולד קירק בדקות הראשונות של הסרט שביים אברמס וקצת חבל.

מפה והלאה, רפרנס לסדרה המקורית משנות השישים שהופיע במערכה הראשונה יופיע כמעט בכולן בסרט של למלעה משעתיים. אחרי הצגה קצת מייגעת של כל דמות, היא גם זוכה להגיד את הקץ’ פרייז שלה מספיק פעמים, וכל הקלישאות של סטאר טרק מחכות מעבר לפינה בחליפה אדומה רק בשביל למות, כמובן. בכל סרט אחר הייתי מואשם בספוילר, אבל מוות של ההוא בחליפה אדומה שהוא לא חלק מהקאסט – פה הסרט כבר מהווה את הספוילר של עצמו.

המעריצים שסביבי קראו לזה קריצות. אבל בחלק מהמקרים זה פשוט היה מרפקים לתוך העין. כל מה שהיה חסר הוא פניה של הדמויות למצלמה שיגידו “זוכרים איך הוא תמיד היה אומר שהוא לא חייט אלא רופא?? אז הנה הוא אומר את זה גם עכשיו!”. היו בכל זאת כמה הפתעות בעלילה, אבל אני די ציפיתי למשהו חדש לגמרי, ולפחות הישענות על הסדרה המקורית.

המלצה? לכו לראות. אל תסמכו על הטעם שלי.

–

בקטנה: התחלתי לשחק עם קוויק ופתחתי שם ערוץ לצורך דיווחים חיים מכל מיני מקומות. היוזר ehud היה פנוי שזה בכלל נחמד.

אני לקחתי על עצמי את תפקיד ההפקה. המשמעות של התפקיד שלי, אותו אני עושה בשבועיים האחרונים, היא לעזור לבמאי להפוך את כל העניין הזה של יצירת סרט למשהו מאוד מאוד טכני, ולפרוט כל שורה בתסריט לכסף, לזמן ולאנשים. פשוט בשביל שנזכור הכל ונעשה את זה בצורה מסודרת. מכיוון שכל דבר דורש הקמה, התארגנות, חזרה או שתיים ומספר טייקים – הכוונה היא להוציא מיום צילום שלוש-ארבע דקות של חומרים שאפשר להשתמש בהם לסרט. אי אפשר ממש ללחוץ על Record ולהשאיר את זה פתוח לארבע דקות – אם כי להיטים גדולים ביוטיוב יוכיחו לי אחרת.

מספר עמודים של תסריט שהחל את העניין הפכו לעשרות עמודים של מסמכים מפורטים המכילים בין היתר מפתח סצינות (שנדע במהירות על מה מדובר כשאומרים “בוא נצלם עכשיו את סצינה 32″) שוטינג (הוראות מדוייקות לצלם לכל שוט), דף קשר של הצוות (כ-15 איש), ציוד צילום ותאורה, אוכל, פרטי ארט ותפאורה – ומי מביא מה (יש 90 כאלה, מי היה מאמין), בקשה לקרן לסרטים קצרים עם תקצוב של הסרט, וברייק-דאון – לוח זמנים שפשוט אומר לנו דקה אחרי דקה בכל יום מה אנחנו עושים.

המסמך האחרון הוא מהמאתגרים להכין כי הוא צריך לקחת בחשבון את המקומות שבהם אנחנו מצלמים, ואת זמינותם של השחקנים ואנשי הצוות. וכשאני אומר “לקחת בחשבון” אני מתכוון לכך שהתחשבנו בשחקן שפנוי ממש רק ליום אחד של צילומים, ולקחנו אותו בסך הכל ליום ושליש. מבחינת הפקה קולנועית – אני רושם את זה לעצמי כהישג.

