כותב יהונתן קלינגר ומסכים איתו גל מור שאנשים ממהרים לתת אמון ביישומי וובשתיימאפס יותר מאשר ביישומים שולחניים. אני חושב שזה לא מדוייק – נותנים אמון גם באלה וגם באלה. שאלו אנשים רבים שלוחצים Next Next Next כי הם חושבים שהם יודעים מה כתוב שם כבר (אנשי ה-Next Happy, אם תרצו), ובדרך הושתל להם טולבר לדפדפן שגם חוטף את מנוע החיפוש שלו, בלי אפשרות להסיר – גם לא בהליך כירורגי.

אני בהחלט מסכים לגולשים מנוסים וניובז כאחד יש יד קלה גם על הקליק. לא אחת אני חווה מקרים של חוסר טאקט כאשר אנשים מגיבים לכולם במייל בתפוצת נאטו כשלא צריך, מתבלבלים בשם במייל וממשיכים בשיחה בלי לעלות על הטעות, והכי חמור – לא מפנימים את המשמעויות של BCC וחושפים דברים שהיו אמורים להיות דיסקרטיים.

מי אשם?

תומר כהן, התעצבן על גוגל ואמר שהם הגזימו כאשר אפשרו לכל מי שפעם החליף איתו מייל ורבע לצפות באייטמים שהוא קורא בגוגל רידר, לאחר שהוא שם אותם ב-Shared. התלונה שלו בבסיסה, מוצדקת. זה נוח שמישהו שהתכתבתי איתו מתווסף לרשימת אנשי הקשר כדי שהמייל שלו יושלם אוטומטית כשאני כותב מכתב – אבל הוא לא צריך להתווסף לגוגלטוק – ואם כן – שלפחות אהיה מיודע על כך ואוכל לסרב.

יחד עם זאת, זה קרוב יותר לבעיית שימושיות מבעיית פרטיות. אם בחרת לחלוק אייטם ולחצת על כפתור ששמו Share – צריך לצפות שהאייטם הזה יהפוך לציבורי. אין מה לעשות. אתה רוצה לשלוח בלוג מביך רק לכמה חברים? שלח להם אותו במייל  באופן אישי.

מכרה ששמה שמור במערכת ונקרא לה ק’ שלחה לי לאחרונה מייל היסטרי – ורצתה שאכתוב שרשת חברתית מסויימת פרצה לה לחשבון האימייל. נכנסתי לרשת החברתית וגיליתי שהם מבקשים את השם והסיסמה לג’ימייל בשביל לייבא את הקונטקים ולחפש אותם גם ברשת החברתית – ובכך לחסוך זמן בלייבא אותם אחד-אחד. לשאר החברים, הם שלחו מייל המזמין אותם להצטרף ולהיות חברים שלה. כל זה מופיע שחור על גבי HTML עם כפתור Next שמחכה לגולש שיקרא ויקליק.

גם פייסבוק עושים את זה, וגם שם לא כולם שמים לב למה שהם מקליקים עליו – שמתי לב לכך כאשר אנשים איתם לא דיברתי במשך זמן מה פתאום הצטרפו לפייסבוק ושלחו לי הזמנה להיות חברים שלהם.

לפעמים, עניין רדיפת הפרטיות מתחיל להיות מוגזם – ואשמה מיותרת מופנית כלפי חברות הוובשתיימאפס – כאשר לא תמיד זה באשמתן – ולא תמיד יש אשמה כזאת בכלל. מי שהולך לישון עם רשת חברתית, שלא יתפלא שמתייגים את התמונות שלו כשהוא הולך למפגשי גיקים.

הגיוני שבזמן שמפמפמים כתובת אינטרנט בת אות אחת במסגרת קמפיין רחב היקף, תהיה עליה בכניסה לאתר. מעניין יהיה לראות איך האתר יתייצב חזרה כשהקמפיין ירד – אבל אני מתקשה להאמין שנקבל על כך הודעה לעיתונות בנוסח “האתר חזר למספר הכניסות הרגיל שלו! הסרת הקמפיין הצליחה!”.

שאול מככב ברשתות חברתיות, משתתף בפורומים ומגיב בטוקבקים.

זאת דרך אחת לתאר את המהלכים של שאול ברשת. את מככב הייתי מחליף במשתמש בפרופילים מזוייפים. אדם שוב, שלקח חלק בקמפיין, פתח פרופיל מזוייף לשאול בקפה דה מרקר – לא הרבה אחרי שעזב את תפקידו כמנהל הקפה. אז, מחק את הפרופיל של צביקה בשור, בגלל שהתמונה נראתה כמו איור ולדבריו:

ההחלטה בעניין התמונות עקרונית ויש היגיון מאחוריה. היא מבוצעת ללא איפה ואיפה משום סוג – ממנכ”ל ועד מזכירה.

האמת, שטכנית, הוא לא מנכ”ל ולא מזכירה, אלא בעלים של חברה משל עצמו, אז הוא לא נופל בקטגוריות שהציג. הפרופיל ההוא נמחק.

לתגובות בטוקבקים ובפורומים יש שמות: “טרולינג” ו-”ספאם”. אין קשר בין דפי זהב, או דמות שמוכרת פרחים לבין המקומות בהן היא הגיבה – אלא אם מתן חמניות למישהי שיש לה חשש שהיא נדבקה באיידס נראה שייך. (אגב, זו לא הפעם הראשונה שבדפי זהב נוהגים בלוגיקה הזאת של קשר מאולץ) מנהלי קהילות ומסנני טוקבקים מחקו אותו במקרים רבים ומנעו ממנו “לככב”.

בתוצאות חיפוש המושג “שאול פרחיו” בגוגל, נמצאו 160,000 אזכורים מה שמעיד יותר מכל על חיבת הגולשים לשאול והשמחה על חזרתו.

כן, חוץ מלהבין שאם הם הציפו בטוקבקים ופורומים באתרים שונים ברור שיהיו יותר תוצאות בגוגל, גם אני שאלתי “מה הקשר בין אהבה לכמות אזכורים?”, אז קיבלתי הסבר ממשרד היח”צ של דפי זהב שקצת משנה את הגירסה.

אזכורים בגוגל מעידים על עניין, לא בהכרח על אהבה, אבל בהחלט על כך שהקמפיין עורר את הרשת וזכה לתגובות גולשים.

נו, ובגלל שדפי זהב הכניסה את איידס למשוואה במערכה השניה של הפוסט, גם אני אכניס אותו (ואמנע מחוק גודווין שהיה מאלץ אותי להכניס מונחים פופולרים בהרבה): חיפוש “איידס” בגוגל גם מעלה כמה עשרות אלפי תוצאות, אבל אני לא חושב שיש לאנשים חיבה לזה. אגב, קשרו לפוסט הזה ב”שאול פרחיו“, כדי שגוגל תביא אזכורים שבאמת מחבבים אותו.

ועכשיו למשל: פיל ועכבר רצים רצים רצים במדבר, פתאום העכבר מסתכל אחורה ורואה זבוב שעומד במקום ואומר “תראו כמה אבק אנחנו עושים”. ולנמשל:

הקמפיין הייחודי מבליט את רשת האינטרנט, על מגוון האפשרויות שבה, כמדיום המרכזי והאפקטיבי ביותר. במקרה זה הטלוויזיה הינה מדיה תומכת [...] בעקבות ההצלחה החליטו בדפי זהב בצעד תקדימי להעלות לטלוויזיה סרטון באורך מלא של 90 שניות, הארוך ביותר ששודר בטלוויזיה ב – 5 השנים האחרונות.

ברור, אתם מוציאים 2 מיליון שקלים על “תמיכה” בקמפיין אינטרנטי. לא כי רוב האנשים עדיין יצפו בזה בטלוויזיה.

בלוג הרכילות ValleyWag פירסם תמלילים שלטענתו הם תמלילי שיחה בין ווילס לבין החברה שלו. שם הם מדברים על מנוע החיפוש המגניב של ווילס, שאחרי שהוא ינצח את גוגל יעשה ממנו כסף הוא יוכל לקנות מטוס פרטי כדי לעשות בו סקס איתה (חייבים להודות, זה יותר טוב מלריב עם השותף שלך על המיטה). הסיפור הוא שהיא שלחה לפני שנתיים מייל על בעיות בערך של הביוגרפיה שלה, הוא תיקן אותן באופן אישי, ולפי עוד הדלפה של תמליל, התיקונים, שלו, לכאורה לא נבעו משיקולים טהורים, אלא מהיחסים איתה.

