לא רקדתי, אבל צילמתי את המעריצים מורידים את המטריות ורוקדים בגשם. תהנו.

מה עושים כשרוצים לשיר אבל לא זוכרים את השירים? זו שאלה רטורית. התשובה היא שחוזרים על הבית הראשון מספר פעמים או עוברים לבית הראשון של השיר הבא.

אבל לא רק שלא היו לנו מילים של שירים – גם כלי נגינה לא ממש היו לנו. חלקנו גם לא ממש למד לנגן על כלים אמיתיים. הפתרון הוא לעבור לדבר הטוב ביותר הבא. לא בדיוק הבא, יותר קרוב לדבר העשירי בתור של הדברים הטובים: גיטרות ותופים של המשחק גיטר הירו.

והנה עוד מכשול – לא יכולנו להביא טלוויזיה, קונסולת משחק או ציוד הגברה לשדרה במרכז תל אביב – זה דורש יותר מדי התארגנות וכבלים מאריכים. המשמעות היא שהמיקרופונים לא עובדים וכלי הנגינה משמיעים סתם קליקים ולא מוזיקה.

לא נתנו לשטות כזאת להפריע לנו ופשוט התחלנו לנגן, ולתת את ההופעה הטובה ביותר שאפשר לקבל בחינם ברחוב.

ההופעה הבאה כמובן תהיה מאורגנת והגיונית הרבה יותר: אנחנו מביאים שירונים.

פורסם גם ב”עירוניה”

בכל מקרה, אחר הצהריים הייתה זו שריפה בקרון ריק שגרמה לשיבושים. כמי שנסע ברכבת יום יום במשך כמה שנים – זה ממש לא נעים, ולפעמים פשוט אין איך לחזור הביתה. במיוחד כשכל נוסעי הרכב נוהרים החוצה וממלאים מהר מאוד אוטובוסים אם הם לא מסרבים לעצור ולקחת נוסעים.

ואז בערב, בגלל עוד קרון שעלה באש, תומר כהן תהה מי הולך ושורף קרונות? שאלה רטורית שיש עליה גם תשובה. ובכן, מי שיכול לעשות דבר כזה, זה מישהו שממש מתעצבן על הרכבת, וספציפית על קרונות ריקים – המפוזר מכפר אז”ר, מספרה של לאה גולדברג בהוצאת עם עובד.

בשלב כלשהו בסיפור, הוא מגיע לרכבת שיוצאת מתל אביב לירושלים ומחפש מקום פנוי:

רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק.
רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב.
“כן יש לי מזל היום, כי מצאתי פה מקום. טוב לנוח ברכבת, מה נעים בתא לשבת”.

סיפור אמיתי – זה קרה לי כשהייתי לפני שמונה שנים בהולנד עם חברים. נכנסו לקרון באמסטרדם על מנת להגיע לעיירה פרוכטרכטראוכט או משהו כזה. אחרי כמה דקות נכנס עובד הרכבת (ידענו את זה כי היה לו וסט והוא היה סמכותי) והתחיל לצעוק משהו בהולנדית. כל היושבים ברכבת הסתכלו אחד על השני בציפיה שמישהו יבין הולנדית וידע מה לעשות ואנחנו פשוט נעשה את זה אחריו.

אילו היה מדובר בטרוריסט שרוצה לחטוף את הקרון – זה היה יכול להיות מאוד מביך. בשלב הזה עובד הרכבת הבין שכולם על הקרון תיירים, חזר על דבריו באנגלית מושלמת וללא מבטא זר, ובישר לנו שהקרון לא זז לשום מקום ושנצא ממנו ונעבור לקרון הבא.

גלשתי קצת. למפוזר היה גורל אחר משלנו. אחרי שהוא מוצא מלא מקום פנוי הוא נרדם, ואז מתעורר מספר פעמים ומנסה לברר היכן הוא. אבל בגלל שהוא מפוזר, הוא מתקשה להבין שהוא לא זז בכלל, וממשיך לשאול אם הוא הגיע כבר לירושלים.

