בגלל שהגעתי מוקדם הצלחתי להידחס פנימה עם כמה חברים טובים, ולצפות (ולהצטרף בזיוף בקולי) בביצועי כיסוי לשירים של האלבום “צפוף באוזן” של כוורת – להקה, שכמו רבים, אני מאוד מאוד אוהב. כשהחלו שני האלבומים הנוספים, ברחנו למופע הזריחה של גידי (תמונות בקרוב).

מרבית הביצועים לכוורת היו מצוינים, חלקם קצת פחות. הנה תמונות שלי מהאוזן (עד כמה שאפשר היה לצלם), והביצוע הממש מעולה של דורי בן זאב ל-”סוף ההצגה” ו-”ככה היא באמצע” מהיוטיוב של האוזן (שם יש את שאר הביצועים, כשבחלקם השיער שלי מסתיר את האומנים).

(צילום ועריכה: אסף שגיא)

אלון גור-אריה, במאי המוסד הסגור, החליט למסד את המפגשים האלה ולמצוא להם בית . הוא הציע לסינמטק תל אביב להקרין מדי חודש קומדיה קלאסית בעותק פילם (ולא דיוידי) כדי שנוכל לחוות את הקולנוע האמיתי עם סרטים מלאים בשריטות, קטיעות ובעיות סאונד, ולספר על היוצרים של הסרט בהרצאה המשלבת קטעי וידאו. בסינמטק אמרו לו כן, ומשם זה התגלגל גם לסינמטקים ברחבי הארץ.

מהתיאור בתוכניה שכולל בדיחות על זריקת עציצים על המנחה קשה להבין מה הולך שם באמת, אז ערכתי פרומו קצר של המועדון. נתראה באחד הבאים.

והנה, כשנסעתי איתו להרצאה במסגרת מועדון הסרט המופרע בירושלים, הבקשה הייתה לתקוע לו עוגת קצפת (למעשה, קצף גילוח) בפרצוף, עם סיום ההרצאה. כחבר טוב, אין לי אלא להענות לבקשה. הוידאו השני מראה את אסף שגיא מבצע את אותה פעולה בצהריי אותו יום. יש אנשים שפשוט לא לומדים.

כך או אחרת, לכו תראו את הטריילר (וקשת, תתנו לעשות אמבד לדברים כאלה, בחייכם) הוא די מסביר את הסדרה ומה קורה בה וחושף פרטים בלי לספיילר. בגדול, מדובר בחטופים שחוזרים הביתה לאחר 17 שנים בשבי, והסדרה – 11 פרקים של כחמישים דקות בעונתה הראשונה – מספרת על ההתמודדות שלהם עם החזרה למציאות שמהשיכה בלעידהם, ועם מתקן החקירה שמנסה לראות מה קרה להם בשבי. ומצד שני – ההתמודדות של המשפחות, החברים והחברה הישראלית עם חזרתם.

הנה קליפ שיר הנושא – באתי הביתה, ונמשיך.

בעקבות שאלה של גדי שמשון בטוויטר, שהקראתי בלייב במפגש, רף עמד על ההבדל בין שבויים לחטופים. לדבריו, שבויים הם חיילים שנשבו במסגרת מלחמה מול מדינה שחתומה על אמנת ג’נבה ועומדת בתנאים שלה.בעוד חטופים, בהם הסדרה עוסקת, הם חיילים שנחטפו על ידי ארגון טרור – לדבריו.

שמעתי קולות בטוויטר (שזה פחות או יותר זהה לקולות בראשי) נגד הסדרה באופן כללי. עינת מירון אומרת “רעיון הסדרה עושה לי רע ואין לי כוונות לצפות בה..”. ראיתי גם בטוקבקים בכתבה על הסדרה ב-ynet שיש קולות להחרמה.

אחרי שראיתי את הפרק, אני חושב שלהתעלם מסדרה כזאת, זה להגיד שלא נוח לנו לראות שבויים וחטופים בפריים טיים. למרבה הצער, חטופים יהיו לנו תמיד. זה לא שיום אחד כולם יחזרו במטוס, הכל יהיה מאושר ואז יהיה אפשר לכתוב על זה סדרות וסרטים, להסתכל אחורה ולהתלוצץ על זה ביחד עם רופאינו. אני לגמרי מסכים עם רף שאמר במספר הזדמנויות, שדרמה בפריים טיים היא דרך להביא את הנושא למודעות ולדיון. וכן, מותר לקשת וליוצרי הסדרה גם להתפרנס מזה ולמכור פרסומות.

במקרה הזה, רף טיפל בנושא באמצעות סדרה דרמתית, שהוא לגטימי באותה מידה של טיפול בנושא באמעצות כתבות בחדשות או סרט דוקומנטרי. רף אמר שבעקבות התחקיר שעשה, ובמסגרתו נפגש עם פדויי שבי ומשפחות, הוא שוקל לעשות גם סרט דוקומנטרי בנושא.

לפחות על פי פרק הראשון, נראה שרף מתייחס לנושא ברגישות. הסיפור של החטופים בסדרה נושק – אבל לא זהה – לסיפורים של משפחות השבויים, החטופים והנעדרים של ישראל. אין תחושה שהדמויות מבוססות על מישהו ספציפי. יש סיפור מסגרת דומה, וניואנסים שיזכירו לנו את החטופים והשבויים. אלמנט בולט הוא הכרזה הכחולה הקוראת להחזרתם ודומה מאוד לכרזה של שליט, רגב וגולדווסר – שם זה צרם לי, והייתי עושה בחירה אומנותית אחרת.

