הם התחלקו לשלוש קבוצות של כ-7-8 אנשי צוות – וכל צוות נשלח למקום אחר באזור על מנת לצלם כתבה שנושא הגג שלה הוא תקופת הרגיעה. את מי לראיין, איזה צילומי רקע לקחת ומה לשאול את המרואיינים – זו הייתה החלטה של הסטודנטים, כאשר הוצבה מגבלה של 12 דקות חומר גלם עבור כתבה תיאורית של שתי דקות. עבור מהדורת חדשות שמשודרת בערב וצריך להוציא כתבה מוכנה לפני השידור – זה די הגיוני.

לתלמידים אין נסיון מעשי בצילום כתבות וידאו, והייתה מגבלת זמן קשוחה מאוד ולמרות זאת הם הצליחו להביא חומרים מעניינים. ואני לא אומר את זה רק כי הם קוראים את הבלוג (אתם קוראים כן? תראו סימני חיים בתגובות – תתנו ציון למרצה), אלא בגלל שזה מאוד מאתגר פשוט לצאת לשטח ולקוות שאפשר יהיה לראיין מישהו, ושהוא יגיד לך משהו מעניין, תוך שעה וקצת.

התפקיד שלי ושל מישל היה לתרום מהנסיון שלנו ולדמות את החוויה שיעברו בחדר העריכה – כאשר אנחנו מספקים את חוות דעתנו אילו חומרים היו טובים, איפה היה צריך לחתוך ולהמשיך הלאה, מה היה אפשר לשפר, מה עוד היה צריך להיות בחומרים, מה עושים בשטח כשאין את מי לצלם אבל צריך עוד מרואיינים (שאלה שלא תמיד יש עליה תשובה פשוטה, אגב) ועוד.

אני מוצא את עצמי לא אחת צופה בכתבות בטלוויזיה וצועק בייאוש למסך. אני לא חושב שאני מוכשר יותר מהאנשים שעובדים שם, והרבה פעמים אני בטח פחות מנוסה, אבל יש מקרים שבהם אני משער שכל צופה מתעצבן שעובדים עליו או שמחפפים לו בעבודה.

אני חושב שזו הסיבה העיקרית שהחוויה הייתה מעניינת ואפילו כיפית עבורי, לקחת חלק בסדנה הזו. הפעם לא הייתי צריך לצעוק על המסך, שמסיבות שלא לי מובנות פשוט מתעלם ממני ומההערות שלי (חברים אמרו לי שהפתרון נמצא בשלט-רחוק – אבל גם עליו צעקתי והוא לא מקשיב), אלא להוסיף את שני הסנטים שלי על הדברים של מישל ואילן לתהליך שעדיין נמצא בהתהוות ולנהל שיחה עם אנשים שבאמת באו ללמוד.

יאללה, אחר משפט הסיום הארוך והסבוך בעולם – קצת תמונות: