צייצו, דגגו, פסבקו, רטווטו. אני סומך עליכם להפיץ את בשורת הניסוי החשוב הזה.

במשך שבועיים מאז החל הבלגן וכולל קצת בתוכנית הסיום עצמה, התעלל קונאן ב-NBC וצחק עליה, על ג’יי לנו ועל כל הסיטואציה שהובילה לפרישתו. בכלל, הבלגן בלייט נייט הוציא מכל המנחים את הטוב ביותר מאז שביתת התסריטאים. קונאן צפוי לחזור בספטמבר – כשהדיבור כרגע הוא על פוקס, אבל אין לדעת מה יהיה. יפתיע בתוכנית אינטרנט? הלוואי – אבל אני לא מאמין בכלל שזה יקרה.

לפני שיר הפרידה, התרצן קונאן. קצת כמו אב שמסביר לילדיו על גירושים, ולרגע מסויים על סף חנק ובכי – נפרד מהתוכנית ומרשת הטלוויזיה שבנתה אותו.

חכמים גדולים שם. עכשיו שינסו באקספרט.

צילום: אסף שגיא.

ועכשיו, זו היתה השנה שהייתה. איפה טעינו בתחזיות. אני מביא אותן שוב, ומדגיש את ההערות החדשות. ואת הכותרות.

פוליטי
יהיו בחירות השנה. המפלגה הגדולה ביותר תקים את הממשלה. יהיה שר מש”ס. ראש הממשלה יהיה או גבר או בחורה, ששמו / שמה הוא בתבנית XיXי.
טעינו חלקית. היו בחירות, אבל דווקא הסיעה השניה בגודלה הקימה את הממשלה. לעזאזל השיטה הפרלנטרית.

מדיני
המבצע בעזה ימשיך גם בשנת 2009. הערבים עדיין ישנאו אותנו. לאחמדיניג’אד עדיין יהיה את השם שהכי קשה לאיית בכל העולם. יהיו הפגנות בעד ישראל והפגנות נגד ישראל.
מדיני – די צדקנו. עדיין יש מדינה.

כלכלי
עדיין נרגיש את ההדים של המשבר הכלכלי. נגיד בנק ישראל יכריז על ריבית חדשה. מחירי הדלק יתעדכנו בכל תחילת חודש. אהוד יאסוף מספיק שנקלים כדי להשתלט על העולם. מישהו בעולם יאבד את הארנק שלו, ויתקשר למוקד שירות הלקוחות כדי לבטל את כרטיס האשראי שלו.
הכל די נכון פרט לעניין השנקלים. הם לא שימשו להשתלט על העולם, אלא רק על מנת לרכוש לעצמי כרטיס טיסה לארה”ב בחג ההודיה. היה מקום שהיה נחמד מספיק להמיר לי אותם בשטרות.

היי-טק
יהיו פיטורים. יהיו גיוסים. קרנות הון-סיכון יפסידו כסף. יהיה סטארט-אפ שימציא מוצר מדהים שלא עושה כלום.
היו פיטורים, כן? וסטארטאפ שלא עושה כלום. ובכן, מי אמר מדבקה?

סלולר
הדור הרביעי ישתלט על העולם ויציע חיבור סלולרי לאינטרנט במהירות האור. נוקיה תוציא את ה-N97 שיזכה לביקורות נהדרות בתקשורת, אבל יעלה כמו החללית שהוא מסוגל להנחית, ולכן היחידים שיהיה להם אותו הם עיתונאים ש”ישכחו” להחזיר אותו ליחצ”נים. ה-SMS הנפוץ ביותר: “ערה?”. ה-SMS הכי פחות נפוץ: “ער?”
אז היו ניסויים של הדור הרביעי בכל מיני מקומות. לגבי “ערה?” – לא בדקתי את הסטטיסטיקות, אבל כן למדתי פרט מעניין על המילה הזאת. היא קיבלה את המשמעות הלשונית שלה רק בדיעבד. היא נוצרה פשוט כי קל להקליד אותה מהר ובחושך, והדביקו לה פירוש. ממש בדומה לסיפור על הקיצור S.O.S במורס.

פלסטיקה
טאפרוור תמשיך לייצר קופסאות כאלה שאוטמות ממש טוב את האוכל, ונמכרות בחוגי בית. ילדים ימשיכו לשחק בצעצועים. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים.
אני חושב שדי ברור שצדקנו פה. ואני צריך טאפרוור בשביל לקחת אוכל לעבודה. אז אם למישהו יש מיותרים – צרו קשר דרך המדור.