עונים לו מסביב : “לא, אתה בתל – אביב”.
“תל אביב?”. “אכן, אכן”, שוב שוכב הוא וישן.

ומה קורה אחר כך? איך הוא פותר את הבעיה? לאה גולדברג משאירה את העניין די פתוח:

את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר.
כנראה הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר.

אבל אנחנו הרי כבר יודעים איך הסיפור הזה נגמר, או כמו שאמרה לי ידידתי רונה:

הכתובת היתה כתובה בעפרון, בקרון האחרון.

לא רק שהיא חמודה, גם יש לה מרכז אסטרטגי מאוחד בישראל (בשתי ערים שונות), ולארי פיייג’ יהודי, או סרגיי, או אף אחד מהם. אבל כך או אחרת, גם הישראלים והיהודים מדי פעם מקבלים כבוד באיזה דודל. הפעם הראשונה הייתה בראש השנה התשס”ז, אז ה-O הצהובה הפכה לשופר.

והנה, גם היום לרגל הבחירות שמזמן לא היו בארץ, עמוד הבית של גוגל ישראל עוטר בלוגו-דודל לרגל האירוע:

אבל רגע, אלא תאי הצבעה אמריקנים עם מכונות הצבעה.

פה אנחנו מצביעים מאחורי חתיכת קרטון כחולה שמביסה את כללי הפיזיקה ולא נופלת, ואחר כך ניגשים עם הפתק בתוך מעטפה לקלפי.

צילום: אבי חי


צילום: צביקה בשור

אז מאיפה הדודל מוכר לי? איפה לאחרונה היו בחירות? אה. בארצות הברית:

(תודה: ניב ליליאן)

כעבור כמה ימים נפגשתי עם אלון גור-אריה שכאשר אנחנו מקשיבים לו, כפי שכבר אמר עידוק, אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים לצילומי קליפ ב-7:30 לפנות בוקר ביום שבת, ואני מוצא את עצמי רוקד כאשר ידי קשורות לצלב מעץ.

אבל לא למדנו. בפגישה עם אלון הוא אמר לי “יש משחק שהייתי משחק בצבא שנקרא ימינה-שמאלה”, ושיכנע אותי שכדאי לצלם אותו. כמה שבועות לאחר מכן הצלחנו לאסוף שלושה מחברי היפופוטם: אלון, איל שינדלר ונמרוד יזהר ותיעדנו את עצמנו משחקים – הכל מוסבר בווידאו. מומלץ לנסות גם ולספר איך הלך לכם ולאן הגעתם.

ימינה שמאלה from Ido Kenan on Vimeo.

המסלול שלנו (ואם יש מישהו יכול לעשות לזה מאש אפ עם איזו מפה זה יהיה מגניב):
התחלנו בכיכר רבין בתל אביב
ימינה לאבן גבירול, שמאלה לדוד המלך
ימינה לדובנוב, שמאלה לצייטלין
ימינה לרבקה זיו, שמאלה לברקוביץ’
ימינה לוויצמן, שמאלה לשאול המלך
ימינה לבגין, שמאלה למוזס
ימינה ליגאל אלון, שמאלה לתוצרת הארץ
ימינה לשלום שמאלה ליגאל אלון
ימינה ליצחק שדה, שמאלה לנחל איילון
ימינה למסגר, שמאלה ליצחק שדה
ימינה לדרך מנחם בגין שהופך לנמיר, שמאלה לארלוזרוב
ימינה להלסינקי, שמאלה לז’בוטינסקי ונכנסים לכיכר המדינה (ה’ באייר)
ימינה לוויצמן, שמאלה לפנקס
ימינה לברנדייס, שמאלה ללואי מרשל
ימינה לחוני המעגל, שמאלה למרים החשמונאית
ימינה לפנקס, שמאלה לאבן גבירול
ימינה להבשן, שמאלה ליהושע בן נון
ימינה לבאזל, שמאלה לגריזים ממשיכים בפקיעין ובז’בוטינסקי
ימינה ליהושע בן נון, שמאלה לאמסטרדם וממשיכים עם עמנואל הרומי
ימינה לאליהו בחור וממשיכים עם אבן גבירול, ושמאלה לדוד המלך – לופ.

