צילום: אסף שגיא
ליווי מוזיקלי: גל רביב

אסף שגיא ואני ניצלנו את החגיגה הכפולה והוא צילם אנשים עם מגבות Don’t Panic.
יש אלבום

(צילום ועריכה: אסף שגיא)

Download audio file (Halav-Eim-Mayim.mp3)

חלב עם מים – היפופוטם

הטמטום שנקרא היפופוטם יופיע בסינמטק תל אביב בשישי 28.5.10 עם מערכוני וידאו, מערכונים על הבמה, הפעלות לקהל והסרט “המוסד הסגור” שאני אשמח לראות פעם ולהבין על מה כל המהומה. אירוע פייסבוק

Download audio file (kolis_phone.mp3)

להורדה.

והנה, כשנסעתי איתו להרצאה במסגרת מועדון הסרט המופרע בירושלים, הבקשה הייתה לתקוע לו עוגת קצפת (למעשה, קצף גילוח) בפרצוף, עם סיום ההרצאה. כחבר טוב, אין לי אלא להענות לבקשה. הוידאו השני מראה את אסף שגיא מבצע את אותה פעולה בצהריי אותו יום. יש אנשים שפשוט לא לומדים.

ואז פתאום ראיתי דרך רהטוויט את ההודעה של דור, שהוא מוסר מייבש ושהוא קרוב אלי. הידד! סאק און דיס מדיה ישנה! מצאתי משהו לא בלוח מקוון, אלא בטוויטר. אלפי ציוצים עם בדיחות מטופשות, שלא לומר גופות של בדיחות השתלמו והגעתי למשהו אמיתי בטוויטר הזה. אני מניח שעוד אדם בעולם מצא מוצר חשמלי דרך טוויטר, אז כמובן מדובר כבר בתופעה.

כך או אחרת, הגעתי עם אסף מדורבנות לביתו של דור והתקשרתי אליו. הוא שאל איפה החנתי את האוטו. אבל באנו ברגל עם עגלה קטנה ששאלתי, והשתמשתי בשיטת יהיה בסדר (ספוילר – השיטה עבדה, יש לי מייבש). ירדנו למטה והעמסנו את המייבש על העגלה. דור, בינתיים, עדכן את העוקבים בלייב. חלקם התחרו איתי על האיסוף והפסידו.

דור סיפר ששם את המייבש באתר של מסירת חפצים, אבל שהתקשרו בעיקר מאכערים שרצו למכור אותו ולעשות כסף על הגב שלו – הוא מסר את המייבש בחינם (אהוד: 1. משבר כלכלי: 0). הבטחתי שאתן לו בית חם ואוהב. בעיקר, אני מניח, כי מדובר במכשיר חשמלי שפעולתו העיקרית היא חימום.

לאחר שיצאנו מהבית, גרננו את המייבש על עגלה ברחוב די בקלות, פרט למדרכות שצריך לעלות ולרדת מהן. אבל בסוף הצלחנו. אז שוב – ווין. מבצע מייבש כמעט הושלם.

האתגר האמיתי היה בבית. מדדתי לפני כן את המסדרון ואת החדר והייתה לי תחושה שנצטרך לעקור דלתות, לפרק את המיטה או להרים את המייבש לגובה של חצי מטר בשביל להכניס אותו למרפסת. אבל גם פה ניצחתי וממש על הקשקש הצלחנו להעביר את המייבש בגרירה.

ולסיום – אנבוקסינג – ראיתי שהוא עובד בביתו של דור, אבל ניסיתי אותו לראשונה אצלי בבית – ואכן, אתחיל לייבש בגדים כאילו אין מחר.

(תגובה לזה)

פורסם גם בדורבנות. תודה לאביעד שמיר שהשתתף בהכנת הסרטון.