מפה לשם, ווילס, במקרה הזה, לא יישם את הפילוסופיה של שיתוף מידע עליה ויקי מבוססת, והוא לא התלהב מהפרסום הזה באותו אתר רכילות. הוא פירסם הודעה בדף השיחה שלו בוויקיפדיה ולאחר מכן מחק אותה משם וקישר משם לבלוג שלו – שם פירסם את ההודעה מחדש (משום מה פעמיים, ומשום מה בעיצוב קובריק הדיפולטי – חוץ מההדר הירוק – כי הוא נון קונפורמיסט כנראה). באותה רשומה הוא הודיע רשמית שהוא כבר לא בקשר עם אותה רייצ’ל, ו-ValleyWag כותבים שהודעה בוויקיפדיה היא דרך לא מנומסת לסיים קשר. היא מצידה, אגב, על פי הרגי’סטר, מוכרת באיביי חולצות ישנו שלו שהוא השאיר אצלה (במקום להתנהג כמו טינאייג’רית ולשרוף אותן בחצר האחורית) – כאן, וכאן, למי שרוצה לקנות.
***
תירגמתי את ההודעה של ווילס, וקליק על המספרים יביא אתכם להערות למטה (סאטירה):

בימים האחרונים מספר אתרי רכילויות [1] החליטו שחיי האישיים משום מה מעניינים מישהו [2] ובניגוד לרצונותיי פירסם מידע על קשר קצר שהיה לי עם עם ריייצ’ל מרדסן. בעוד שבדרך כלל לא הייתי מגיב על דבר כזה, בגלל שתפקידי בוויקיפדיה שורבב לעניין, אני חייב להבהיר שני דברים:

ראשית, בעוד אני מתקשה לדמיין שלמישהו באמת אכפת [3] מחיי המין שלי העובדות הן: אני פרוד מאשתי. אני ראיתי בעצמי רווק בזמן הפגישה הבודדת שהייתה לי עם רייצ’ל מרדסן ב-9 בפברואר, 2008 [4]. אני כבר לא בקשר עם רייצ’ל מרסדן [5]. סיפורים רכילותיים שטוענים כי הייתי איתה בקשר מאז הסתיו האחרון לא נכונים בעליל [6].

שנית, והרבה יותר חשוב – יש הנחה שגויה שאני התערבתי באופן לא ראוי בעריכת הביוגרפיה שלה בוויקיפדיה [7]. העבודות הן שעבדתי בצמוד לקבוצה בשם OTRS, שמטפלת בתלונות המגיעות במייל, ונוגעות לבעיות שקשורות לביוגרפיות של אנשים חיים [8]. רייצ’ל מרסדן פנתה אלי באימייל לפני שנתיים עם תלונות על הביוגרפיה שלה [9]. מעולם לא נפגשנו. בעקבות כך, בחנתי את הביוגרפיה וראיתי שהיא לא תואמת את הסטנדרטים שלנו. המעורבות האישית שלי בנושאים כאלה היא שגרתית ואני גאה בכך [10]

החלטתי להיפגש עם רייצ’ל מרסדן באופן אישי בפעם הראשונה בפברואר השנה. לפיכך, ובשביל למנוע מראית עין של פוטנציאל לניגוד עניינים, חשפתי את תוכניותי בפני צוות ה-OTRS ואמרתי כי מדובר בעניין אישי [11]. השעתי את עצמי מכל עיסוק בביוגרפיה שלה [12].

אכפת לי מהאינטגרטי של וויקיפידה, ואני לוקח ברצינות את האחריות שלי ואת התפקיד שלי כחבר במועצת המנהלים וחבר בקהילת ויקיפדיה. לעולם לא אעשה במודע שום דבר שיסכן את האמון הזה.

1. כותב האיש שבאנציקלופדיה שייסד יש ערך על מייקל לואיס

2. ובגלל זה בכל ערך של ביוגרפיה, כולל בשלך, יש פרק שנקרא… הממ… personal
life?

3. .לא. לגולשי ויקיפדיה ממש אכפת מאיגוד החשבונאים של סקוטלנד

4. מזל שלוויקי יש הסטוריה. היום באמת כתוב שאתה פרוד. ב-16 לפברואר זה עוד לא היה כתוב.