הקאסט מצויין (מילי אביטל, אסי כהן, עד עזרוני, אסי כהן, יורם טולדנו, ישי גולן, יעל אבקסיס, נבו קחמי ועוד). הסדרה כתובה טוב ומנסה להעביר את החוויה של המשפחות באופן ישיר גם לצופים. כך, אנחנו נחשפים לפנים של החטופים אחרי 17 שנים, יחד עם המשפחות שבאות לפגוש אותם ולא שניה לפני כן. אנחנו חווים יחד עם החטופים ששבו את הפלאשבקים מהשבי ואת חוויות החזרה לחברה בצורה שלפעמים עושה קצת צמרמורת. הפרק הראשון זורק אותנו לחזרתם הביתה בלי יותר מדי פרטים על החטיפה עצמה ועל העסקה שהביאה לשחרורם – ובטח הייתה שנויה במחלוקת, ומשאיר מקום לכל הדברים הללו בהמשך העונה.

אפשר לזרוק לאוויר ביטויים כמו “חופש הביטוי” ו”חרות אמנותית” שבשמם צריך לשדר את הסדרה. זה גם לגטימי לא לצפות בה או להרגיש לא בנוח עם הנושא שלה, שהינו טעון ורגיש – וכואב להרבה משפחות, שאין לנו מושג כמה הוא כואב. לטעמי, עם זאת, זה לא יהיה נכון להחרים אותה באופן גורף, ובטח לפני שצופים בפרק הראשון. לא צריך להסתמך רק על הפרומו או על כל הראיונות והכתבות מסביב.

הסדרה, כמו הקבוצות והחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק, כמו הטוקבקים, כמו אוהלי המחאה, וכמו הדיון התקשורתי האינסופי, לא תביא לזה שמחר בבוקר כל החטופים יחזור לכאן חיים ובריאים לצערנו. אבל היא בהחלט מעוררת מחשבה ושווה צפיה.

ראיתי את מרבית הפרקים בשלב כזה או אחר של עריכה (ואני ממליץ על צפיה כאשר אלון גור אריה, הבמאי והכותב של הסדרה, מפיק מפיו את האפקטים הקוליים לפני שנעשתה עריכת סאונד. למעשה אציע לו לעשות את זה בגירסת דיוידי – פסקול במאי. יותר קל מקומנטרי). יש שם בדיחות שאני פחות אוהב (כי לא הבנתי אותן), אבל זו עדיין סדרה מאוד מצחיקה ומטופשת בו זמנית. אם התחברתם להומור בפרק הראשון, תאהבו גם את האחרים. אם לא – יש מלאן דברים מצחיקים ביוטיוב.

לא רקדתי, אבל צילמתי את המעריצים מורידים את המטריות ורוקדים בגשם. תהנו.

מה עושים כשרוצים לשיר אבל לא זוכרים את השירים? זו שאלה רטורית. התשובה היא שחוזרים על הבית הראשון מספר פעמים או עוברים לבית הראשון של השיר הבא.

אבל לא רק שלא היו לנו מילים של שירים – גם כלי נגינה לא ממש היו לנו. חלקנו גם לא ממש למד לנגן על כלים אמיתיים. הפתרון הוא לעבור לדבר הטוב ביותר הבא. לא בדיוק הבא, יותר קרוב לדבר העשירי בתור של הדברים הטובים: גיטרות ותופים של המשחק גיטר הירו.

והנה עוד מכשול – לא יכולנו להביא טלוויזיה, קונסולת משחק או ציוד הגברה לשדרה במרכז תל אביב – זה דורש יותר מדי התארגנות וכבלים מאריכים. המשמעות היא שהמיקרופונים לא עובדים וכלי הנגינה משמיעים סתם קליקים ולא מוזיקה.

לא נתנו לשטות כזאת להפריע לנו ופשוט התחלנו לנגן, ולתת את ההופעה הטובה ביותר שאפשר לקבל בחינם ברחוב.

ההופעה הבאה כמובן תהיה מאורגנת והגיונית הרבה יותר: אנחנו מביאים שירונים.

פורסם גם ב”עירוניה”

לא אחת אני מסביר לחברים שטרם באו לראות את “המוסד הסגור“, שבניגוד ל”רוקי” – כאן דווקא מרחמים על הראשונים, והמתמידים שבאים יותר מדי פעמים הם אלה שעושים מהם צחוק.

אז למה אני בא 30 פעמים לאותו סרט? התירוץ הוא שמדובר במופע שלם ומתעדכן מדי חודש, שנמשך אל תוך הלילה (ואירוע חברתי שנמשך גם עד שעות הבוקר המוקדמות). כאשר הסרט עצמו הוא רק 40 דקות מתוך כל הסיפור.

את התשובה האמיתית אני נותן בסרטון הבא, שמתעד את ההקרנה השלושים שלי, וכיצד חגגנו אותה על הבמה:

צילום ועריכה: רונן גור-אריה

הקרנה הבאה בפסטיבל אייקון – יום חמישי 8.10 בשעה 23:30. נתראה שם ולא נצייר לכם V.

וכמובן – תודה לחברים הטובים והפסיכים שלי שארגנו את כל הדבר הזה לגמרי בהפתעה ובלי שהייתי מעורב בו.

מונטי פייתון פתחו לפני מספר חודשים ערוץ ביוטיוב, בו העלו מערוכנים וקטעי רעיונות, כי א. הם ממילא ביוטיוב אז שלפחות יהיו באיכות טובה. ב. הם צריכים לקדם את הדיוידי.

במהלך החודשים הללו הצטברו מלא טוקבקים לסרטונים, ואריק איידל החליט לענות לכמה מהם אישית בווידאו, שכמובן גם מקדם את המופע של חגיגות 40 שנה ל”קרקס המעופף”. שאנמר, פירסט!