את כל הניירת הזאת, יחד עם הציוד, האוכל, הצוות וארבעה שחקנים טובים ומצחיקים מאוד ניקח בשני הסופ”שים הבאים לשלושה עד ארבע ימי צילום שבשבילי יתחילו באזור 7 בבוקר ויסתיימו כנראה ב-6:59 שלמחרת. על הסט מגיע התפקיד הקשה יותר – לצעוק על הבמאי שהוא לא עומד בלוח הזמנים הנדיב מאוד שאני והצלם, אייל בראל, נתנו לו, לוודא שבזמן שסצינה אחת מצולמת הצוות ואני עובדים על הכנות לסצינה הבאה, לראות שאף אחד לא מבריז ושאף אחד לא מתעייף ובורח באמצע יום הצילום, ליישב סכסוכים שאולי יתעוררו שם ועל הדרך אני חושב שגם אביים את מי שיצלם את מאחורי הקלעים (כי אנחנו כבר חושבים קדימה על ה-DVD).

אני מאוד מקווה שאני אצליח בין לבין לעשות קצת לייב בלוגינג\לייב טוויטנג ולהביא תמונות וקטעי וידאו קצרים מהסט. ואני אפילו שוקל לאכול קצת ולישון בין לבין.

בפסח תושק העונה השלישית של היפופוטם בנענע10. ובסוף השבוע שמיד אחרי ליל הסדר הקרנה מטופשת ומופרעת של הסרט המוסד הסגור – שבו גם משחק מי שהיה דוד פסח בפרפר נחמד. והנה נסגר מעגל, או לפחות אליפסה.

[עדכון] הוספתי שני קטעים מהסרט שגם מופיעים בשיווד [\עדכון]

אתמול בלילה הוקרן השיווד בסינמטק תל אביב, מיד לאחר הסרט וקליפ מאחרורי הקלעים. אנשים נשארו למרות שכבר היה בערך 2 לפנות בוקר של השבוע הבא. אני מקווה שבקרוב נעלה את השיווד לרשת עם הערות מאחורי הקלעים.

אפרת מופיעה בתחילת “סרט קאלט?” – סרט הגמר המוקומנטרי שלי בלימודי עריכת וידאו, הבוחן את תופעת הקאלט של “המוסד הסגור”. אפרת גם מתחרה איתי בכמה פעמים הגענו להקרנות המוסד בקולנוע. אני חושב שבמשותף המספר עומד על 458 פעמים.

שיווד, למי שלא מכיר, הוא מונח שלקוח מסרטו החכם והמצחיק של מישל גונדרי “Be kind, Rewind” (או “קדימה תריץ אחורה” בעברית”)*. עובד בספרית וידאו מוחק בטעות את כל הקלטות ומפחד לגלות את זה לבוס שלו. במקום להצטרף למאה ה-21 ולעבור לדיוידי, הוא וחברו מתעקשים לשמור על העבר ומצלמים גירסאות משל עצמם לסרטים קלאסיים באמצעות מצלמה ביתית ותפאורת קרטון.

כשהלקוחות לא מש מבינים במה מדובר ושואלים למה הסרטים לא זמינים להשכרה עדיין, הם טוענים שאלה גירסאות של הסרטים שהגיעו במיוחד משוודיה.

חזרה למוסד. מכיוון שרעיון השיווד התגלגל בראשי זה זמן מה – אחרי שאפרת פנתה אלי החלטתי שיאללה הולכים על זה. ישבתי עם אפרת ומספר חברים נוספים לפגישה ראשונה – החלטנו לצלם בין 3 ל-5 סצינות מהסרט בשבת הבאה בבוקר, ה-20.12.

לקחתי על עצמי את תפקיד ההפקה יחד עם אפרת, ומכיוון שהשתתפתי כבר בסצינה בשיווד אחד, “מבצע מבצע סבתא“, חשבתי שיהיה פשוט – מגיעים לגן ציבורי ופשוט מצלמים.

אז חשבתי. ראשית, והנה לקח לעתיד – לצלם ביום לפני היום הכי קצר בשנה, זה לא בהכרח דבר הגיוני לעשות. אנחנו התחלנו ב-10 בבוקר, והיו לנו בערך 5 שעות של אור. ב-17:00 בערב אני כבר פחדתי שישדדו אותי, ומספר אנשים נשארו אחרי שהם אמרו שהם הולכים ב-4, אז סגרנו את הסט – צילמנו את שיר הסיום בטייק אחד, והסתפקנו בזה.