אז מה פה בדיוק הקריוקי? צריך להעביר מצגת שלא ראיתם מעולם על נושא שלא מבינים בו. הנושא גם לא חייב להיות נאמן למצגת עצמה. בדרך כלל המצגת נלקחת במקום מהאינטרנט. כפי שלמדנו, אם יש משהו שהאינטרנט טובה בו, אז הוא קומיקסים מצחיקים (אם כי הבדיחה הצפויה והמתבקשת היא לכתוב “פורנו”).

מעבר לזה, הרשת טובה גם במציאת כל דבר אחר בעולם, ובפרט מצגות. כאלה שלא ייאמן, אחת – שמישהו הכין אותן וחשב שהוא יצליח למכור משהו או להרשים מישהו עם אפקטים זולים וקלישאות, ושתיים – שאותו מישהו גם חשב שלהעלות אותן לרשת, תחת שמו, יועיל למוניטין שלו ולקריירה שלו. לא מעט מהמצגות הן התמונות הכי מטופשות שרצות במייל כבר משנת 85. פחחח. ג-ד-ו-ל. לא יכול להיות שזה אמיתי!!111!. תעבירו לכולם. לפתוח רמקולים. וכיוצא בזאת.

בהיותנו חנונים קיימנו ערב קריוקי מטופש כזה ונעזרנו במצגות הקריוקי של סליידשייר. בדיחות המתכנתים בו לפעמים הגיעו לקיצוניות מדאיגה, אבל במצגות שכללו בעיקר תמונות ולא טקסט משמים שאין משהו מצחיק להגיד עליו, נשמרה רמה הגיונית של הומור וטמטום.

המצגת הראשונה שהוטלה עלי הייתה על התוכנית העסקית של IBM לשנה הבאה, שמישהו העלה לרשת. האמת, ניסיתי להגיד דברים מצחיקים על הגרפים והתמונות שהוכנסו לשם, אבל אז קראתי את הטקסטים וראיתי שפשוט עשו את העבודה בשבילי ולא הייתי צריך להתאמץ.

מי שהכין אותה הוא כנראה סוג של גאון. בגלל שהוא העלה אותה לרשת, אני אחשוף את התוכנית העסקית גם בפני קוראי אהודק.קום והמתחרים של החברה: החברה תמכור יותר, תשקיע בחברות שמרוויחות, ותעשה ים כסף ב-2010.

מה עושים כשרוצים לשיר אבל לא זוכרים את השירים? זו שאלה רטורית. התשובה היא שחוזרים על הבית הראשון מספר פעמים או עוברים לבית הראשון של השיר הבא.

אבל לא רק שלא היו לנו מילים של שירים – גם כלי נגינה לא ממש היו לנו. חלקנו גם לא ממש למד לנגן על כלים אמיתיים. הפתרון הוא לעבור לדבר הטוב ביותר הבא. לא בדיוק הבא, יותר קרוב לדבר העשירי בתור של הדברים הטובים: גיטרות ותופים של המשחק גיטר הירו.

והנה עוד מכשול – לא יכולנו להביא טלוויזיה, קונסולת משחק או ציוד הגברה לשדרה במרכז תל אביב – זה דורש יותר מדי התארגנות וכבלים מאריכים. המשמעות היא שהמיקרופונים לא עובדים וכלי הנגינה משמיעים סתם קליקים ולא מוזיקה.

לא נתנו לשטות כזאת להפריע לנו ופשוט התחלנו לנגן, ולתת את ההופעה הטובה ביותר שאפשר לקבל בחינם ברחוב.

ההופעה הבאה כמובן תהיה מאורגנת והגיונית הרבה יותר: אנחנו מביאים שירונים.

פורסם גם ב”עירוניה”

לאיזה עוד דברים לעשות אנבוקסינג ולנסות פעם ראשונה מול המצלמה? לא חייב להיות משקאות.