אקלים
השכנים שלנו עדיין ימשיכו לתלות כביסה בקיץ. דני רופ ימשיך לצעוד מהשולחן של המגישים אל עבר המסך הגדול הזה שלא מבינים מה יש עליו. בקיץ יהיה חם, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות. בחורף יהיה קר, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות.
צדקנו. אבל מה שמעצבן בתחזית הזאת, זה הלחות.

קולנוע
יצא סרט אנימציה. יצא סרט שמבוסס על קומיקס. שחקנית כלשהי תתראיין לעיתון כלשהו ותדון בסוגית העירום. תצא קומדיה. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים.
אקסמן וולברין מבוסס על קומיקס. אבל לא ראיתי אותו. אבל מה שמעצבן בלבדוק את התחזיות האחרות בתחום הקולנוע, זה הלחות שהביסה את השקרניקים.

טלויזיה
“הישרדות: איי הפנינה” תסתיים מתישהו, ויהיה מנצח (ארז), או מנצחת (אהוד). ערוץ הסרטים יקרין לפחות סרט אחד ביום בכיכובה של ג’ודית לייט. אם תזפזפו בין כל ערוצי הסרטים אחרי השעה שתיים בלילה, יש לכם סיכוי טוב ליפול על ציצים, או סרטים עם בילי זיין (למעשה, זה אותו דבר).
אריק, רופא, תל אביב ניצח. ארז צדק. זיפזפתי כל לילה בערוצי הסרטים בשביל לבדוק את התחזית השניה, ואתם חייבים לי 600 שעות מהחיים שלי בחזרה

בלוגים
יהיה יום ששני הקוראים של “בלוג זה לחלשים” יקראו לקורא נוסף, ואז יהיה שלושה קוראים – אבל הקורא השלישי מהר מאוד יכנע ויעבור לקרוא את הבלוג של יובל דרור.
תחזית ל-2010 – חלאס עם בדיחות פנימיות.

אפשר גם כמובן להתגלות על ידי רשתות השידור הגדולות, או איזו חברת הפקה, ואז גם לקבל מלא כסף לציוד וצוות גדול יותר, ושגם שיהיו מלא צופים ומחלקת פרומו שתשווק אותך. תלוי מה אתה רוצה להשיג. לא אכנס להאם האינטרנט תהרוג את הטלוויזיה וזה (היא לא). רוצה לספר על שתי סדרות רשת שהזדמנן לי לצפות בהן לאחרונה.

פיני בלונדון

[עדכון 7.1.10] אני מודע לכך שהאתר והיוטיוב לא באוויר. לפי מה שנמסר לי אמור לחזור בקרוב.

סדרה אחת היא “פיני“. מי שיצר אותה ומככב בה הוא תומר ברזידה, שעבד איתי ב-ynet במחלקת התמונות והווידאו. האמת שלא ידעתי שהוא יצר את הסדרה עד שנשלחה אלי על ידי חברה נוספת במערכת וצפיתי בה יחד עם כל העולם.

לפני שבכלל ניגשתי לצפות בפרקים, אני חייב להגיד שהתלהבתי מהאריזה. אתר הסדרה מושקע, מסודר וידידותי מאוד. עם כל המידע שצריך, רינגטונים, כל הסושל מדיה סטאף, ופרקים להורדה או צפיה באיכות גבוהה, ולא רק בנגן מגורען. ובאמת לא מדובר פה בסיבוך טכנולוגי, אלא בתכנון ואפיון נכון, עיצוב נקי, וממש לא הרבה עבודה. תומר וחבריו גם מייעדים את הסדרה למפיקים או ספונסרים, ורוצים בסופו של דבר להרוויח ממנה. ואתר מסודר ובלי דהרים מהבהבהים הוא בהחלט גורם חשוב.

מן האודות: “פיני, טבח בקריה שזה עתה השתחרר, מנסה להגשים את חלום חייו. בפנטסיה שלו – להיות גורדון רמזי הבא – השף הכי מפורסם באנגליה!”. הסדרה מבוססת על חוויותיו של תומר כמהגר באנגליה. אז הנה פרק.

http://www.youtube.com/watch?v=c8mxxuCFhaU

הסדרה, מספר תומר באתר, צולמה ברד. אפשר לראות או להוריד פרקים ב-HD, והיא אכן נראית ומצולמת טוב. הסדרה מלווה גם במוזיקה מקורית של ששון הורי. אהבתי אותה, אם כי לפרקים היא מזכירה לפעמים יותר מדי את המוזיקה של “תרגיע” של לארי דיוויד. אם הייתה השראה משם, היא מורגשת בהחלט.