בשבוע שלפני ובמהלך הצילומים רצינו להכין כמה שיותר אביזרים כדי שנוכל לעשות את השיווד די קרוב למקור. צריך היה לדאוג גם שכמה שיותר אנשים יגיעו (משימה לא פשוטה לשבת בבוקר) כדי לחלק את העבודה בין כולם. כמו כן מתברר שצריך לדאוג שיהיו מצלמה, צלם ועורך – כי אלו מרכיבים מאוד חשובים בסרט, אם כי לא אמורים לערוך שיווד, אלא לצלם לפי הסדר ומה שיצא – יצא. אז בפינה הזאת נטלנו לעצמנו חופש אומנותי. בנוסף צריך לדאוג לכולם למים ואוכל.

בסופו של דבר הגיעו 18 אנשים מטורפים שנכנסו לעניין וחלקם הגדול גם ראה את הסרט יותר מדי פעמים. בעוד אני התחלתי להיות טיפה פסימי – הבחנתי באנשים סביבי שלוקחים יוזמה וגורמים לסרט הזה לקרות. אם זה בהכנת הסט והאביזרים, דפי קרדיטים, רכישת ארוחת צהריים לכולם, וצביעת גזרים בשחור – או עטיפתם באיזולירסנד כאשר הטוש הוחזר לטבת כתיבת הקרדיטים.

רוב האנשים שהגיעו בשבת השתתפו גם בצילומי מערכונים של “היפופוטם” – החבורה שגם יצרה את הסרט, ולמרות זאת הנחישות והיצירתיות של כולם שגרמו לדבר הזה לקרות ולהכניס אותי קצת להלם.

באופן רגיל, כאשר מצלמים סרט, ישנו תסריט כדי שהשחקנים ידעו את הדיאלוגים שלהם, ותסריט-צילום כדי שיהיה אפשר לתכנן את הצילום והקמת הסט, ועוד כל מיני מסמכים שעושים סדר בעבודה.

אבל לנו לא היה זמן לפרטים השוליים האלה, אז היה לנו לפטופ עם רמקולים מאוד מאוד חלשים שעליו הוקרן הסרט המקורי – השחקנים שיננו ממנו פחות או יותר את הטקסט (והציצו בדפים שהחזקנו מולם עם השורה שלהם), ואני רשמתי לי על דף איך זה צריך להראות מבחינת האביזרים.

התוצאה לאחר כ-5 שעות עריכה גם כללה הרבה חופש אומנותי שלקחנו לעצמנו – ולא תמיד תאם את התסריט. לפעמים בזכות בדיחות שהוספנו בעצמנו על הסרט המקורי, אבל בעיקר בגלל אלתורים שהיינו צריכים לעשות במקום – כי היו לנו פחות אמצעים מהסרט המקורי – שהוא בעצמו דל תקציב ומבוסס על מתנדבים.

אני חושב שאחרי כל העבודה הקשה של כולם, הדבר שהכי מדהים בכל הסיפור הזה, הוא הסודיות שנשמרה. עד להלילה, פרט ל-5 אנשים אף אחד לא ראה את הגירסה הערוכה של הסרט ופרט ל-18 שהיו על הסט – אף אחד לא ידע מה עשינו שם, כולל יוצרי המוסד הסגור שביקשו בהתחלה שנשאיר אותם ממודרים, ואחרי זה אולי קצת התחילו לחשוש והתחרטו על זה. כל מה שנחשף היה הטריילר בן ה-29 שניות לסרט.

אבל כולם עם הפייסבוקים והבלוגים שלהם התאפקו ולא העלו כלום – שזה בעיני, הישג בפני עצמו.