כ-47,000 איש הניפו באוויר את סטיקלייטים הירוקים (בכל זאת, בנק דיסקונט שם איזה 8 מיליון שקל) ומיד אחרי שכהן קורא בקולו העמוק על מנהטן, אנחנו צורחים מכל הלב ועם על האנרגיה שיש גם אחרי שעתיים ורבע של הופע “Then We Take Berlin”, ונראה כאילו הם רק מחכים לאפודים ונשק – ויאללה לצאת לקרב מרמת גן. למזלם של הגרמנים, ההופעה נמשכה עוד שעה ורבע אחרי השיר הזה עם עוד איזה מאה הדרנים – שלוש שעות וחצי סך הכל (עם הפסקה קלה).

כהן לא ממש רצה לרדת מהבמה, שעליה שר ניגן ואפילו רקד. נראה היה שהוא מתרגש לא פחות מהקהל המתלהב שבא לראות אותו (ובו בחורה שישבה קרוב אלי ביציע וכל הזמן ניסתה לחבק אותו מהאוויר). הוא חייך, כרע והשתחווה לאורך כל המופע, והודה לקהל ששר איתו את “הלוליה” – שגם כלל תנועת סטיקלייטים הרמונית ברחבי היציעים וכר הדשא. באותו “הלוליה” הוא לא בא ל-”Tel Aviv to fool ya” – שורה שהביאה לצרחות התרגשות מהקהל. קצת יותר מהצרחות בלונדון ששם הוא אמר שהוא לא בא ל-”London to fool ya”.

הכריות שחולקו הפכו את הישיבה הממושכת על כסאות הפלסטיק לקצת פחות כואבות, והרוח הסתווית הפכה עזרה להפוך את הישיבה תחת כיפת השמיים לנעימה, ואפשר לצרף לזה את הקהל שלפחות ביציע שבו ישבתי וסביבו, התנהג בצורה מתורבתת ומכובדת.

רבים כבר אמרו וכתבו במשך הלילה והיום, ואני מצטרף – המופע היה מדהים ומרגש מעל לכל הציפיות. כהן והלקה שלו הביאו לבמה אנרגיות ורגשות שבאמת לא חווים כל יום ובכל מופע (ולא הייתי בהרבה מופעים, בטח שלא גדולים – ועדיין). הסאונד – עקב האכילס והחשש הגדול בכל מופע פה, היה מצויין והרמקולים השמיעו באופן צלול את קולו העמוק של כהן ואת הליווי.

בעזרת משקפת שהבאתי ומסכים באיכות די טובה (אבל משום מה עם כתוביות תרגום לשירים) שהוצבו באצטדיון, מאוד נהנתי לא רק מהאיכות הקולית, אלא גם מהצפיה במופע על הבמה – זה היה ממש כמו להיות שם.

אני גם נמנעתי מלקרוא ביקורות וראיונות עם טרנטינו והקאסט לפני הסרט, כי חלקם מספיילרים קטעים מהסרט. כל מה שידעתי עליו כשהלכתי לראות אותו, הוא שיש חבורה של נוקמים אמריקנים שמחסלים נאצים.

הנה טריילר עם פרטים טכניים לא מעניינים בשקופית הפתיחה:

במסיבת עיתונאים לפני הקרנת הבכורה בישראל, אמר טרנטינו שהוא לא עושה “סרט שואה” וזה לא הז’אנר שהוא עוסק בו. וזה נכון. הפרק הראשון והמצמרר של הסרט (שמחולק לחמישה פרקים על פני כשעתיים וחצי) יכול היה להיות אקספוזיציה או חלק מכל סרט שואה שנעשה בעבר. “צייד היהודים” האנס לאנדה מגיע לחווה בפיזיולוך, צרפת בשביל לאתר משפחה יהודית בודדת שנעלמה מהאזור ויש חשד שבעל החוואי מסתיר אותם. לאנדה מתחיל בנימוס בירוקרטי (מבקש רשות לדבר אנגלית), והופך תקיף בחקירה שלו בשביל למצוא את המשפחה ולהשלים את המשימה שלו.

אחרי שהפרק מסתיים (לא טוב, זה כל מה שאגיד) ועד הסוף עם הטוויסט המפתיע (ושוב, אני מציע לא לקרוא כתבות או ביקורות כי הם די הורסים את הסוף), העלילה די מתנתקת מההסטוריה והולכת בקו זמן מקביל ובדיוני. “ממזרים” אכן הופך לסרט הרפתקאות, או פנטזית נקמה סאדיסטית, מלאת דם ואלימה מאוד כפי שטרנטינו עשה בעבר – וכפי שהוא יודע לעשות מדובר בקטעי אלימות לא קלים לצפיה – ולא תמיד צפויים.

למרות העלילה הבדיונית, קשה להתנתק מההקשר ההסטורי ולנסות להנות מהסרט כפנטזיה קולנועית. גם לא תמיד נעים לצחוק ברגעים מצחיקים שמספק בעיקר בראד פיט, אבל גם כריסטוף וולץ שמשחק את לאנדה, ומייק מאיירס שעושה תפקיד אורח שפשוט מזכיר את אוסטין פאוורז – שלושתם אגב, משחקים מצוין, וגם מלאני לורן שמגלמת את שושנה.

מה עוד? גם זה נכתב בביקורות אחרות, אבל גם לי זה הפריע. טרנטינו “מפר את הכללים” של עשיית קולנוע – פשוט כי הוא יכול. באופן לא אחיד ולא עקבי פלאשבקים בלתי מוסברים מגיעים משום מקום, כתוביות מופיעות להן על המסך, וקריינות מסיברה לנו קטעים בעלילה.

אילו זה היה סטודנט שמגיש תרגיל, במאי מתחיל או במאי שנחשב לגרוע, היו מחשיבים אותו כעצלן שלא דאג שהכל יהיה ברור בזמן הכתיבה והצילומים ובחר בפתרון הקל בעריכה בשביל לסגור קצוות. אבל זה טרנטינו – אז זו “בחירה אומנתית”, כמו האיות השגוי של שם הסרט.