תומר משחק בתפקיד הראשי ולא תמיד משכנע אותי שהוא דמות ולא עצמו, אבל בהחלט משעשע בנסיונותיו לדבר באנגלית ולהשתלב בסביבה החדשה. הסיפור גם חביב, אם כי לעיתים קרובות מדי, לטעמי, הבדיחות המילוליות, ודברים שהולכים בכוונה לאיבוד בתרגום מאנגלית לעברית (Upside down Coffee וכיוצא באלה), קצת מוגזמות ולוקחות את תשומת הלב משאר הניואנסים, הטובים יותר, של הפערים התרבותיים אותם מנסה הסדרה להראות.

בתוך כל זה, אני לוקח בחשבון שמדובר בהפקה עצמאית על בסיס התנדבותי. בדומה לדברים שאני לוקח בהם חלק, יש צוות מצומצם שבו כולם עושים את כל התפקידים בהפקה וביצירה. בתוך הקטגוריה הזאת, באמת מדובר בהפקה מושקעת ומצחיקה, אבל גם לעומת דברים מסחריים וגודלים יותר – פיני הוא בהחלט משהו ששווה וכיף לצפות בו.

שיר חולמת
סדרת רשת שניה היא “Dreams and stuff” עם שיר שומרון. את שיר אתם מכירים, או שתכירו, מהקליפ של אורן לביא, שעכשיו מועמד לגראמי, ובו סטופ מושן של חלום או פנטזיה שלה מטיילת על המזרן שלה.

הסדרה עלתה זה עתה לאוויר עם הפרק הראשון, והוזמנתי להקרנה בה צפיתי במספר פרקים. מדובר בסדרה שהיא חלק מקמפיין אינטרנטי של חברת מזרנים. חלקים אחרים של הקמפיין, וגם אמרתי זאת לארד אקיקוס שהוא מיוזמיו, אני לא אוהב. לא רוצה שקיר הפייסבוק שלי, או הניוזפיד של החברים שלי יהפוך לעמוד פרסומות למזרן – רק כי הם קיבלו אותו או הצטלמו עליו.

הגבול בין המלצה אישית כנה ואמיתית של גולשים על דברים בקיר שלהם, לבין משהו שהם עושים כי הם מקבלים הטבות או מבצעים או במסגרת תחרות, מיטשטש. הוא הופך למה שמומחי הסושל מדיה קוראים “שיחה”, כאשר לא בדיוק מדובר בשיחה בעיני. בקונטקסט של רשת חברתית, זה פשוט מרגיש לי כמו פרסומת. אלה הנורמות שנוצרו ברשתות חבריות ואני כנראה לא אכול לשנות אותן, רק לסלק מהפיד שלי דברים שאני לא אוהב.

נחזור לסדרה. היא אמנם מקושרת למוצר ולקמפיין, ויושבת כחלק ממנו, ואי אפשר לפספס את השם של המזן. יחד עם זאת, היא חיה גם כיישות עצמאית של יצירה. המזרן והמותג עוטפים את ערוץ היוטיוב בה היא משודרת, אבל בתוך חלון הווידאו, כלומר בסדרה עצמה,נראה המזרן בפרק אחד בו הוא מגיע לקיר, לפחות ממה שצפיתי. בפרקים הנוספים – הלוגו מופיע בפתיח בלבד, ושיר מחמיאה למזרן (שקיבלה מתנה) – ואולי בכנות – כך לפחות היא מעידה.

הסדרה היא מעיין בלוג-וידאו מתוסרט. שיר מספרת למצלמה ולצופים על החלומות שלה אותם היא כותבת במחברות כשהיא קמה בבוקר, ואיך הם משפיעים על חיה. הנה הפרק הראשון, ונמשיך.

הפרקים מתוסרטים בחלקם, על ידי דניאלה דנצינגר. שיר ותומר קזיניץ, שיצר איתה את הסדרה, מספרים שהיא מבוססת גם על חיה האמיתיים. הם אומרים גם שישנם קטעים לא מבויימים – כמו שיחת סקייפ עם אחותה של שיר, שפשוט קרתה תוך כדי הצילומים והוכנסה לאחד הפרקים.

לפני שבאתי להקרנה חששתי שזה יהיה לונלי גירל – סדרת רשת שבהתחלה לא נחשפה ככזו, אלא הוצגה כבלוג אמיתי. צפיתי מחדש בפרקים של לונלי בשבוע שעבר לפני ההקרנה של החלומות, וכבר התכוונתי להגיד ליוצרים שזה כל כך 2006 לעשות משהו כזה באינטרנט. אבל החלומות זה ממש לא לונלי גירל, למרבה השמחה. יצא משהו שונה וחמוד. אם כי אני לא יודע אם אני באמת אשב לצפות בכל הפרקים.

נצא מהסדרה הספציפית הזאת והקמפיין. תומר דיבר לפני ההקרנה על תוכן ממומן, והביע תקווה שסדרות כאלה יהיו רק ההתחלה, ותהיה לו, וליוצרים אחרים, אפשרות להפיק תוכן עצמאי מסוג זה. הוא יביא את הסדרות, הספונסר יביא כסף – והכל יהיה סבבה וסדרות מגניבות באינטרנט.

מאוד הייתי רוצה לראות יצירה אמיתית וכנה באינטרנט, בטלוויזיה, בקולנוע או בכל מדיום, לצורך העניין. יהיה מצויין אם יוצרים גם יוכלו להתפרנס מזה בלי להתפשר על האומנות שלהם, ועל המסר שהם רוצים להעביר. לא אסתיר את העובדה שגם אני רוצה לקחת חלק ביצרת דברים ברשת – ואם לא להתפרנס מהם – לפחות לא להוציא עליהם את הכסף, אלא שמישהו אחר ישלם.

אני גם בטוח שיש תהליכים כאלה של הפקה וגיוס ספונסרים מצד כל מיני יוצרים, ואני יודע גם שזה לא קל. המפרסמים לא תורמים ומממנים כי באמת הם מאמינים באומנות וביוצרים צעירים. הם רוצים לראות את המוצר שלהם והלוגו על המסך, ורוצים שהצופים יראו אותו ויקנו (ועדיף שיקנו שניים ממנו). משם מגיע הכסף. ותמיד צריך להיזהר שהמוצר לא ישתלט על התוכן.

כדוגמה למהפכה שמייחל אליה תומר, הוא נותן את הערוץ של בורגר קינג וסת’ מקפארלן ביוטיוב. הסיפור שלו לא בהרכח מהווה דוגמה מייצגת לכאן או לכאן, אבל הוא מעניין. מקפארלן, יוצר הסדרה פאמילי גאי, יצר מערכונים קצרים ליוטיוב שלפניהם יש פרסומות לבורגר קינג, פרייס ליין או DVD של הסדרות של מקפארלן – כולל כזה של המערכונים עצמם. המערכונים לא כאלה מצחיקים בעיני, אבל לי יש אפס סדרות ברשת אמריקנית, ולסת’ מקפארלן יש מיליארדתלפים. אז הוא כנראה יודע מה הוא עשה יותר טוב ממני.

כשהוכרז שיתוף הפעולה הזה, פורסם שמקפארלן יצור 50 מערכונים בני כשתי דקות. שנה וחצי אחרי ההכרזה, יש פחות מהכמות הזאת והפרק האחרון עלה לרשת לפני חצי שנה. באינטרנט אין לאף אחד זמן לחכות לעונה הבאה.

לא רק באינטרנט יש לו עניינים עם ספונסרים. מקפארלן עשה לאחרונה ספשל ברשת פוקס עם אלכס בורנסטיין, שחקנית ומדבבת בסדרות שלו. הם עשו מערכונים ושירים על הבמה והקרינו מספר מערכונים מוקלטים מראש. קצת ערבוביה לא קשורה לכלום, אבל כנראה מקפארלן רצה להראות את הפרצוף שלו גם באמת, ולא רק דרך האלטר אגואים שלו – מיליארדי הדמויות שהוא מדבב.

מיקרוסופט הייתה אמורה למממן את המשדר הזה, ולשלב בתוכן שלו את מערכת ההפעלה החדשה Windows 7, כדי שיהיה אפשר גם לשדר אותו ברצף וללא פרסומות, אבל העסקה בוטלה. במקרה הזה, זה כנראה לא הגיע לדיון על כמה האריזה של Windows תראה בפריים. על פי ווראיטי, במיקרוסופט הגיעו לצילומים והבינו שההומור של מקפארלן, שעוסק בירידה על חרשים, בשואה ובהגיינה נשית, לא יושב להם טוב עם המותג. בסופו של דבר הפרסומות של Windows, שמבוססות על קטעים מהסדרה עם טקסטים אחרים עלו לערוץ היוטיוב של מיקרוסופט.