ההקרנה ב-2.1.2009, 23:30 בסינמטק תל אביב. מי שירכוש כרטיס לשיווד יקבל במתנה הקרנה של הסרט “המוסד הסגור”, מערכונים של היפופוטם ומשתה הכולל קריסטל מנטה. האירוע בפייסבוק.

אמרתי לו גם שלא יהיה מדובר בסרט דוקומנטרי רגיל, ושאני אוסיף קצת מהאמת שלי לכל האירוע, ואהפוך את זה למוקומנטרי (תיעודיוני, כפי שאומר עידוק). להפתעתי התשובה שלו הייתה “בוא נעשה את זה”. אחרי חודשיים וחצי של כתיבה, שכתוב, עוד שכתוב, צילומים, ואינסוף שעות עריכה – הנה התוצאה. תבלו ותאמבדו בבלוגיכם:

יש כל מיני שמות של אנשים שמופיעים בקרדיטים בסוף. כל אחד עזר באופן ישיר או פחות ישיר ללימודים שלי, ולהפקת הסרט הספציפי הזה, והנה הזדמנות נוספת לומר לכולם תודה גדולה.

בטח יהיו סרטים נוספים בעתיד.

בקצרה, התלוותי להקרנה של “המוסד הסגור” בשישי בערב בסינמטק תל-אביב, לפניה נערך משתה, וראיינתי את יוצרי הסרט. הנה טיזר בן 18 שניות (מתנצל על האיכות) מתוך הסרט שלי (שיעמוד על כ-5 דקות). תבלו

כך או כך, רק כדי לדעת שאני לא שופט ספר לפי הכריכה (אגב, אני שוקל לחזור לפורמט המיושן הזה, ‘ספר’, עם כל הזבל המוגש בטלוויזיה. מצד שני, אני אוהב לראות טלוויזיה ולהתעצבן, אחרת על מה אני אכתוב), לחצתי גם על הפלוס הקטן בשלט בשביל לקרוא תקציר של הסרט (המקבילה של הוט לללחוץ על ה-i ובינתיים לחפש מידע על הסרט באינטרנט, או פשוט לראות את הסרט עד הסוף) ולמרות האפקטים הכה מדהימים של זומבים או מה יוצאים מתוך החול, ראיתי שמדובר בסרט יחסית חדש מ-98.

בתקציר שמתי לב גם לליהוק, שאולי היה צריך להדליק נורה אדומה ענקית אצל המפיקים שממש שמו על זה כסף (ולא סתם נורה אדומה, אלא גדולה כזאת ששמים מעל צ’יפס בפלאפליות כדי שנחשוב שהיא שומרת על החום). הסרט כולל את שחקני האיכות ג’יימס וודס ודניאל בולדווין. כנראה בילי זיין ואריק רוברטס בדיוק היו עסוקים בסרט מחורבן אחר, או סתם לא התעוררו, כי התקשרו אליהם לפני 2 בצהריים.

ג’יימס וודס, לא רק שלא עשה שום דבר טוב בקריירה שלו, אלא, לדעתי, אפילו לא זכה לעמוד ליד בית קולנוע ששודר בו סרט טוב או אפילו סרט בינוני. סוג של קווין בייקון, רק בלי הקטע שמנסים להגיע אליו ב-6 צעדים. מי שיגיד ’5 ילדות יפות’ מוזמן לתת לעצמו קנס ולצפות בסרט הזה. ומי שאומר שפאמילי גאי עשו לו כבוד, מוזמן להבין שהוא רק מחזק את הטענה שלי.

לגבי דניאל בולדווין – כפרפרזה על דבריו של גיא אליאב, אומר שבסופו של דבר, אין שום סיכוי בעולם שדניאל בולדווין יכול לעשות סרט יותר גרוע מוויליאם בולדווין.

ברור לכולם שצריך להיות אדם ללא חוש ראיה, חוש שמיעה ורוח חיים בשביל לחשוב בטעות שיש לג’ניפר לופז איזשהו כשרון משחק, אבל אניח לזה לרגע ואספר לכם סיפור: ב-2001, כשסיימתי את לימודי התיכון, עידוק היה מוצ’ילר בעל כורחו בדרום אמריקה והשתדל להימנע ממקומות בהם חוטפים אנשים. הוא שלח לי אימייל בשלב מסויים והציע שניפגש, אז עליתי על מטוס ובאתי.