39 דקות אחרי תחילת הנסיעה, ו-11.9 קילומטר הוחלט לקחת שמאלה במקום ימינה מדוד המלך לפישמן מיימון ולהמשיך משם. אז יאללה

ימינה לחכמי קירואן, שמאלה לפומבדיתא
ימינה לבארי, שמאלה לוויצמן
ימינה לארלוזרוב, שמאלה לכיוון רכבת מרכז
ימינה לאיילון דרום, שמאלה לכביש לחולון
ימינה במחלף חולון, שמאלה לכביש 44 לכיוון רמלה
ימינה להמכתש בחולון, שמאלה להפלד
ימינה לפרופסור שור, שמאלה להנפח
ימינה להשופטים, שמאלה להנחושת
ימינה להמלאכה, שמאלה להאורגים

כאן כבר הפסקנו להכריז על רחובות, אבל אני משוכנע שדרך הבנאי והרוקמים בחולון חזרנו לכביש 4 לכיוון דרום. ולפני מחלף ראשון נקטע המשחק, אנחנו נעלמנו ונוצר קרע במרקם הזמן. בהצלחה למי שרוצה להמשיך משם – אתם צריכים לפנות שמאלה.

בקצרה, התלוותי להקרנה של “המוסד הסגור” בשישי בערב בסינמטק תל-אביב, לפניה נערך משתה, וראיינתי את יוצרי הסרט. הנה טיזר בן 18 שניות (מתנצל על האיכות) מתוך הסרט שלי (שיעמוד על כ-5 דקות). תבלו

שר התקשורת ביקש לעצמו (ולשרים הבאים אחריו, זה לא משנה מי הם) סמכויות נרחבות מאוד לקיום החוק  והתקנת תקנות – כולל אופן הסינון, ואופן הזיהוי כבגיר. ח”כ גלעד ארדן ביקש בדיון בוועדת הכלכלה שיהיה סעיף לפיו חלק מהתקנות יהיו תלויות באישור הוועדה (ולא משנה מי יעמוד בראשה), אך אריאל אטיאס סרב וההצעה נפלנ. זה אומר שהשר יוכל לקבוע אילו אתרים הם בעייתים, או לקבוע מי הם האנשים אחרים שיקבעו את זה, ויוכל לקבוע מחדש אמצעי סינון ביומטרים שהוסרו מההצעה המקורית.

אי אפשר לסנן אתרים בצד השרת, כפי שנדרש בסעיף השני של החוק, בלי לפגוע בגלישה. זה לא רק אני אומר -  זה אגף ההנדסה במשרד התקשורת בעצמו אומר, שחור על גבי PDF.

סינון האתרים הוא “כמו חסימת ערוצי הפורנו בטלוויזיה” – ממש לא. יס והוט רוכשות את התכנים ל-200-300 ערוצים שהן משדרות לנו ובוחרות את התכנים הללו. ספקיות האינטרנט לא אחריות בכלל על התכנים באינטרנט (פרט לאתרים בודדים שהן מאחסנות מתוך עשרות מיליארדי אתרים ברשת), ומחברות בין המחשבים בבית שלכם, לבין כבל שנמצא מתחת למים ומעבירות נתונים. שם נגמרת האחריות שלהם – שהאינטרנט יעבוד, ומהר.

עוד על החוק:

יהונתן קלינגר על תגובת משרד התקשורת, גל מור (ואני) על תגובת משרד התקשורת, אפי פוקס קובר את האינטרנט, יובל דרור מקשר לאימיילים של הח”כים שהצביעו בעד החוק.