בכל זאת אני ממליץ. הסרט עשוי טוב ומאוד מרשים מבחינה קולנועית – הרפרנסים וההשפעות של “מערבוני ספגטי” לא פגעו בו בעיני. ובעיקר – העלילה מותחת ומרתקת והשאירה אותי צמוד לכסא במשך השעתיים וחצי, גם אם לא אחת זזתי בו באי נוחות – אבל גם בגלל שהכסאות בסינמטק תל אביב לא הכי נוחים לישיבה כה ארוכה.

אתם ודאי לא תצפו בה כי תשתו בירה עם ליכטש בתחתית. אני לא אצפה בו כי אם לא אהיה בתחתית, אשלים עבודה על הרצאה שאני ועידוק כותבים כבר כמה חודשים ואמורה להיות מוכנה ממש בשבוע-שבועיים הקרובים. בהיותי בלוגר ושדר פודקאסט הוזמנתי לאירוע לבלוגרים בו הוקרן חלק מהפרק הראשון.

מיד על התוכנית, אבל כמה מילים על האירוע לפני כן. האירועים של ערוץ 10 לבלוגרים בדרך כלל מאורגנים כהלכה. הפעם היו פה ושם בעיות – הוא התחיל ב-5, שעה שאנשים עוד עובדים בה והיה במיקום “סודי” שלא הורשנו לדעת מה הוא ואף כיסו את עיננו עד שהגענו אליו.

המטרה הייתה לעזור למיתוג של הישרדות – כיסוי העיניים היה זהה לעיניהם המכוסות של המתמודדים, והמיקום – ספא פרטי באבן יהודה – נבחר כדי “להרגע לפני עונה סוערת”. בכל זאת אני חושב שההפתעה לא הייתה מתקלקלת אילו הייתה נקודת איסוף גם במחלף פולג – וזה היה יכול להיות נוח יותר מבחינה לוגיסטית.

האירוח עצמו כלל מסאז’ים בכל מיני שיטות שנעות על סקלאת הניו אייג’ או עם שמות ניו אייג’ים שנמנעתי מלקחת בגלל שהם אינטמיים מדי לטעמי האישי, ואוכל בז’אנר המזטים\אנטיפסטייים למיניהם שהיה בהחלט סביר, ובסוף חולקה מגבת.

ולתוכנית עצמה
אני חייב לפתוח ולהגיד שאני לא אוהב את הישרדות – לא האמריקנית, ולא הישראלית. לא בגלל שאני חושב שזה גרוע. ניסיתי מספר פרקים ממספר עונות משתי הגירסאות – ופשוט אין לי סבלנות לזה, ואני לא מוצא בזה עניין. גם את ה”מירוץ למיליון” ו”המתמחה” עם דונלד טראמפ שהיו הריאלטיז היחדים שצפיתי בהם – הפסקתי. היה קשה לי לעקוב ובשבל מסויים חדל בהם העניין בעיני.

הפרק הראשון בעונה השלישית, או לפחות החלק אותו ראיתי בהקרנה, עמוס בטוויסטים ובשינוי החוקים והפורמט. זה נועד על מנת להפתיע ולהקשות על המתמודדים לתכנן צעדים מראש. בגדול, ומבלי לספיילר אומר שלא תמיד משתלם להגיע ראשון או לעמוד במשימה. לפעמים זה פועל לרעת המתמודדים. לרוב זה מעצבן את הצופה.

עבודת הליהוק של אותם מתמודדים די טובה. מדובר בדמויות שאפשר לחבב, להזדהות איתן, לצחוק עליהן, לשנוא אותן וכמיטב הקלישאה – לא להתעלם מהם או להיות אדישים אליהם (אישית, אני מחבב את הדס מאלקנה שחיה בספר ואת קריספל עוזר המנופאי). שנאהב את הדמויות – זו בדיוק המטרה של כל תוכנית טלוויזיה. כולם גם עוברים מצלמה, אם להתנסח בפוליטקלי קורקט – ובכל ריאלטי נשמעות טענות על זה שאין אנשים “אמיתיים” שנראים פחות טוב ממה שאנחנו רואים על המסך.

עורך התוכנית נשבע שוב שההפקה לא מתערבת, ולא מביימת את המתמודדים או הסיטאציות. לכל היותר מנחים אותם לדבר במשפטים שלמים בעדויות – כלומר להשתמש בשמות במקום “הוא” ו”היא”, לפרט מעבר ל”כן” ו”לא” ו”כשהגענו לשם” וכדומה. קשה לי להאמין לזה – ולכך שהבמאים והצלמים במקום לא ביקשו לכל הפחות לחזור על דברים שנאמרו או נעשו אם הם לא צולמו או הוקלטו שוב.

קשה ולא תמיד משתלם לביים אנשים שאינם שחקנים מקצועיים, ואין להם נסיון מול מצלמה ולגרום לזה להראות טבעי – אפילו אם הם צריכים לחזור על משפט שהם כבר אמרו לפני שניה ולא להקריא טקסט שכתבו להם (ויש לי מספיק הופעות משל עצמי מול מצלמה בשביל להוכיח את זה). אבל כצופה זה לא ממש משנה לי – לא בהישרדות ולא בתוכניות אחרות. זה גם לא מעניין אותי אם ההפקה סימנה פייבוריט ועזרה לו לנצח.

יותר מאשר זו תחרות ריאלטי – בעיני זו תוכנית טלוויזיה שאומרה לבדר. מהפרק החלקי שראיתי של השרדות 3, ובחלקים שגיא זוארץ לא מתאר כל דריכה על החול וכשהמתמודדים לא חופרים לצופים ואחד לשני – היא מצליחה לעשות את זה.