בכל מקרה, אחר הצהריים הייתה זו שריפה בקרון ריק שגרמה לשיבושים. כמי שנסע ברכבת יום יום במשך כמה שנים – זה ממש לא נעים, ולפעמים פשוט אין איך לחזור הביתה. במיוחד כשכל נוסעי הרכב נוהרים החוצה וממלאים מהר מאוד אוטובוסים אם הם לא מסרבים לעצור ולקחת נוסעים.

ואז בערב, בגלל עוד קרון שעלה באש, תומר כהן תהה מי הולך ושורף קרונות? שאלה רטורית שיש עליה גם תשובה. ובכן, מי שיכול לעשות דבר כזה, זה מישהו שממש מתעצבן על הרכבת, וספציפית על קרונות ריקים – המפוזר מכפר אז”ר, מספרה של לאה גולדברג בהוצאת עם עובד.

בשלב כלשהו בסיפור, הוא מגיע לרכבת שיוצאת מתל אביב לירושלים ומחפש מקום פנוי:

רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק.
רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב.
“כן יש לי מזל היום, כי מצאתי פה מקום. טוב לנוח ברכבת, מה נעים בתא לשבת”.

סיפור אמיתי – זה קרה לי כשהייתי לפני שמונה שנים בהולנד עם חברים. נכנסו לקרון באמסטרדם על מנת להגיע לעיירה פרוכטרכטראוכט או משהו כזה. אחרי כמה דקות נכנס עובד הרכבת (ידענו את זה כי היה לו וסט והוא היה סמכותי) והתחיל לצעוק משהו בהולנדית. כל היושבים ברכבת הסתכלו אחד על השני בציפיה שמישהו יבין הולנדית וידע מה לעשות ואנחנו פשוט נעשה את זה אחריו.

אילו היה מדובר בטרוריסט שרוצה לחטוף את הקרון – זה היה יכול להיות מאוד מביך. בשלב הזה עובד הרכבת הבין שכולם על הקרון תיירים, חזר על דבריו באנגלית מושלמת וללא מבטא זר, ובישר לנו שהקרון לא זז לשום מקום ושנצא ממנו ונעבור לקרון הבא.

גלשתי קצת. למפוזר היה גורל אחר משלנו. אחרי שהוא מוצא מלא מקום פנוי הוא נרדם, ואז מתעורר מספר פעמים ומנסה לברר היכן הוא. אבל בגלל שהוא מפוזר, הוא מתקשה להבין שהוא לא זז בכלל, וממשיך לשאול אם הוא הגיע כבר לירושלים.

עונים לו מסביב : “לא, אתה בתל – אביב”.
“תל אביב?”. “אכן, אכן”, שוב שוכב הוא וישן.

ומה קורה אחר כך? איך הוא פותר את הבעיה? לאה גולדברג משאירה את העניין די פתוח:

את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר.
כנראה הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר.

אבל אנחנו הרי כבר יודעים איך הסיפור הזה נגמר, או כמו שאמרה לי ידידתי רונה:

הכתובת היתה כתובה בעפרון, בקרון האחרון.

לא אחת אני מסביר לחברים שטרם באו לראות את “המוסד הסגור“, שבניגוד ל”רוקי” – כאן דווקא מרחמים על הראשונים, והמתמידים שבאים יותר מדי פעמים הם אלה שעושים מהם צחוק.

אז למה אני בא 30 פעמים לאותו סרט? התירוץ הוא שמדובר במופע שלם ומתעדכן מדי חודש, שנמשך אל תוך הלילה (ואירוע חברתי שנמשך גם עד שעות הבוקר המוקדמות). כאשר הסרט עצמו הוא רק 40 דקות מתוך כל הסיפור.

את התשובה האמיתית אני נותן בסרטון הבא, שמתעד את ההקרנה השלושים שלי, וכיצד חגגנו אותה על הבמה:

צילום ועריכה: רונן גור-אריה

הקרנה הבאה בפסטיבל אייקון – יום חמישי 8.10 בשעה 23:30. נתראה שם ולא נצייר לכם V.