5. טוב שהבהרת את הנקודה הזאת. לרגע חשבנו שאחרי כל הסיפור הזה, אתה כותב איתה את הפוסט במשותף מהמיטה תוך שאתם אוכלים פנקייקים.

6. סטונדטים: אל תסתמכו על מדורי רכילות ועל ויקיפדיה.

7. לעזאזל עם וויקיסקאנר!

8. מזל שאנשים מתים לא יכולים להתלונן.

9. אז רצית לבדוק את הפרטים עליה מקרוב?

10. גאה, או נאלץ להתנצל על כך כשאתה מתקן עובדות על עצמך במקום לשלוח מייל ל-OTRS?

11. שלושה ימים לפני. שיא חדש בלרוץ לספר לחבר’ה.

12. עצה: אם תפסיק לטפל אישית בכל תלונה, זה לא ייקח לך שנתיים

למעלה

סטיבן קולבר, הסאטריקין המבריק בטלוויזיה האמריקנית, אמר באחת התוכניות שלו כי בעזרת וויקיפדיה “מביאים את הדמוקרטיה למידע”. אם מספיק אנשים מאמינים במשהו, הוא אמר, הוא הופך להיות עובדה – הנה, זה כתוב בוויקיפדיה. באותה תוכנית הוא קרא לגולשים להיכנס לערך של “פילים” ולכתוב שם שאוכלוסית הפילים באפריקה צמחה ושהיא כבר לא בסכנת הכחדה.

הוויקיפדים זעמו. הערך ננעל לעריכה נגד הצופים הפרחחים של קולבר שנענו לקריאה שלו, הייתה סולחה עם ג’ימי וויילס, מייסד וויקיפדיה והעניין הסתיים. והנה, לאחרונה התברר שכנראה כן אפשר לשנות את המציאות. בדרום אפריקה מחפשים דרכים לווסת את אוכלוסית הפילים.

בתחום המחשבים והאינטרנט אנחנו מקבלים, למשל, הצעות לכתוב על החסכון בכסף והיעילות בשימוש בדיו חלופי, ובאותה תיבה במקביל מתקבל גם מייל המתריע בפני הסכנות של שימוש בדיו חלופי והנזקים העצומים שזה עושה למדפסת (תלוי אם ההצעה מגיעה מיבואני דיו חלופי, או יבואני מדפסות מותגיות – המסקנות שונות לחלוטין בשני המקרים, באופן מפתיע למרות שבשני המקרים מדובר במומחים גדולים בתחום הדיו).

אני לא יודע אם מי שמייחצ“ן את הסרט “ללא עקבות” שלח עליו “הצעה לאייטם” לכל מיני מערכות, או שסתם מדובר בעיתוי – הסרט יצא בסמוך ל”יום האינטרנט הבטוח” מאנשים שמורידים דברים שחל היום (אגב, אני לא אדיוט. ב“על בנים ועל בנות” בכל גליון של מעריב לנוער מאז שהומצא הדפוס ועד היום נכתב שאין דבר כזה “ימים בטוחים”).

כך או אחרת, שני דיונים שהתקיימו בטלוויזיה בנושא הסכנות באינטרנט שילבו לתוכם את עלילת הסרט המטופשת בה רוצח מתועב פותח אתר ומודיע שככל שיעלו הכניסות – כך איזה מישהו שהוא מתעלל בו במרתף יירצח יותר מהר. מעיין גירסה מודרנית ל-Saw, למי שראה, ואם במודרנית הכוונה למשהו שמתאים לשנת 1998.

לי, אגב, זה מזכיר את אחד האתרים הראשונים שצפיתי בהם באינטרנט – אדם חיבר את המחשב שלו ליד רובוטית ולמצלמת רשת, ובכל פעם שמישהו הקליק, היד נופפה לשלום לחתול שלו, שנהג לישון בקרבת המחשב.