אני זוכר אזור בדרום אמריקה, מסוכן מאוד, שאמרתי לעידוק, שלא משנה מה – שם אני לא נפגש איתו. מדובר במולדתה של הג’יילו, ולמרות השם המטעה של אותו מקום ידעתי להתרחק ממנו. המקום, למי שלא בקיא בביוגרפיה שלה, או לא יודע להשתמש באינטרנט נקרא “רובע ברונקס בניו יורק”.

One trick

בחדשות ערוץ 2 שידרו כתבה על המופע של ריטה-סלקום-קליינשטיין, One. במאי המופע הוא הפנטומימאי בדימוס חנוך רוזן, שעיניו נצצו בהתלהבות כשהוא סיפר על האנשים המרחפים באוויר בעזרת הכבלים. לא ראיתי את המופע ויכול להיות שבאמת מדובר במשהו מרהיב, אבל להעלות אנשים על כבלים זה באמת משהו שלא נעשה בארץ. גם לא, נניח, לפני כ-15 שנה כשרוזן בעצמו שיחק בפיטר פן.

בסצינה שסטאלון מקפיא את ווסלי סנייפס (אותו כיניתי אז, “הנגטיב-מאן”), ומעיף לו את הראש מהמקום מספר מטרים קדימה (שיט, ספויילר), הביט חברי א’ על המסך ופלט: “מת”. עד היום כשאנחנו רואים ביחד סרט, ואחת הדמויות מתה, כולנו מפנים את המבטים אליו ומחכים שיצהיר שוב על המובן מאליו. לא נוותר לו בקלות.

משהו נוסף, הוא דיבוב גרוע שעשו למספר חלקים בסרט. הדמויות מדברות שם על רשת מזון מהיר שהן הולכות לאכול בה, ואומרות פיצה האט, כשדי ברור שמשהו אחר נאמר במקור. התחברתי לאינטרנט כמה שנים לאחר מכן אך התעצלתי ו\או שכחתי לברר מה היה פשר הדיבוב המצחיק ואיזו מסעדה צונזרה. לפני כמה ימים הסרט שודר שוב בטלוויזיה, עם פס הקל המקורי בו נאמר שם הרשת “טאקו בל”.

מסתבר שכשהסרט נמכר לשוק האירופאי, חששו המפיקים שבאזור שאך לא מזמן פרקואיזה חומה (ואצלנו, לצורך העניין), לא יבינו מה זה הטאקו בל הזה ובחרו את פיצה האט שנחשב אז למותג מוכר גם באירופה. מזל שיש גלובליזציה.

לא משנה. לפני הסרט מופיעה הודעה על המסך שאומרת שהם השקיעו מאוד במערכת הסאונד (ותזכירו לי לשלוח לכם את האות פ’ בצירוף קונטיינר של חי”תים), אבל שהמערכת לא יכולה לכבות לנו את הטלפונים הסלולרים, אז שנכבה בעצמנו (וחכו עם המשלוח מקודם, שאני אסיים להיקרע מצחוק על הרצפה).

לא יעיל, אבל לפחות הם מנסים, ואפשר לנסות להעריך את זה. אבל לא, זה לא נגמר. אחר כך הכיתוב מתחלף וכתוב שמי שרוצה לשים את זה על שקט, זה גם בסדר. למה שאני אמשיך לבוא לקלונוע?

