ההקרנה ב-2.1.2009, 23:30 בסינמטק תל אביב. מי שירכוש כרטיס לשיווד יקבל במתנה הקרנה של הסרט “המוסד הסגור”, מערכונים של היפופוטם ומשתה הכולל קריסטל מנטה. האירוע בפייסבוק.

בסצינה שסטאלון מקפיא את ווסלי סנייפס (אותו כיניתי אז, “הנגטיב-מאן”), ומעיף לו את הראש מהמקום מספר מטרים קדימה (שיט, ספויילר), הביט חברי א’ על המסך ופלט: “מת”. עד היום כשאנחנו רואים ביחד סרט, ואחת הדמויות מתה, כולנו מפנים את המבטים אליו ומחכים שיצהיר שוב על המובן מאליו. לא נוותר לו בקלות.

משהו נוסף, הוא דיבוב גרוע שעשו למספר חלקים בסרט. הדמויות מדברות שם על רשת מזון מהיר שהן הולכות לאכול בה, ואומרות פיצה האט, כשדי ברור שמשהו אחר נאמר במקור. התחברתי לאינטרנט כמה שנים לאחר מכן אך התעצלתי ו\או שכחתי לברר מה היה פשר הדיבוב המצחיק ואיזו מסעדה צונזרה. לפני כמה ימים הסרט שודר שוב בטלוויזיה, עם פס הקל המקורי בו נאמר שם הרשת “טאקו בל”.

מסתבר שכשהסרט נמכר לשוק האירופאי, חששו המפיקים שבאזור שאך לא מזמן פרקואיזה חומה (ואצלנו, לצורך העניין), לא יבינו מה זה הטאקו בל הזה ובחרו את פיצה האט שנחשב אז למותג מוכר גם באירופה. מזל שיש גלובליזציה.

לא משנה. לפני הסרט מופיעה הודעה על המסך שאומרת שהם השקיעו מאוד במערכת הסאונד (ותזכירו לי לשלוח לכם את האות פ’ בצירוף קונטיינר של חי”תים), אבל שהמערכת לא יכולה לכבות לנו את הטלפונים הסלולרים, אז שנכבה בעצמנו (וחכו עם המשלוח מקודם, שאני אסיים להיקרע מצחוק על הרצפה).

לא יעיל, אבל לפחות הם מנסים, ואפשר לנסות להעריך את זה. אבל לא, זה לא נגמר. אחר כך הכיתוב מתחלף וכתוב שמי שרוצה לשים את זה על שקט, זה גם בסדר. למה שאני אמשיך לבוא לקלונוע?

בכל מקרה חיברתי פתיח לביקורת, כדי שאם בכל זאת אקלע לסרט, וארצה להתעצבן ולכתוב עליו [שהרי זו הסיבה היחידה שאני צורך קולנוע וטלוויזיה], שליש מהעבודה כבר יהיה מוכן:

הריסון פורד המזדקן מגלם באופן מפתיע לקריירה שלו, מישהו שנקלע לצרה. במקרה הזה מדובר באיש סיסטם בכיר שתפס תחת, ולמישהו (כנראה עובד נקמן שהוא לא סידר לו גישה למדפסת של קומה 4) נמאס מזה אז הוא חוטף את משפחתו של פורד. תמורת המשפחה מבקש החוטף שפורד ישחק אותה אקר,ויפרוץ לבנק בו פורד עובד. החוטף גם ראה כנראה את סרטי אוסטין פאוורס בשידורים חוזרים ביס קצת לפני כן, אז הוא מבקש את הסכום המגוחך של 100 מליון דולר. בשלב הזה מתחיל משחק מוחות מותח ומרתק בין פורד לבין החוטף שלו, שכולל בעיקר קלישאות של סרטי האקרים, שתמיד מערבים את המילה backdoor, ואת העובדה שההאקר יותר חכם מהלא האקר ודופק אותו בסוף.

בשביל להמשיך, נראה לי שאני ממש צריך ללכת לראות את הסרט [או לקרוא את התקציר באימדב], אבל מעדויות שליקטתי אפילו לא שווה להוריד אותו למחשב. חבל על ההתחממות הגלובלית שתגבר אם אאמץ את הראוטר על השטות הזאת.

מדובר באחד הסרטים המחורבנים ביותר שעלו על המסך לאחרונה. ניתן לומר זאת בוודאות למרות שטרם ראיתי את “יעד סופי 3″, שהוצג באולם הסמוך. יתכן ואאלץ צריך לעשות את זה בשביל לאתגר חזרה את האינטלגנציה שלי. מצד שני, אחרי צפיה בהוסטל, הדבר הראשון שרוצים לעשות, זה פשוט להישיר מבט על השמש עד אובדן חוש הראיה.