וכמובן – תודה לחברים הטובים והפסיכים שלי שארגנו את כל הדבר הזה לגמרי בהפתעה ובלי שהייתי מעורב בו.

“אילו היית פוגש את העורב, מה היית אומר לו?”

“לא הייתי אומר לו שום דבר וממשיך ללכת” \ “עורב מדבר! אני אעשה מליונים!!”

ככה נראו מבחני ספרות והבעה שלי בבית הספר היסודי. תשובות קצרות ומתחכמות. אם כי יש לציין שהשאלה גם קצת מתחכמת, אם הבנתי נכון שהמטרה שלה היא לדעת מה אני חושב על הדמות של העורב ועל מעשיו באותו משל שעליו נבחנו.

הגישה הזאת נמשכה, בצורה מסויימת, גם בתיכון, ולעיתים כשהיה מתקיים דיון בכיתה על טקסט הייתי מציע שפשוט נשאל את הכותב בעצמו למה הוא מתכוון, מאחר שהוא עדיין חי ויודע את התשובה הכי טוב. תלמידה אחרת בכיתה ננזפה וכמעט הועפה מהכיתה כאשר אמרה על שיר כלשהו “אולי הוא סתם ראה עץ והחליט לכתוב עליו ולא כל דבר קשור ליחסים עם אמא שלו?”.

עכשיו אני מוצא את עצמי בצד השני, אבל לא הצד של המורה. למעשה,אני בצד השלישי – זה שכותב את הטקסטים עליו תלמידים נבחנים ולומדים. קולגה שלומד תקשורת שולח לי הבוקר SMS שהוא בהרצאה על הידיעה הזו, שמספרת על מחקר של אלימות ומשחקי מחשב. עכשיו כשאני חושב על זה, גם קיבלתי פניה מסטודנט בקשר לכתבה הזו ולמידע נוסף על הפרטים שם.

בעוד אני חושב לעצמי כיצד הייתי שמח להיות כרגע בכיתה הזו בלי שהמרצה תדע שזה אני,  על מנת לשמוע וללמוד ממנה אם אולי יש דברים לא טובים בידיעה הזו, אני מקבל SMS נוסף שאומר “בכל הארץ לומדים את זה. זה בחוברת הקורס ובעבודות החובה”. עכשיו אני די בטוח שיש סטודנטים שלא ממש מתים עלי.

זו לא הפעם הראשונה. בדצמבר 2006 פירסמתי כתבה וכתבת וידאו, העוסקות בחוסר הנגישות באתרי אינטרנט ישראלים ועל מאמצי איגוד האינטרנט להנגיש אותם. באפריל 2008 כותב “תלמיד” טוקבק “חחח הכתבה הגיעה למיקוד אנקורי לשון 2008″. המסקנה היא שיש גם תלמידי תיכון ששונאים אותי (ואת יובל דרור) כי הם צריכים לנתח את הטקסט שלי, למצוא בו מבנים לשוניים, ואף לכתוב מאמר משלהם העוסק באחד משני נושאים:  השפעות חיוביות ושליליות של האינטרנט (כאשר תחת השפעה שלילית הייתי מתחכם וכותב “צריך ללמוד טקסטים כאלה לבגרות”) ויחס החברה לחריגים (שעובר תיכוניסטים זה “אנחנו נועלים אותם בלוקרים”).

קצת באיחור, עבור מי שעדיין לומד את הטקסט הזה, אני מוכן לתת פתרון חלקי למבחן. הנה שלוש שאלות מתוך חמש השאלות של חלק א, הבנה, כאשר שאלה נוספת היא כתיבת המאמר, מה שכבר עשיתי.

1א. מהי הבעיה המרכזית הנדונה במאמר?

טוב זה קל וזה כותב בכותרת המשנה. “רבים מאתרי האינטרנט בישראל אינם מותאמים לשימוש עבור הצרכים המיוחדים של יותר ממיליון גולשים”.