יש בלוגים קבוצתיים ובלוגים רשמיים של חברות, אז לא מדובר באתר אישי. יש אתרי חדשות שמפרסמים ידיעה אחת אחרי השניה כשתמיד הידיעה הכי חדשה למעלה – אז לא קשור לפורמט הכרונולוגי. יש בלוגים שחוסמים תגובות – אז זה לא קשור לדו-שיח עם הקוראים בטוקבקים בהכרח, ויש בלוגים שמתעדכנים פעם בחצי שנה (שלא אציין את שמותיהם, רק אומר שהם אני), אז לא בהכרח משהו שמתעדכן באופן שוטף.

למעשה, כל אתר שמתפרסמים בו טקסטים יכול לענות בצורה כזאת או אחרת על ההגדרה “בלוג”. מסתבר, אם כך, שגם אוסף של שתי הודעות לעיתונות על “יומן מסע” שנכתבות על ידי דובר (או יועץ תקשורת) של ראש הממשלה, ואי אפשר ממש לפרסם אליהם תגובות, או טראקבקים, ואין להם קטגוריות או תגים או עיצוב מגניב של שלושה טור, יכול להיקרא בלוג (גם על ידי כתב קול ישראל – אבל אין לינק).

למשוואה מצטרף מסמך היתכנות טכנית שהכין אגף ההנדסה של משרד התקשורת לפני כשבועיים, ובו סקירה טכנית וכלכלית של אפשרויות לסינון של האינטרנט על ידי גולשים ועל ידי הספקיות. למי שהחוק מעניין אותו וחשוב לו (בין אם הוא תומך בו ובין אם לאו), אני ממליץ לקרוא את נוסח ההצעה האחרון, ואת מסמך ההיתכנות של משרד התקשורת (מצטער, יש רק PDF) במלואם. אני מקווה מאוד שהמחוקקים שאמורים לדון על זה מחר עשו את זה.

בכל מקרה, בצהריים אני אהיה בוועדת הכלכלה של הכנסת ואדווח.

.פורסם גם אצל גדי שמשון

עדכון [22:54]: עידוק מוסר שמסתובב אימייל שרשרת כזה עכשיו:

חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית קוראים לרמטכ”ל להתפטר בעקבות “פרשת המניות“. דחוף – סקר אזרחים לא-פוליטי מתנהל כעת.שלחו מהר לתוכניתו של גבי גזית את התשובה “כן” לשאלת הסקר: “האם על הרמטכ”ל חלוץ להתפטר?”.

הכתובת היא [הוסר, כי זה מטופש - א.ק.]. אנא העבירו הלאה ללא קשר לדיעות פוליטיות.

מיקי חיימוביץ’ התבלבלה ויצא לה “אנחנו חוטפים… חותמים את השידור הזה”.
אלון בן דוד גם התבלבל קצת והוא ששאל את מפקד בסיס חיל האוויר תל נוף אם יש כוונה להפציץ את לבנון בנפלאם.

שבי [זרעיה], איך אפשר להצחיק את הקהל בימים האלה?

אגב, חבר אחר ציין בפני שפרוגרמינג משעשע יותר היה לערוץ 10 כשלפני “היום שהיה” שמו את הסדרה 24, ויצרו רצועה שארבעת מאזיני וחיילי גל”צ הלילים מבינים אותה.

זהו, אנחנו מסיימים שידור של שעתיים, יונית, אני בטוח שהכנת איזה משפט מחץ לסיום.
לא כמוך, גדי.

יונית וגדי סוגרים שידור בחדשות ערוץ 2.

חמאס חוטף, ישראל מפציצה, והחמאס חוטף שוב. למה הם לא יכולים לפתור את זה כמו במדינות מתורבתות, עם נגיחה בחזה?

ביל מאהר, Fishbowl

אני אמנם שאלתי במשחק של טקסס הולדן מתי כבר מותר להביט בקלפים, אבל אני לא עד כדי כך מטומטמם כשזה נוגע לענייני “פתח תקווה”. חברת מארוול, כידוע, היא חברת קומיקס ענקית שאחראית ללהיטים גדולים, אבל גם לספיידרמן, X-men, הענק הירוק ועוד דברים שעובדו לסדרות מצויירות בהן צפיתי בכבלים הפיראטיים אליהם התחברנו פיראטית.