ועם כל זה – האם אצפה בעונה השלישית? שאלתי וגם אענה – לא נראה לי. על סמך כל מיני שטויות שאני כותב בטוויטר, ואחרי שידור התוכנית הדוקומנטרית על הפרעת קשב, חברי לעבודה אמנון מרנדה הצביע על כך שאני עונה על חלק מהסימפטומים.

יכול להיות שבאמת יש לי דרגה מסויימת אך לא קלינית של הפרעת ריכוז. או סתם רמות ריכוז שונות מהמומצע – כי בשביל ליצור אותו צריך שיהיו גם נתונים סביבו. אם התוכנית הייתה מורכבת מ-20 פרקים שבועיים בני שעה, יתכן שהייתי צופה וממקסס את מה שהפסדתי.

נסיון העבר שלי עם המירוץ למיליון הישראלית הראה לי ששבוע וקצת של ריחוק מהטלוויזיה יוצרים פער מאוד גדול שפשוט אין זמן להשלים.

גם אם לא אעדר ואהיה פנוי כל רביעי ושבת, שני פרקים ארוכים מדי שבוע, על פני עונה של עשרות פרקים – זה פשוט משהו שאני לא יכול להתחייב אליו.

הביקורת המלאה שלי  ב-ynet.

למרבה אכזבתי, הפיצ’ר היחיד שהיה בדיוידי הוא תיאור מילולי של מה שמתרחש על המסך, לטובת לקויי הראיה. נשבע לכם שהיה פיצ’ר כזה – ממש כמו האישה בבועה לחירשים – רק הפוך. אז נאלצתי אחרי זה גם לרכוש את הדיוידי לאספנים. שם, עם הקלדת תאריך יום הדין, 082997, עולה גירסה מורחבת מורחבת של הסרט עם סיום אלטרנטיבי.

אניהוז, ציפיתי זמן רב לגירסה השלישית, שתהיה עם אקשן מגניב יותר – ואולי אפילו תסגור כל מיני קצוות בעלילה. זה לא קרה. היא יצאה לפני כשש שנים – והתאכזבתי. למרות ש”עלייתן של המכונות” היה אמור להיות גם סוג של פארודיה על עצמו ועל השניים הקודמים – בצפיה חוזרת אני עדיין מאוכזב.

והנה מגיע הסרט הרביעי Salvation, או “התעוררות”, כפי שנקרא בעברית. חשבתי לעצמי שבאמת לא חירבנו את המותג מספיק, אבל לטובת המסורת הלכתי עם שני חברים שגם מזמן לא ראיתי. את הציפיות השארתי בבית.

הופתעתי לטובה. אסתכן ואגיד שהסרט הרביעי בסדרת שליחות הוא לא פחות ממצוין. אין ממש אין קשר לסדרה The Sarah Connor Chronicles (שאני חושב שהי צריך לתרגם ל”חיי שרה”), ואין בדיוק רצף עלילתי מהסרט השני או השלישי.

אבל זה לא משנה. לא אמור להיות כזה. הכל מתאפס, ושוב אנחנו במצב כמו ב-T2 שסקיינט הופכת למודעת לעצמה, יום הדין מצליח, ומי שנשאר זה בני האדם הומרדים שמתחבאים בכל מיני מקומות ומנסים לשרוד ולנצח את הרובוטים.

שוב רובוט נשלח מאיפהשהו להגן על קונור, ושוב יש ספק אם אפשר לסמוך על מכונה. אין רובות מגניב ומחליף צורות ממתכת נוזלית, אבל יש אקשן לא רע בכלל, סצינות מגניבות של קרבות ומרדפים – שאחד מהן כוללת אופנוע ומשאית.

נשמע מוכר – בגלל שזה לקוח מ-T2, כמו גם עוד כמה סצינות וטקסטים והפעתה קטנה ומשמחת (לא הולך לספיילר, צפו בסרט או חפשו בגוגל). הסרט מתחיל טוב, והולך ומשתפר וממש עובר בכיף. העלילה כמובן מטופשת ולא הגיונית, והסוף צפוי ומאוד קיטשי – אבל אלה מרכיבי חובה בסרט אקשן קיצי. סרט חמישי? אני מקווה מאוד שלא.

צוות של כ-20 איש עבד קשה משעות הבוקר הלא אנושיות וחלק מהצוות הזה ימשיך לעבוד גם מחר אחרי לילה שיהיה ברובו לבן. אף אחד לא התלונן כולל הדיירים של הלוקיישן בו צילמנו. אני עדיין המום מזה.

דברים היו צריכים להשתבש כמובן השתבשו. איחורים, פנצ’רים (אמיתיים – חור בגלגל וזה), תקלות בציוד הטכני, שולחן פוזבול כבד וענקי שנכנס לאוטו שלי ממש על המילימטר ואכל לי שעה מהזמן ועוד שיבושים בהחלט לא עזרו, אבל גם ממש לא עצרו את העבודה.

יש עדכוני וידאו סלולרים בקוויק שלי, אבל לא ממש רואים שם משהו ברור. צילמנו גם קצת מאחורי הקלעים ומליון סטילזים. אני מקווה שאוכל להעלות כמה דברים בקרוב ולתת טיזר עד שהסרט יצא.

הסרט נפתח במותו של אביו של ג’יימס טי קירק, ובשניות האחרונות של חייו, אותן הוא מנצל בשביל להגיד שטייבריוס זה שם מטופש. מי שראה פרק אקראי של לוסט, עליו חתום ג’יי ג’יי אברמס למרות שחלקו שם לא גדול, יודע שלפעמים סאגה מסתיימת בלי דיאלוג, עם מוזיקה של כשתיים-שלוש דקות ואנשים מסתכלים לשמיים או אחד אל השני. ככה גם נולד קירק בדקות הראשונות של הסרט שביים אברמס וקצת חבל.