1ב. מה היא עמדתו של הכותב ביחס לבעיה זו? הוכח דבריך מן המאמר.

וובכן, אני  לא חושב שצריך להתעלם ממנה. ההוכחה מן המאמר: עצם זה שהוא נכתב.

4. באתר “נגיש” של איגוד האינטרנט הישראלי נכתב: “מדינות רבות בעולם אישרו בשנים האחרונות חוקים, שמחייבים אתרי אינטרנט ושירותים מקוונים להיות נגישים לבעלי מוגבלות, אבל בישראל אין עדיין חקיקה המחייבת הנגשת שירותי אינטרנט ואתרים”.

א. כיצד היה כותב המאמר מגיב על כך? נמק את דבריך.

זו שאלה שממש מעצבנת אותי, ומחזירה אותי להצעה שלי מהתיכון פשוט להביא את הכותב או לפנות אליו. בשאלה מסוג זה, הבוחן לא יכול לקרוא את המחשבות שלי ולהחליט איך הייתי מגיב, יותר טוב מאשר אותו תלמיד שנאלץ לענות על השאלה הזו, ואין לו אפשרות לשלוח לי מייל אם הוא לא החביא את הסלולרי מהמשגיח או המשגיחה.

כך או אחרת, התשובה המתחכמת תהיה “כנסו כנסו, עכשיו תצאו”. אבל תגובתי האמיתית והקצרה יותר היא “חבל שזה כך”. הנימוק, לכל תשובה שתבחרו, הוא “ככה כתוב בפוסט הזה“. אני רוצה לראות שמורידים ציון על אחת התשובות האלה.

[עדכון 8.4]: דובי קננגיסר רואה בטקסט הזה לעג למורים ומסביר למה שואלים למה התכוון המשורר. עניתי לו שם.

אני כל הזמן חושבת שאני רואה אותך ברחוב, אבל בסוף זה תימני רזה אחר (…) יש לך מראה כללי כזה. אתה נראה כמו כל מיני אנשים אחרים. יש אנשים שנראים יותר ספציפיים, ואז קשה להתבלבל.

דורה צודקת. יש לי מראה גנרי ואני בדרך כלל דומה לאנשים מעולם האקטואליה שלא הייתי רוצה להידמות אליהם. בעיה נוספת שיש לי היא שאני לא מחייך – כואב לי בלחיים. ובגלל זה כשאני מזייף חיוך בשביל תמונה או ציור, זה נראה כאילו אני מזייף תמונה.

ובכל זאת, הקריקטוריסט והמעצב קיריל נלקנבאום שעובד איתי ב-ynet, ניסה להתגבר על המכשולים הויזואלים האלה ולאייר אותי בפורים – אבל גם דרש ממני לחייך כשהוא יושב ומאייר, ולי אין מושג מה הולך על דף הציור שלו, עד לרגע שהוא מסיים. ככה זה נראה:

בעקבות התלות שלנו בסלולרי, מתבקש להגיד שחשתי איפהשהו בין עירום לחוסר אונים באותו יום בלי סלולרי, ובלי יכולת לתקשר או להיות זמין – ובמיוחד כשהייתי צריך להגיע בתחבורה ציבורית לראיון בחיפה ולמצוא את המקום. אבל דווקא לא הרגשתי את זה ולא זה. דווקא קצת שקט משיחות היה די טוב.

וגם בגלל שלקחתי את הטלפון השני של ארז אחר הצהריים. שקט זה אמנם נחמד, אבל הייתי צריך להיפגש גם עם צלמת במקום, ולהגיד לה בדיוק איפה אני נמצא. בכל זאת נכנעתי לטכנולוגיה.