כל אחד ודאי שואל את עצמו ‘למה לחברת קומיקס לרכוש חלק מהפרוייקט הזה המכונה “פתח תקווה”?’, ו’ברצינות נו, איך הם יעבירו 600 מיליון דולר במזומן?’. התשובה מאוד פשוטה: מארוול מתעסקת בקומיקס. יש להם איזה צייר או שניים בין העובדים. מה שאנחנו רואים מהכביש ומכנים “פתח תקווה”, זה למעשה קרטון. הוא מתחיל לדהות וצריך לרענן אותו ושיראה כמה שיותר ריאליסטי.

זוהי כמובן עוד הוכחה לכך שפתח תקווה לא קיימת, וכמו אדר שניסתה למכור אותה, גם אני רוצה לקבל קובה-ביטים מפארש או לפחות איזו מנת קיצ’רי עם אשל. תודה.

והבוקר בידיעות, הצטמררו מהפרס הראשון בלוטו היום שהוא – 6 מיליון שקלים.

אבל 6 מליון זה לא כסף, כמו שאומרים. בערב אני מגיע הביתה, ומה אני מוצא בתיבת הדואר? נכון. חשבון הגז. נשבע.

ראשית – הממשק. מדובר בשאריות משנות ה-90 המוקדמות כשממשק טקסטואלי עם ריבועים ב-16 צבעים היה דבר חם. התוכנה שעדיין מריצה את הוידאומט נראית גרוע יותר מפורייקט הגמר שלי בתיכון בשפת C [נושא הפרוייקט שלי היה - תוכנה שלא עושה כלום, וקיבלתי עליו ציון 100 ב-5 יח"ל, בהזדמנות אספר על זה], וכנראה רצה על איזה 486 שמסרב למות מוות טבעי.

לקוראי הצעירים אסביר שלעומת מחשבי העל שיש היום לכל אחד בטלפון הסלולרי, ה-486 היה בעל כוח חישוב כל כך נמוך, שאם לחצתם על שני כפתורים במקלדת בהפרש של פחות מ-4 שניות, המחשב נתקע והיה צריך להוריד ולהעלות את מפסק הפחת הראשי בבניין בשביל להחזיר אותו לחיים. אם כבר מזכירים 486, לכל אחד כזה היה גם מעיין מפתח עגול שנועל אותו, כי אנשים היו הסטריים ולא רצו שיכנסו אליהם פורצים הביתה וישחקו דיגר.

נחזור לוידאומט – דבר שני – הרעש. מי שראה את סרט הטראש רובוקופ, ודאי זוכר שהשחקן ששיחק את האבא במופע שנות ה-70 נאלץ להתחיל את הקריירה שלו בדבר המבזה הזה, וזוכר גם שהמאפיין העיקרי של הרובוט הזה, פרט לעובדה שהפה שלו היה חשוף אבל אף אחד לא חשב לירות בו, היה הרעש. בכל פעם שרובוקופ עשה פעולה פשוטה – כמו לסובב את הראש ימינה במעלה, או להוציא את תקע היו אס בי הראשון מהיד שלו, עשרות מנועים התגייסו לפעולה, וזה נשמע כאילו עגורן מרים מכולות מספינה.

אותם מנועים גויסו לעבודה גם בוידאומטים, ונמצאים שם עד היום. כל השכרה של סרט היא תהליך שלוקח שעות ארוכות, ומנוע עם מספיק כוח בשביל להרים את כל המכשיר, וכל מה שהוא עושה זה להוציא קופסא קטנה. בגלל שהמכשירים האלו מכרו קלטות וידאו במקור [ושוב - הסבר לקוראים הצעירים - "וידאו" הוא נגן סרטים שהיווה לפני כמה עשורים פלא טכנולוגי מדהים עם הבדל קטן מפלאי הטכנולוגיה שקיימים היום - סטיב ג'ובס היה צריך מכנסיים הרבה יותר גדולים בשביל להוציא אותו מהכיס], הפתח הוא בגודל של קלטת וידאו. עשרות מהנדסים, ואלפי שעות מחקר ופיתוח הביאו לפתרון פשוט – קופסא של קלטת וידאו עם דפנות פלסטיק שיתפסו את קופסאת הדיוידי. מדהים.

ודבר שלישי והכי מעניין – הפורנו. הוידאומטים תמיד היו מקום שבו אדם יכל לקנות או לשכור סרט פורנו במחיר מופקע, אך בצנעה ובלי שהוא יצטרך להיות נבוך ולבקש אחד מהמוכר. ילדי השכונה יכול לבהות במכשיר שעות ולקוות שממלאי המוכנה שכחו להסתיר פטמה באחת מאריזות הסרטים המוצגות לראווה. פעם היו סרטים בודדים ממש בקצה, והיה צריך לאתר אותם. היום – לפחות במכשיר שאני בדקתי – 50% מהסרטים [בדיוק] הם סרטי פורנו, לצד הרבה סרטים די ישנים. אף אחד כבר לא מתאמץ למלא אותו במשהו אחר.

רשת בלוקבאסטר ורשת ענק הוידאו קיבלו אישור להתמזג ממש לאחרונה, וכשיגמרו העניינים הרגולטורים הם יתחילו לספק לנו שירותי VOD שיתחרו בכבלים ובלווין. יחד עם שירותי מכירת הסרטים באינטרנט שבטח גם יפרחו – המכונות האיומות האלה ימצאו את מקומם בהסטוריה לצד הטלפונים הציבוריים ויהיו פריט אספנים. לו אני רשת השכרה, אני כבר מוכר את הוידאומט באיביי לאנשים מטורפים שישימו אותו בביתם לצד מכונת הפינבול ומכונת המשקאות, כמו טום הנקס בביג [אם לא ראיתם את הסרט - רוצו לוידאומט עכשיו, לפני שהוא יחדל מלהתקיים].

אם אהיה רציני לרגע, זה לא באמת שמ”פתח תקווה” אפשר להגיע רק לעצמה, הרי זה יהיה ממש מטומטם. ברור לכל בר דעת שיש עוד מקומות במדינה, והאמת שהיה שילוט לאותם מקומות מרכזיים וחשובים: סירקין וסגולה. סגולה נראה לי יותר הגיוני, אז המשכתי עם השילוט לשם, בתקווה שאצליח להגיע. בינתיים, בשביל שאם אעלם, אנשים ידעו מה קרה לי, דיווחתי בטלפון לנביא הזעם המינורי, או לפחות גרמו לי להאמין.

השילוט לסגולה מתפצל לשניים. מי שאי פעם נסע לכיוון “פתח תקווה”, יודע שזה מאוד הגיוני. הכיוון שהימרתי עליו מוביל פשוט לסוף היקום. פתאום אחרי כל חברות האינטרנט נגמר איזור התעשיה, יש חושך מוחלט, ולא רואים רמז לסיוויליזציה מאחריו. אני וכל מי שנסע אחרי נאלצנו לעשות בסוף היקום פרסה ולחפש שילוט חזרה לישראל.

השלט השני שמורה על סגולה, מוביל כמובן לכביש 5. שם סתם יש שילוט מחורבן שגורם לחשוב שהוא מוביל לחיפה, כשבעצם ניתן לסוע ממנו גם לתל אביב. אחרי כמה דקות, כש”פתח תקווה”, כבר נעלמת באופק מאחורה, מופיע שלט נוסף מעל הנתיב הימני. מישהו רוצה לנחש לאן השלט הזה מורה? נכון. “Petah Tiqwa”.

כל אירוע האבדון הזה באזור לקח לי בערך 25 דקות. חישוב מהיר שעשיתי מיד שהגעתי לתל אביב הראה שבזמן הזה בכדור הארץ עברו למעשה 3 וחצי ימים. זה רק מצטרף להוכחות הולכות ומצטברות ש“פתח תקווה” לא באמת קיימת. זה לא רק שאני לא מכיר אף אחד משם, ואף אחד שאני מכיר לא מכיר אף אחד משם. אני לא שמעתי על בן אדם שהצליח לסוע לפתח תקווה ולחזור ממנה.