מפה והלאה, רפרנס לסדרה המקורית משנות השישים שהופיע במערכה הראשונה יופיע כמעט בכולן בסרט של למלעה משעתיים. אחרי הצגה קצת מייגעת של כל דמות, היא גם זוכה להגיד את הקץ’ פרייז שלה מספיק פעמים, וכל הקלישאות של סטאר טרק מחכות מעבר לפינה בחליפה אדומה רק בשביל למות, כמובן. בכל סרט אחר הייתי מואשם בספוילר, אבל מוות של ההוא בחליפה אדומה שהוא לא חלק מהקאסט – פה הסרט כבר מהווה את הספוילר של עצמו.

המעריצים שסביבי קראו לזה קריצות. אבל בחלק מהמקרים זה פשוט היה מרפקים לתוך העין. כל מה שהיה חסר הוא פניה של הדמויות למצלמה שיגידו “זוכרים איך הוא תמיד היה אומר שהוא לא חייט אלא רופא?? אז הנה הוא אומר את זה גם עכשיו!”. היו בכל זאת כמה הפתעות בעלילה, אבל אני די ציפיתי למשהו חדש לגמרי, ולפחות הישענות על הסדרה המקורית.

המלצה? לכו לראות. אל תסמכו על הטעם שלי.

–

בקטנה: התחלתי לשחק עם קוויק ופתחתי שם ערוץ לצורך דיווחים חיים מכל מיני מקומות. היוזר ehud היה פנוי שזה בכלל נחמד.

אני לקחתי על עצמי את תפקיד ההפקה. המשמעות של התפקיד שלי, אותו אני עושה בשבועיים האחרונים, היא לעזור לבמאי להפוך את כל העניין הזה של יצירת סרט למשהו מאוד מאוד טכני, ולפרוט כל שורה בתסריט לכסף, לזמן ולאנשים. פשוט בשביל שנזכור הכל ונעשה את זה בצורה מסודרת. מכיוון שכל דבר דורש הקמה, התארגנות, חזרה או שתיים ומספר טייקים – הכוונה היא להוציא מיום צילום שלוש-ארבע דקות של חומרים שאפשר להשתמש בהם לסרט. אי אפשר ממש ללחוץ על Record ולהשאיר את זה פתוח לארבע דקות – אם כי להיטים גדולים ביוטיוב יוכיחו לי אחרת.

מספר עמודים של תסריט שהחל את העניין הפכו לעשרות עמודים של מסמכים מפורטים המכילים בין היתר מפתח סצינות (שנדע במהירות על מה מדובר כשאומרים “בוא נצלם עכשיו את סצינה 32″) שוטינג (הוראות מדוייקות לצלם לכל שוט), דף קשר של הצוות (כ-15 איש), ציוד צילום ותאורה, אוכל, פרטי ארט ותפאורה – ומי מביא מה (יש 90 כאלה, מי היה מאמין), בקשה לקרן לסרטים קצרים עם תקצוב של הסרט, וברייק-דאון – לוח זמנים שפשוט אומר לנו דקה אחרי דקה בכל יום מה אנחנו עושים.

המסמך האחרון הוא מהמאתגרים להכין כי הוא צריך לקחת בחשבון את המקומות שבהם אנחנו מצלמים, ואת זמינותם של השחקנים ואנשי הצוות. וכשאני אומר “לקחת בחשבון” אני מתכוון לכך שהתחשבנו בשחקן שפנוי ממש רק ליום אחד של צילומים, ולקחנו אותו בסך הכל ליום ושליש. מבחינת הפקה קולנועית – אני רושם את זה לעצמי כהישג.

את כל הניירת הזאת, יחד עם הציוד, האוכל, הצוות וארבעה שחקנים טובים ומצחיקים מאוד ניקח בשני הסופ”שים הבאים לשלושה עד ארבע ימי צילום שבשבילי יתחילו באזור 7 בבוקר ויסתיימו כנראה ב-6:59 שלמחרת. על הסט מגיע התפקיד הקשה יותר – לצעוק על הבמאי שהוא לא עומד בלוח הזמנים הנדיב מאוד שאני והצלם, אייל בראל, נתנו לו, לוודא שבזמן שסצינה אחת מצולמת הצוות ואני עובדים על הכנות לסצינה הבאה, לראות שאף אחד לא מבריז ושאף אחד לא מתעייף ובורח באמצע יום הצילום, ליישב סכסוכים שאולי יתעוררו שם ועל הדרך אני חושב שגם אביים את מי שיצלם את מאחורי הקלעים (כי אנחנו כבר חושבים קדימה על ה-DVD).

אני מאוד מקווה שאני אצליח בין לבין לעשות קצת לייב בלוגינג\לייב טוויטנג ולהביא תמונות וקטעי וידאו קצרים מהסט. ואני אפילו שוקל לאכול קצת ולישון בין לבין.

בפסח תושק העונה השלישית של היפופוטם בנענע10. ובסוף השבוע שמיד אחרי ליל הסדר הקרנה מטופשת ומופרעת של הסרט המוסד הסגור – שבו גם משחק מי שהיה דוד פסח בפרפר נחמד. והנה נסגר מעגל, או לפחות אליפסה.

ואז הגיעה “החברים של נאור”. סדרה שמבקרים חיכו לקטול אותה כמה היא לא סיינפלד, במיוחד אחרי “פאזל” המביכה של יואב צפיר. מדובר במבנה חברתי של ארבע-חמישה חברים (כולל בחורה), ודמות ראשית של סטנדאפיסט שמשלב קטעים מההופעה שלו בתוכנית.

ואכן, אחרי ששודר הפרק הראשון בעונה הראשונה, התברר ש”החברים” היא אכן לא סיינפלד, אך התברר גם שטוב שככה. מדובר בסדרה מצחיקה בפני עצמה, שלמדתי לחבב יותר ויותר עם הזמן.