כשהגעתי למשרד בבוקר, השארתי הודעה יוצאת בתא הקולי שאומרת ששכחתי את הטלפון, ואפשר להשיג אותי בטלפון של המשרד או במייל. אבל כשמתקשרים אלי, יש את שלוש השניות חוסכות הכסף בהן מודיעים ש”השיחה מועברת לתא הקולי” בלי לחייב זמן אוויר מהמתקשר. שזה טוב מבחינה צרכנית, אבל בעייתי מבחינה חברתית – כי רוב המתקשרים (או המתקשר הנודניק) ניתקו בשביל לחסוך את הכסף ולא שמעו את ההודעה.

אז אם לא מספיק שסיננתי את השיחות שהגיעו לארז החל מהצהריים, גם יצא שסיננתי את כל מי שמתקשר אלי, בין אם זה היה ממספר חסוי, או ממספר רגיל. אבל לא התקשרו לארז בכלל, האמת. אז רק אני יצאתי המסנן.

לא רק שהיא חמודה, גם יש לה מרכז אסטרטגי מאוחד בישראל (בשתי ערים שונות), ולארי פיייג’ יהודי, או סרגיי, או אף אחד מהם. אבל כך או אחרת, גם הישראלים והיהודים מדי פעם מקבלים כבוד באיזה דודל. הפעם הראשונה הייתה בראש השנה התשס”ז, אז ה-O הצהובה הפכה לשופר.

והנה, גם היום לרגל הבחירות שמזמן לא היו בארץ, עמוד הבית של גוגל ישראל עוטר בלוגו-דודל לרגל האירוע:

אבל רגע, אלא תאי הצבעה אמריקנים עם מכונות הצבעה.

פה אנחנו מצביעים מאחורי חתיכת קרטון כחולה שמביסה את כללי הפיזיקה ולא נופלת, ואחר כך ניגשים עם הפתק בתוך מעטפה לקלפי.

צילום: אבי חי


צילום: צביקה בשור

אז מאיפה הדודל מוכר לי? איפה לאחרונה היו בחירות? אה. בארצות הברית:

(תודה: ניב ליליאן)

[עדכון] הוספתי שני קטעים מהסרט שגם מופיעים בשיווד [\עדכון]

כאשר אוזניה מחוברת, והטלפון מצלצל אפשר לענות דרך לחיצה על האייפון – ואז השיחה מנותבת אליו והאוזניה לא פעילה, או שאפשר ללחוץ על הכפתור באוזניה ולדבר דרכה.

בשאר הטלפונים הסלולרים, כאשר מחוברת אוזניה ומתקשרים אליכם, לא משנה איפה לוחצים על קבלת שיחה (באוזניה או בטלפון) – תמיד השיחה תנותב לאוזניה.

ההבדלים בין הגישות האלה מבלבלים אנשים שעוברים ממכשיר למכשיר, ומציקים למי שיש מכשיר מסויים אבל מצפה באופן אינטואיטיבי להתנהגות הפוכה, ומלאנתלאפים דקות אוויר (על סמך בדיקה אמפירית) מדי שנה הולכת על  “הלו? הלו? רגע אני לא שומע אותך”, שנשמעים מרחוק.

איזו גישה נראית לכם יותר אינטואיטיבית או הגיונית יותר? של האייפון, של שאר המכשירים, או כלל לא ללכת עם Bluetooth כי זה נראה מאוד מגוחך?

התשובות חשובות בשביל להכריע ויכוח. עוד כמה ימים אתן את התשובה שלי.

פוליטי
יהיו בחירות השנה. המפלגה הגדולה ביותר תקים את הממשלה. יהיה שר מש”ס. ראש הממשלה יהיה או גבר או בחורה, ששמו / שמה הוא בתבנית XיXי.

מדיני
המבצע בעזה ימשיך גם בשנת 2009. הערבים עדיין ישנאו אותנו. לאחמדיניג’אד עדיין יהיה את השם שהכי קשה לאיית בכל העולם. יהיו הפגנות בעד ישראל והפגנות נגד ישראל.