סיפרתי לאבי על המופע, ולמרות עשור וחצי שמבדיל בינו לבין לוי, היו סיפורים במופע שסיפרתי והזכירו לו גם את ילדותו. הוא מאוד התלהב, והבטחתי לו שאודיע לו כשהמופע ירוץ שוב. לפני כמה חודשים אכן המופע הועלה שוב באולם קורב לבית. אבי החליט להזמין את המשפחה, וכך יצא שאני ועידוק ראינו את המופע פעם שניה, וכמו גרופים טובים, גם סיפרנו ללוי שזוהי הפעם השניה שלנו ושהפעם הבאנו גם את אבא.

הערב, עידוק ואנוכי היינו במרכז ענב ב”לכו אתם”, שהוא מופע משותף של ג’קי לוי ואריאל הורוביץ. לא כל כך ידענו במה מדובר לפני כן, ופשוט קנינו כרטיסים, בהסתמך על הפוסטר. פחות או יותר אותם סיפורים של לוי מ”בן האדמה” סופרו שם, רק שהפעם בין לבין היו ביצועים של השניים לשירים של הורוביץ. בעצם יצא שראינו את אותה הופעה של ג’קי לוי כפעמיים וחצי.

אני מכיר מעריצי מלחמת הכוכבים (והעובדה שאני מכיר כאלה היא עניין לדיון נפרד) שהיו ישנים 5 ימים ליד קופות הקולנוע וחוזרים לסרט שוב ושוב, אבל פחות פעמים ממני. עדיין, אין מה לומר, גם בפעם השלישית ששומעים את אותו סיפור על איך בתור ילד הוא גרם למורה לחשוב שהגופיה היא ציצית, זה פשוט מצחיק וכיף לשמוע.

יש לו מופע נוסף שאני מחכה שיוצג קל”ב, בשם “שחוק עשה לי אלוהים”, ג’קי לוי במו מקלדתו כתב עליו:
[המופע] הוא מין הכלאה בין ערב לימוד לבין מופע סיפורים. כל הערב הוא סביב מיתוס ההומור היהודי ותוך כדי סיפורים, צחוקים וקריאה בכמה מקורות, הוא מעלה את השאלה האם יש קשר בין הצחוק היהודי לבין האמונה היהודית. כלומר האם היהודים מאמינים שיש הומור לפני כסא כבודו ? ואם יש, אז למה אין ?!
אובייקטיבית, מדובר בערב יחיד ומיוחד. מצחיק ומעורר מחשבה.

–

ועוד שני עניינים קטנים. הראשון – ממש בתחילת המופע, אחרי שאריאל הורוביץ שר את “האהבה מתה”, בא מישהו, כנראה נציג של ענב או סתם נודניק מהקהל, והתחנן להחליש את הווליום. “יש פה אנשים מעל גיל 30, אז בבקשה”, הוא דרש בתקיפות. הסאונדמן בתגובה אמר שהוא הנמיך למינימום האפשרי ושפשוט צריך להיות יותר בשקט, וג’קי לוי הגיב: “יש פה אנשים שילעבו שאמרת שהם מעל גיל 30”.

ועניין שני, שתקף גם לצעירים וגם לאותם באים בימים מעל גיל 30 – הכסאות של מרכז ענב היו מוכרזים במקומות אחרים כמכשירי עינוי. המושבים מאוד קטנים, והמשענות נמוכות ולא תומכות בגב. בתור מי שעבר בתקופת התיכון טקסי יום הזכרון ויום השואה בישיבה בשמש על מגרש אספלט מטונף בשילוב רגליים ועם דברים מגרדים שנכנסו למכנסים ולגרביים שעד היום מעבדות לא מצליחות לזהות, אני יודע אי נוחות מה היא.

סאטירה, כן? אגב, הכתובת “HaEfrati” הייתה פנויה בג’ימייל. אני מוכן לתת אותה, אבל לא למשטרה. אני לא שטינקר.