החלק הראשון של הסרט הוא פחות או יותר העתק של סרט הטראש יורוטריפ. 3 צעירים נוסעים לאירופה בשביל לעשות סמים ולמצוא כוסיות, נתקלים באיש טורדני ומוזר ברכבת ומוצאים את עצמם בברטיסלבה. עם זאת, כל אחד עם זוג עיניים בראש ומעט השכלה קולנועית יוכל בקלות להצביע על הבדל עיקרי שיש בין שני קווי העלילה של הסרטים – בהוסטל רואים יותר בז’ז’ים.

מכאן, העלילה מסתעפת, אבל לא הרבה יותר משרוך ממוצע של נעל, כשהיא לא שרוכה. החברים לפתע מתחילים להעלם אחד-אחד, מה שאומר בחשבון פשוט – שניים, מה שאומר שנשאר רק חבר אחד, מה שאומר שפתאום זרקו לתסריט שתי יפניות שגם יעלמו, כדי שהעלילה תימשך עוד קצת. אז בכוחות משותפים בהחלט הצליחו להיגע למשהו כמו 80 דקות.

אחרי שכולם נעלמים, נחשפת רשת של אנשים שקצת לא יציבים בנפשם (שזה תיאור עדין לעומת אלו, ואני בינהם, שעוד בחרו להישאר בקולנוע ולראות לאן החרא הזה עוד ממשיך), ואוהבים לחקור אנשים לעומק ובעזרת חפצים חדים (ותיאורי הסרט הרבה יותר מגעילים ממה שבאמת מראים בו).

אז, כמו כל טראש אימה אחר מהמדף, הופך אותו צעיר חרמן שיכור ומסומם שחושב על לימודי המשפטים שלו, לג’ק באוור קטן: הוא כבר מכיר בעל פה את רחובות ברטיסלבה, מומחה לכל נשק אפשרי, החל באקדח ועד לפטיש, ומפתח כישורים ניורוכירורגים גם תחת לחץ.

מה שכן, הסרט מעורר מחשבה מעניינת ונושא מרתק לדיון שעוד יילמד בבתי ספר לקולנוע במשך שנים בעתיד: למען כל מה שקיים, למה טרנטינו הסכים לחתום על זה, למה?

חובבי אוסקר? שימו לב: בעת השידור החי של טקס האוסקר, החל ב-3:00, בלילה שבין ראשון ושני הקרובים, יתקיים אירוע Live Blogging באתר הקולנוע של יאיר רוה, www.cinemascope.co.il. האתר יעודכן מדי כמה דקות לא רק עם שמות הזוכים בכל קטגוריה, אלא גם עם רגעי השיא מתוך נאומי הזכייה, פרשנויות ופרטי טריוויה. אם אין לכם טלוויזיה בלילה, זה הדבר הכי קרוב לתחליף. אם יש לכם טלוויזיה, זה כמו קומנטרי בשידור חי, ואם אתם הולכים לישון, זה כמו לקבל את התקציר על הבוקר, דקה אחר דקה, ובלי טעויות התרגום המצחיקות ובלי ההשמטות המעצבנות של השידור החוזר הערוך. יום ראשון, 3:00, www.cinemascope.co.il. הכניסה חינם.

מיטב הקומיקאים האמריקאים (וגילברט גוטפריד) עומדים מול המצלמה, ומספרים בדיחה גסה אחת שמסתובבת בברנז’ת הקומדיה כבר שנים. זו כמובן לא סתם בדיחה גסה ששומעים במילואים, מצחקקים קצת, וחוזרים לישון בשמירות. מדובר פה בבדיחה שהאג’נדה האמיתית שלה (ולמעשה של הסרט) זה להוציא מכל הקומיקאים המשובחים את הסטיות הכי קשות שלהם.

זה לא אותו דרו קארי המוכר שרואים בשידור החוזר ה-500 של “של מי השורה הזאת”, שמידי פעם קורץ עם איזה רמז מיני שגם סבתא תצחק ממנו. זה אפילו לא אותו ג’ורג’ קארלין שלמצוא עדינות אצלו זה כמו למצוא מקום ריאלי בשינוי. כשאומרים להם לספר את בדיחת האריסטוקרטים, הם הופכים לאנשים אחרים לגמרי, ומתחילים לנבל ולהתלכלך ברמות מטורפות.

בפרוייקט לקחו חלק עשרות קומיקאים, ומי שניצח על כל העניין הוא האריסטוקרט פן ג’ילט – החצי המדבר של הקוסמים הגרוטסקיים פן וטלר (ולמרות שמראה שהוא פליט ניינטיז, הוא אחראי עם טלר לסדרה המצויינת בולשיט). האריסטוקט השני פול פרוונזה (שאני לא אעשה את עצמי כאילו אני יודע מי הוא אחרי חיפוש באימדב).

שיהיה בהצלחה.

אגב, אכן שקדתי על הצד הטכני של הבלוג הזה. בגדול מה שזה אומר זה שזרקתי מונחים טכניים כמו CSS ופוטר לרוה במייל, אחרי שיום קודם קראתי עליהם בפורמי תמיכה של וורדפרס.