אפשר לנהל דיון אינטלנגטי על סכנות הרשת. מצד אחד, היא מאפשרת פשיעה בנקאית וכלכלית שלא מצריכה שבירת קירות ופריצה לכספות אלא להושיב סקריפט קידי שינסה לפרוץ לאתרים או לגנוב סיסמאות של אנשים, וכן, היא מאפשרת גם לפדופילים לארוב בצ‘טים וברשתות חברתיות לילדים תמימים ולפתות אותם בקלות, כי קל לרכוש אמון של ילדים דרך הרשת כשמסתתרים מאחורי זהות בדויה, מאשר בגן ציבורי.

מנגד, אפשר לטעון שכללי זהירות בסיסיים ימנעו פריצה לחשבון הבנק וגניבת זהות, ושיש המון פדופילים גם בעולם האמיתי, וכאלה שנוגעים בילדים שלהם בבית, או נוגעים בהם בבית ספר ושישנם ילדים באינטרנט שסוגרים את החלון של הצ’ט ברגע שמגיע מישהו חשוד.

אבל אם מנסים להשליך על המציאות מתוך העלילה של “ללא עקבות”, או מתוך כל עלילה בדיונית אחרת, הדיון כבר הופך למטופש לא רציני, ומצייר את האינטרנט בצורה מעוותת ולא מציאותית.

במצב הזה, אפשר פשוט לשלוף את הדלוריין ולחזור אחורה בזמן בשביל למנוע מכל האינטרנט הזה בכלל להיווצר על ידי חיסולו של סבא של אל גור. או כמילותיו של ידידי גדי שמשון שהתשתתף בשני הדיונים – בתיק תקשורת ובתכנית הבוקר של ערוץ 10 – “צריך לקרוא לסופרמן וג‘ק באוור“.

עדכון: גם יהונתן קלינגר כתב על זה.

למשוואה מצטרף מסמך היתכנות טכנית שהכין אגף ההנדסה של משרד התקשורת לפני כשבועיים, ובו סקירה טכנית וכלכלית של אפשרויות לסינון של האינטרנט על ידי גולשים ועל ידי הספקיות. למי שהחוק מעניין אותו וחשוב לו (בין אם הוא תומך בו ובין אם לאו), אני ממליץ לקרוא את נוסח ההצעה האחרון, ואת מסמך ההיתכנות של משרד התקשורת (מצטער, יש רק PDF) במלואם. אני מקווה מאוד שהמחוקקים שאמורים לדון על זה מחר עשו את זה.

בכל מקרה, בצהריים אני אהיה בוועדת הכלכלה של הכנסת ואדווח.

I have 0 Friends

דפדפו בפליקר בתמונות שצילמתי. אחד הדברים שהפתיע אותי הוא שמשהו שנראה דומה מאוד לשני מאווררי תקרה מחזיק אותונו באוויר כל כך הרבה זמן.

אדר מזגוגיות ראתה בפעם הראשונה שיש לי כתם לידה על הצוואר, ושאלה מתי הספקתי לקבל שם היקי וממי. כשהראתי להם שזה כתם לידה, ושיש לי עוד אחד יחסית גדול גם על אחורי כף ידי הימנית, ליאור הנרד (טי-אם של גדי), שאל אם אני נכנס למסיבות חינם. התשובה היא כן, ליאור, אבל חכה שפגוש את בן דוד שלי, לו יש כתם לידה בצורה של צמיד ורוד.

הסלולרים התחברו בכל מיני מקומות באילת לרשת הסלולרית הירדנית. הלפטופים התקשו להתחבר ברחבי המלונות, בין השאר בחדר תקשורת.

יובל כתב על חמי שאיחל ערב טוב למיקרוסופט. אדר הצטרפה ושרה יחד עם חמי במופע “אם תרצי אחזור, לבן במסך כחול”.

דוד פסיג, עתידן, הרצה שם. לפני כן הוא ישב בחדר התקשורת ונתקל במשהו מאוד עתידני באינטרנט, ולפי תגובותו, זו פעם ראשונה שהוא ראה את זה.

ביום רביעי בבוקר יצאתי מאחת ההרצאות, ובחוץ חילקו קפה תמורת ואוצ’רים. אני חושב שכעסו עלי, כי יצאתי מהאולם בלי לתת את הואוצ’ר שלי לדיילת, ולא רק זה, אפילו לא לקחתי קפה.