הוזמנתי (או הזמנתי את עצמי) כבלוגר, להקרנה של העונה השניה בסוף השבוע. שם הצג פרק כפול מאצע העונה.
במרכזו של הפרק, שהוא קורב לפיצ’ר, נקלע ציון למלחמה בין ראשי הפשע בתל אביב המגולמים על ידי איציק כהן ועמוס לביא – שחקנים מצויינים שנתנו הופעה מעולה. המשטרה מבקשת ממנו לחמם אותם אחד על השני על מנת לעזור לה ללכוד אותם.

יובל סמו, קומיקאי מבריק בעצמו, מחליט במקביל שגם הוא מאפינור ומאמץ לעצמו את הגינונים והקללות שמלווים לעניין. מכאן הכל הולך ונהיה מסובך עד הקרב האחרון בין לביא לכהן – בו כולם מוצאים את עצמם מעורבים.

כל זה, כמובן, במופרכות תסריטית שאופינית לכל סיטקום עם בדיחות קצת מטופשות, אך גם עם הברקות קומיות שידברו לחובבי טלוויזיה, שלא לומר לארון סורקין. באחת הסצינות מפקד משטרה פונה לשני פקודיו כשהם הולכים, ואומר להם “דברו מהר כי עוד מעט נגמר לנו המסדרון”.

נראה שציון, יחד עם חוש ההומור שלו, עבר תהליך חשוב של התבגרות מאז ימיו כסטנדאפיסט, ואפילו מאז העונה הראשונה. לפחות על פי הפרקים הללו – איו ספק שמדובר בסיטקום ישראלי מקורי, מצחיק ומושקע מואד – גם בכתיבה וגם בהפקה. צחקתי בקול לאורך הפרק בלי להרגיש נבוך.

ציון קצת נחנק כשעלה על הבמה אחרי ההקרנה, וסיפר איך נאלץ לבקש טובות ולבצע צילומי השלמות פחות או יותר בעצמו, כאשר נגמר התקציב. הוא גם אמר שהוא לא ירוויח כסף מהעונה הזו, ואיך עשה את זה בעיקר בשביל היוקרה, הנשמה, והפידבק שהוא מקבל ברחוב – ואני מאמין לו. באופן מצער אפשר למנות על יד אחת את הסיטקומים הרציניים שמשודרים היום בישראל. וב”למנות” אני מתכוון להרים אצבע אחת ולהגיד “החיים זה לא הכל” עם קושניר, ואולי “רמזור” שהתסיימה.

הפקת העונה השניה ושידורה במצב של ערוץ 10, ובמצב הטלוויזיה בכלל, על רקע מאבק היוצרים – מראה שאפשר לעשות סיקטום ישראלי מצחיק וכיף לצפיה. צריך רק להשקיע.

למה הם עשו את זה?

עדכון הדמויות אחרי כל כך הרבה זמן (ועלותה של מגי במרכול) זה רק חלק מהעניין. כפי שכתב בארט על הלוח והילל את ה-TVHD – מדובר בפתיח, וגם בפרק כולו – ששודר ב-HD – שזה אומר יותר פסים וכאלה – ואיכות שידור גבוהה יותר. ובטח אנימטורים שעובדים קשה יותר.

מחר (17 בפברואר) הייתה אמורה לעבור ארה”ב כולה לשידורים דיגיטליים – בין השאר בשביל לפנות את התדרים של האנטנות למוקדי חירום, ולחברות תקשורת ששילמו טריליארדתלפים דולרים עליהם – כי אפשר לעשות עליהם כל מיני דברים מגניבים כמו אינטרנט ממש מהיר עם פחות אנטנות. עם הכסף הזה ארה”ב מאפשרת לצופי הטלוויזיה לקנות בהנחה ממירים – למי שעוד נשארו טלווזיות רגילות. כולם מנצחים, חוץ ממי שלא מנצח.

אלא שמפה לשם היו בארה”ב בחירות – וממשלה שמתחלפת, ומשבר כלכלי, ומלחמה בעזה (שלא באמת השפיעה, למעשה, כי היא הייתה פה). אז בזמן שחלק מהרשתות נערכו ועברו לשידור דיגיטלי וכבר החלו לשדר כבר את התוכניות שלהן ב-HD, ב-4 בפברואר (הרבה אחרי שהפרק הנ”ל של סימפסונס כבר היה מוכן, סביר להניח), הוחלט לדחות את המעבר לטלוויזיה המגניבה שאנשים מבוגרים לא יסתדרו איתה, ולבצע אותו באופן הדרגתי.

והנה בשביל לעבות את הפוסט, הפתיח עם שחקנים חיים ונושמים.

ומשהו שרק עכשיו הבחנתי בו בפתיח הזה – למה מארג’ יושבת באוטו בריטי בצד ימין וכשהומר יוצא מהאוטו הוא יוצא מצד שמאל?

לפני קצת פחות שנים, אני ושותפי לדירה החלטנו לעשות ליל סופרבול כמו שצריך, רק בגירסת הרמת גן, ועם טלוויזיה יותר קטנה, בירות מקומיות ויותר ג’אנקפוד ועם אורחים וחברים. האורחים והחברים לא הגיעו, אז בחרתי קבוצה אקראית לעודד, הוא בחר את השניה. צפינו כ-5 דקות והלכנו לישון, כי בכל-זאת אנשים עובדים. וגם לא הבנו כלום ממה שקורה על המסך. אמרו לי שבישראל יש משוגעים לדבר שגם לא מבינים כלום, אבל מתקבצים בפאבים בשביל לצרוח לעבר הטלוויזיה ולא להבין בצוותא.

והנה, עוד פחות שעתיים שוב לא אצפה בסופרבול (הפעם מספר ארבעים ושלוש), עם כל הפרסומות המגניבות ביותר בטלוויזיה. קראתי שהשנה דוריטוס ביקשו מהלקוחות שלהם ומהגולשים לצלם משהו מגניב, ומי שיזכה בתחרות (חוץ מדוריטוס שקיבלה מלא פרסומות בחינם שמשודרות בכל האינטרנטים) – הפרסומת שלו תשודר במשחק עצמו – בספוט בן 30 שניות שעולה מלאנתלאפים דולרים.