כלכלי
עדיין נרגיש את ההדים של המשבר הכלכלי. נגיד בנק ישראל יכריז על ריבית חדשה. מחירי הדלק יתעדכנו בכל תחילת חודש. אהוד יאסוף מספיק שנקלים כדי להשתלט על העולם. מישהו בעולם יאבד את הארנק שלו, ויתקשר למוקד שירות הלקוחות כדי לבטל את כרטיס האשראי שלו.

היי-טק
יהיו פיטורים. יהיו גיוסים. קרנות הון-סיכון יפסידו כסף. יהיה סטארט-אפ שימציא מוצר מדהים שלא עושה כלום.

סלולר
הדור הרביעי ישתלט על העולם ויציע חיבור סלולרי לאינטרנט במהירות האור. נוקיה תוציא את ה-N97 שיזכה לביקורות נהדרות בתקשורת, אבל יעלה כמו החללית שהוא מסוגל להנחית, ולכן היחידים שיהיה להם אותו הם עיתונאים ש”ישכחו” להחזיר אותו ליחצ”נים. ה-SMS הנפוץ ביותר: “ערה?”. ה-SMS הכי פחות נפוץ: “ער?”

פלסטיקה
טאפרוור תמשיך לייצר קופסאות כאלה שאוטמות ממש טוב את האוכל, ונמכרות בחוגי בית. ילדים ימשיכו לשחק בצעצועים. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים.

אקלים
השכנים שלנו עדיין ימשיכו לתלות כביסה בקיץ. דני רופ ימשיך לצעוד מהשולחן של המגישים אל עבר המסך הגדול הזה שלא מבינים מה יש עליו. בקיץ יהיה חם, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות. בחורף יהיה קר, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות.

קולנוע
יצא סרט אנימציה. יצא סרט שמבוסס על קומיקס. שחקנית כלשהי תתראיין לעיתון כלשהו ותדון בסוגית העירום. תצא קומדיה. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים.

טלויזיה
“הישרדות: איי הפנינה” תסתיים מתישהו, ויהיה מנצח (ארז), או מנצחת (אהוד). ערוץ הסרטים יקרין לפחות סרט אחד ביום בכיכובה של ג’ודית לייט. אם תזפזפו בין כל ערוצי הסרטים אחרי השעה שתיים בלילה, יש לכם סיכוי טוב ליפול על ציצים, או סרטים עם בילי זיין (למעשה, זה אותו דבר).

בלוגים
יהיה יום ששני הקוראים של “בלוג זה לחלשים” יקראו לקורא נוסף, ואז יהיה שלושה קוראים – אבל הקורא השלישי מהר מאוד יכנע ויעבור לקרוא את הבלוג של יובל דרור.

ההקרנה ב-2.1.2009, 23:30 בסינמטק תל אביב. מי שירכוש כרטיס לשיווד יקבל במתנה הקרנה של הסרט “המוסד הסגור”, מערכונים של היפופוטם ומשתה הכולל קריסטל מנטה. האירוע בפייסבוק.

כעבור כמה ימים נפגשתי עם אלון גור-אריה שכאשר אנחנו מקשיבים לו, כפי שכבר אמר עידוק, אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים לצילומי קליפ ב-7:30 לפנות בוקר ביום שבת, ואני מוצא את עצמי רוקד כאשר ידי קשורות לצלב מעץ.

אבל לא למדנו. בפגישה עם אלון הוא אמר לי “יש משחק שהייתי משחק בצבא שנקרא ימינה-שמאלה”, ושיכנע אותי שכדאי לצלם אותו. כמה שבועות לאחר מכן הצלחנו לאסוף שלושה מחברי היפופוטם: אלון, איל שינדלר ונמרוד יזהר ותיעדנו את עצמנו משחקים – הכל מוסבר בווידאו. מומלץ לנסות גם ולספר איך הלך לכם ולאן הגעתם.