בכל מקרה חיברתי פתיח לביקורת, כדי שאם בכל זאת אקלע לסרט, וארצה להתעצבן ולכתוב עליו [שהרי זו הסיבה היחידה שאני צורך קולנוע וטלוויזיה], שליש מהעבודה כבר יהיה מוכן:

הריסון פורד המזדקן מגלם באופן מפתיע לקריירה שלו, מישהו שנקלע לצרה. במקרה הזה מדובר באיש סיסטם בכיר שתפס תחת, ולמישהו (כנראה עובד נקמן שהוא לא סידר לו גישה למדפסת של קומה 4) נמאס מזה אז הוא חוטף את משפחתו של פורד. תמורת המשפחה מבקש החוטף שפורד ישחק אותה אקר,ויפרוץ לבנק בו פורד עובד. החוטף גם ראה כנראה את סרטי אוסטין פאוורס בשידורים חוזרים ביס קצת לפני כן, אז הוא מבקש את הסכום המגוחך של 100 מליון דולר. בשלב הזה מתחיל משחק מוחות מותח ומרתק בין פורד לבין החוטף שלו, שכולל בעיקר קלישאות של סרטי האקרים, שתמיד מערבים את המילה backdoor, ואת העובדה שההאקר יותר חכם מהלא האקר ודופק אותו בסוף.

בשביל להמשיך, נראה לי שאני ממש צריך ללכת לראות את הסרט [או לקרוא את התקציר באימדב], אבל מעדויות שליקטתי אפילו לא שווה להוריד אותו למחשב. חבל על ההתחממות הגלובלית שתגבר אם אאמץ את הראוטר על השטות הזאת.

מדובר באחד הסרטים המחורבנים ביותר שעלו על המסך לאחרונה. ניתן לומר זאת בוודאות למרות שטרם ראיתי את “יעד סופי 3″, שהוצג באולם הסמוך. יתכן ואאלץ צריך לעשות את זה בשביל לאתגר חזרה את האינטלגנציה שלי. מצד שני, אחרי צפיה בהוסטל, הדבר הראשון שרוצים לעשות, זה פשוט להישיר מבט על השמש עד אובדן חוש הראיה.

החלק הראשון של הסרט הוא פחות או יותר העתק של סרט הטראש יורוטריפ. 3 צעירים נוסעים לאירופה בשביל לעשות סמים ולמצוא כוסיות, נתקלים באיש טורדני ומוזר ברכבת ומוצאים את עצמם בברטיסלבה. עם זאת, כל אחד עם זוג עיניים בראש ומעט השכלה קולנועית יוכל בקלות להצביע על הבדל עיקרי שיש בין שני קווי העלילה של הסרטים – בהוסטל רואים יותר בז’ז’ים.

מכאן, העלילה מסתעפת, אבל לא הרבה יותר משרוך ממוצע של נעל, כשהיא לא שרוכה. החברים לפתע מתחילים להעלם אחד-אחד, מה שאומר בחשבון פשוט – שניים, מה שאומר שנשאר רק חבר אחד, מה שאומר שפתאום זרקו לתסריט שתי יפניות שגם יעלמו, כדי שהעלילה תימשך עוד קצת. אז בכוחות משותפים בהחלט הצליחו להיגע למשהו כמו 80 דקות.

אחרי שכולם נעלמים, נחשפת רשת של אנשים שקצת לא יציבים בנפשם (שזה תיאור עדין לעומת אלו, ואני בינהם, שעוד בחרו להישאר בקולנוע ולראות לאן החרא הזה עוד ממשיך), ואוהבים לחקור אנשים לעומק ובעזרת חפצים חדים (ותיאורי הסרט הרבה יותר מגעילים ממה שבאמת מראים בו).

אז, כמו כל טראש אימה אחר מהמדף, הופך אותו צעיר חרמן שיכור ומסומם שחושב על לימודי המשפטים שלו, לג’ק באוור קטן: הוא כבר מכיר בעל פה את רחובות ברטיסלבה, מומחה לכל נשק אפשרי, החל באקדח ועד לפטיש, ומפתח כישורים ניורוכירורגים גם תחת לחץ.

מה שכן, הסרט מעורר מחשבה מעניינת ונושא מרתק לדיון שעוד יילמד בבתי ספר לקולנוע במשך שנים בעתיד: למען כל מה שקיים, למה טרנטינו הסכים לחתום על זה, למה?