נשמע מוכר? זה בגלל שאותו מותג חטיפים עשה את זה בכוכב נולד ב-2007. כל שנותר לקוות אחרי ההעתקה הזאת שעשו האמריקנים, הוא שליגת הפוטבול בארה”ב לא תגייס גם אליה את צביקה הדר. אם כן, נוכל יחד עם עשרות מליוני אמריקנים לראות אותו אחרי “ברייק הזהב” (עוד קונספט שהליגה גנבה ברוב חוצפתה) מכריז על המנצח בין שתי הקבוצות: האינדיאנה איי דונט ריממבר נגד הניו המפשיר הו גיבס א פאק.

וסתם פרט טריוויה שמצאתי פעם – תעריפי הפרסומות של הסופרבול כה גבוהים בין השאר כי מדובר באירוע הטלוויזיוני הנצפה ביותר בארה”ב. אז זהו, שלא בדיוק. כלומר לפחות לפי ויקיפדיה – שאם זה כתוב בה זה חייב להיות נכון (ושם גם מפנים למקורות אחרים). התברר לי בשיטוט שם לאחרונה שבסופרבול האחרון (2008) ששבר שיא צפו 97.5 מיליון איש, ואילו בפרק הסיום של מאש מ-1983 צפו 105.7 איש. וכנראה הרבה מהם הורידו את המים באסלה ביחד – אני אשמח לשמוע סימוכין לזה.

[עדכון] הוספתי שני קטעים מהסרט שגם מופיעים בשיווד [\עדכון]

ההקרנה ב-2.1.2009, 23:30 בסינמטק תל אביב. מי שירכוש כרטיס לשיווד יקבל במתנה הקרנה של הסרט “המוסד הסגור”, מערכונים של היפופוטם ומשתה הכולל קריסטל מנטה. האירוע בפייסבוק.

כעבור כמה ימים נפגשתי עם אלון גור-אריה שכאשר אנחנו מקשיבים לו, כפי שכבר אמר עידוק, אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים לצילומי קליפ ב-7:30 לפנות בוקר ביום שבת, ואני מוצא את עצמי רוקד כאשר ידי קשורות לצלב מעץ.

אבל לא למדנו. בפגישה עם אלון הוא אמר לי “יש משחק שהייתי משחק בצבא שנקרא ימינה-שמאלה”, ושיכנע אותי שכדאי לצלם אותו. כמה שבועות לאחר מכן הצלחנו לאסוף שלושה מחברי היפופוטם: אלון, איל שינדלר ונמרוד יזהר ותיעדנו את עצמנו משחקים – הכל מוסבר בווידאו. מומלץ לנסות גם ולספר איך הלך לכם ולאן הגעתם.

ימינה שמאלה from Ido Kenan on Vimeo.

המסלול שלנו (ואם יש מישהו יכול לעשות לזה מאש אפ עם איזו מפה זה יהיה מגניב):
התחלנו בכיכר רבין בתל אביב
ימינה לאבן גבירול, שמאלה לדוד המלך
ימינה לדובנוב, שמאלה לצייטלין
ימינה לרבקה זיו, שמאלה לברקוביץ’
ימינה לוויצמן, שמאלה לשאול המלך
ימינה לבגין, שמאלה למוזס
ימינה ליגאל אלון, שמאלה לתוצרת הארץ
ימינה לשלום שמאלה ליגאל אלון
ימינה ליצחק שדה, שמאלה לנחל איילון
ימינה למסגר, שמאלה ליצחק שדה
ימינה לדרך מנחם בגין שהופך לנמיר, שמאלה לארלוזרוב
ימינה להלסינקי, שמאלה לז’בוטינסקי ונכנסים לכיכר המדינה (ה’ באייר)
ימינה לוויצמן, שמאלה לפנקס
ימינה לברנדייס, שמאלה ללואי מרשל
ימינה לחוני המעגל, שמאלה למרים החשמונאית
ימינה לפנקס, שמאלה לאבן גבירול
ימינה להבשן, שמאלה ליהושע בן נון
ימינה לבאזל, שמאלה לגריזים ממשיכים בפקיעין ובז’בוטינסקי
ימינה ליהושע בן נון, שמאלה לאמסטרדם וממשיכים עם עמנואל הרומי
ימינה לאליהו בחור וממשיכים עם אבן גבירול, ושמאלה לדוד המלך – לופ.

39 דקות אחרי תחילת הנסיעה, ו-11.9 קילומטר הוחלט לקחת שמאלה במקום ימינה מדוד המלך לפישמן מיימון ולהמשיך משם. אז יאללה

ימינה לחכמי קירואן, שמאלה לפומבדיתא
ימינה לבארי, שמאלה לוויצמן
ימינה לארלוזרוב, שמאלה לכיוון רכבת מרכז
ימינה לאיילון דרום, שמאלה לכביש לחולון
ימינה במחלף חולון, שמאלה לכביש 44 לכיוון רמלה
ימינה להמכתש בחולון, שמאלה להפלד
ימינה לפרופסור שור, שמאלה להנפח
ימינה להשופטים, שמאלה להנחושת
ימינה להמלאכה, שמאלה להאורגים

כאן כבר הפסקנו להכריז על רחובות, אבל אני משוכנע שדרך הבנאי והרוקמים בחולון חזרנו לכביש 4 לכיוון דרום. ולפני מחלף ראשון נקטע המשחק, אנחנו נעלמנו ונוצר קרע במרקם הזמן. בהצלחה למי שרוצה להמשיך משם – אתם צריכים לפנות שמאלה.