ימינה שמאלה from Ido Kenan on Vimeo.

המסלול שלנו (ואם יש מישהו יכול לעשות לזה מאש אפ עם איזו מפה זה יהיה מגניב):
התחלנו בכיכר רבין בתל אביב
ימינה לאבן גבירול, שמאלה לדוד המלך
ימינה לדובנוב, שמאלה לצייטלין
ימינה לרבקה זיו, שמאלה לברקוביץ’
ימינה לוויצמן, שמאלה לשאול המלך
ימינה לבגין, שמאלה למוזס
ימינה ליגאל אלון, שמאלה לתוצרת הארץ
ימינה לשלום שמאלה ליגאל אלון
ימינה ליצחק שדה, שמאלה לנחל איילון
ימינה למסגר, שמאלה ליצחק שדה
ימינה לדרך מנחם בגין שהופך לנמיר, שמאלה לארלוזרוב
ימינה להלסינקי, שמאלה לז’בוטינסקי ונכנסים לכיכר המדינה (ה’ באייר)
ימינה לוויצמן, שמאלה לפנקס
ימינה לברנדייס, שמאלה ללואי מרשל
ימינה לחוני המעגל, שמאלה למרים החשמונאית
ימינה לפנקס, שמאלה לאבן גבירול
ימינה להבשן, שמאלה ליהושע בן נון
ימינה לבאזל, שמאלה לגריזים ממשיכים בפקיעין ובז’בוטינסקי
ימינה ליהושע בן נון, שמאלה לאמסטרדם וממשיכים עם עמנואל הרומי
ימינה לאליהו בחור וממשיכים עם אבן גבירול, ושמאלה לדוד המלך – לופ.

39 דקות אחרי תחילת הנסיעה, ו-11.9 קילומטר הוחלט לקחת שמאלה במקום ימינה מדוד המלך לפישמן מיימון ולהמשיך משם. אז יאללה

ימינה לחכמי קירואן, שמאלה לפומבדיתא
ימינה לבארי, שמאלה לוויצמן
ימינה לארלוזרוב, שמאלה לכיוון רכבת מרכז
ימינה לאיילון דרום, שמאלה לכביש לחולון
ימינה במחלף חולון, שמאלה לכביש 44 לכיוון רמלה
ימינה להמכתש בחולון, שמאלה להפלד
ימינה לפרופסור שור, שמאלה להנפח
ימינה להשופטים, שמאלה להנחושת
ימינה להמלאכה, שמאלה להאורגים

כאן כבר הפסקנו להכריז על רחובות, אבל אני משוכנע שדרך הבנאי והרוקמים בחולון חזרנו לכביש 4 לכיוון דרום. ולפני מחלף ראשון נקטע המשחק, אנחנו נעלמנו ונוצר קרע במרקם הזמן. בהצלחה למי שרוצה להמשיך משם – אתם צריכים לפנות שמאלה.

היה די משעשע לראות את האנשים מסביב. רובם שאל מה אנחנו עושים ומה המטרה של זה, כמובן בלי לתת להם תשובות כי הרי אנחנו מהופנטים. אנשים נוספים שהשתתפו פשוט חיכו בתוך החנויות ויצאו מהם, ואז החלילן הפסיק לנגן, הקסם פג, העפנו את הכובעים באוויר, והמאבטח ניגש אלינו ואמר שאנחנו חוסמים את המעברים.

משתתפים: עופר קינן, אהוד קינן ועידו קינן
צילום ועריכה: אהוד קינן (חצובות ושלט רחוק זה משהו)
מוזיקה: 2025 של DoKashiteru, רשיון cc-sampling+

נכון. ראשהשנה עבר, אבל עדיין יש רימונים, והם מחזיקים מלא זמן או משהו. והיו לנו בעיות טכניות. באותו עניין, הנה עצות לרימונים משרונג.