הלפטופ שלי הוא גרוטאה. פרסריו של קומפאק בן 3 וקצת וכבר מקרטע. הסידי לא עובד, המסך לפעמים נכבה סתם, וכשמד הסוללה מראה שנותרו 45 דקות, הוא מתכוון שנותרו קצת פחות – קרוב יותר ל-0 דקות.

אחד העיתונאים שהיו שם, ואין לו בלוג, מה שאומר שאני מפחית מהעומס על השרת שלי כי עד עכשיו שלחתי מליונטלפאים טראקבקים לכל מי שכתב על הכנס, הבחין יחד איתי שאת העיתונאים ואנשי מיקרוסופט אחסנו ברויאל גארדן, רואיל ביץ’ ודן (ואם לא ברור, אני הייתי אורח של מיקרוסופט בכנס) שם גם התקיימו רוב ההרצאות, ובמלונות המרוחקים יותר שמו את האורחים מחברות כמו א.א.א.א מקררים מזגנים ומקינטוש.

החתול שלי התיישב לי על התיק מהרגע שחזרתי הבייתה. תירוץ טוב לא לפנות אותו מהמסדרון ולפרוק אותו.

והנה הוא, בהשקה בלעדית:

סאטירה, כן? אגב, הכתובת “HaEfrati” הייתה פנויה בג’ימייל. אני מוכן לתת אותה, אבל לא למשטרה. אני לא שטינקר.

לכו גלילה וחצי למטה ותראו שהאתר מאפשר גם לקבל התראות למייל (לטוב קוראינו השתיימאפסים הצעירים – “אי – מייל”, זה סוג של דרך קדמונית לשלוח עדכוני רס”ס. אני זוכר שהשתמשנו ביונים בשביל זה) על נושאים חדשותיים חמים שקשורים לנושא הכתבה:

עכשיו, אגב, ההתמכרות שלי לטלוויזיה הגיעה לשלבים קריטיים. אני צופה בטלוויזיה 25 שעות ביממה. איך? מהירות כפולה זה הטריק. אפילו ביס מקס כתוב לי בתקציר התוכנית – גבר, לך לישון.

שיהיה בהצלחה.

אגב, אכן שקדתי על הצד הטכני של הבלוג הזה. בגדול מה שזה אומר זה שזרקתי מונחים טכניים כמו CSS ופוטר לרוה במייל, אחרי שיום קודם קראתי עליהם בפורמי תמיכה של וורדפרס.

בו’נה, האילקו הזה עובד, אה? אני פה, אתה פה, זה לפחות 10 אחוז מהיוזרים.

חבר ברשת החברתית ilcu שפגשתי השבוע

בפועל, מדובר בעוד מילת באזז שעושה בעיקר רעש ומזינה את עצמה. מאחורי אותה מילת באזז הזאת עומדים הרבה דברים: קונספטים עיצוביים חדשניים (ידועים גם כ”צבעי פסטל”), קונספטים ממשקיים למוצרים (ידועים גם כ”בטא”), או טכנולוגיות חדשות המשרתות אותנו ליצור את כל הקידמה הזאת (ידועות גם כ”טכנולוגיות שקיימות כבר לפחות 5 שנים ונזכרו בהן רק עכשיו”).

אחד המאפיינים העיקריים של השתיימאפס, הוא תוכן מבוסס גולשים. את זה אומר במאמר ארוך אך מעניין, הגולש האנונימי “אוריילי”. הרעיון התחיל להתבקע מאוד מהר כשגולשי וויקיפדיה גילו שאם נותנים להם לכתוב מה שבא להם, זה אומר שהם יכולים לכתוב מה שבא להם, ואפשר לנצל את זה. כל האחדים שיודעים המוכרים מהטוקבקים פשוט התחילו לספר מה שהם יודעים על גבי ערכים בוויקיפדיה. הבירוקרטים נלחצו, והמקום נשוג ונסגר לכותבים רשומים בלבד.

השאלה הנשאלת היא, מה יקרה כשהווב 2.0 יחלוף, ויגיע הווב 3.0, עליו עובדים בקפידה מדי יום ולילה מדעני ווב? התשובה היא די פשוטה: אם הווב 2.0 בישר על מותן של האפליקציות, והחיים עצמאיים של הווב, הווב 3.0 יסמן את העצמאות והחופש האמיתיים של הווב: מותם של המשתמשים. ב-3.0 יהיה רק ווב.