למקפארלן יש כרגע שלוש סדרות אנימציה ברשת פוקס. הוא טאלנט מספיק גדול שם. הוא יכול להרשות לעצמו להגיד באחד הפרקים של פאמילי גאי (הסדרה הראשונה והכי מוצלחת שלו), שכנראה קופים מנהלים את הרשת, מאחר שהם ביטלו את הסדרה פעמיים. הבעיה היא שאילו הייתה זו יוזמה עצמאית ללא רשת טלוויזיה שתגב את היוצר ותמצא פתרון, ומפרסם זהה או קטן יותר היה מתעצבן או מתחרט, סביר להניח שההפקה הייתה נעצרת והכל פשוט היה הולך לפח.

חמישה קיננים יש בתמונה הזאת מההופעה המצויינת של דפנה והעוגיות ורונה קינן. מימין – עופר, עידו, רונה, דפנה ואהוד (אני).

לשלושה יש קשר משפחתי. גם לרונה קינן יש לנו קשר עקיף. כשאבי היה חיל במלחמת יום כיפור, מספר שנים אחרי שעלה לארץ ממרוקו (לא רואים עלי, אני יודע), חיפש תרגום עברי לשם משפחתו ועקנין וקנין.

אבא מספר שהיה קורא את הטור של עמוס קינן ז”ל, אביה של רונה, בידיעות אחרונות, אהב את השם ואת הצליל הדומה ועברת לקינן.

קיננים
בשישי בערב יש הופעה של דפנה (קינן) והעוגיות שמארחות את רונה קינן בלבונטין. אין קשר משפחתי ביניהן, וגם לא ביני לבינן.

אבל לכולנו קוראים קינן, והלהקה החליטה להזמין קיננים בהנחה. דן-יה, החברה בעוגיות, ואותה אני מכיר דרך הפודקאסט, הזמינה אותי ואת אחיי להופעה, וביקשה שנמליץ עליה. אז תבואו אם אתם קינן, וגם אם אתם לא. המוזיקה שלהם שווה. תתפסו מקום לא מאחורי העמוד.

קישונים
בשבת בשעה 1 אחרי הצהריים, חברי אלון גור-אריה, שביים איזה סרט שאני לא זוכר כרגע את שמו, מציג בסינמטק תל אביב את “תעלת בלאומילך” של אפרים קישון. סרט ישראלי מצחיק, ועם הפקה יוצאת דופן. העתק של רחוב אלנבי נבנה באולפני הרצליה לצורך הצילומים.

לפני הסרט, אלון יספר על הבמה על קישון, ויציג כל מיני קטעים שלו. אם צפיתם פעם ב”ייסורי אפרים” עם דבל’ה גליקמן – שכחו מזה. מדובר בדברים הרבה יותר מצחיקים. קראו כתבה של אלון כדי לראות קצת ממה שיהיה בהרצאה.

בזאר
בשישי ובשבת, יתקיים בגני התערוכה בתל אביב בזאר “מתלבשות” של בגדי מעצבים ומעצבות. ההכנסות מהמכירות ילכו כתרומה למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב.

בלוגריות האופנה דר, שלי ועפר מדגמנות פריטים שימכרו שם, אבל הובטח לי שלא יהיו שם רק בגדי נשים, אלא גם חפצים לבית, ספרים ועוד כל מיני. (צילום: שי פילוסוף)

מבטיח שאין ספוילרים. הטריילר די מסכם שעתיים והרבה של הסרט, חוץ מהסוף שהוא פשוט בדיוק מה שאתם חושבים שהוא יהיה (התברר שברוס וויליס מת לאורך כל הסרט, שהוא ואד נורטון היו בן אדם אחד עם פיצול אישיות ושהוא חפר את דרכו החוצה מהכלא עם הפטיש הקטנטן של כלי השחמט).

הסרט נראה טוב לא מעט בזכות התלת ממד ובגלל האפקטים שאינם מוגזמים, ונמצאים במקום טוב באמצע בסולם של 1 עד מייקל ביי. לפני שהלכתי לראות את הסרט, אפרתאופ אמרה לי כי באחת הסצינות בה נזרק רימון, היא זזה הצידה בבהלה. ממש בדומה ל”רכבת מגיעה לתחנה” של האחים לומייר, שבה הקהל חשב שרכבת אמיתית מגיעה אליהם מהמסך, ולפי האגדה ברח בפאניקה.

אמרתי לה שהיא הייתה צריכה לספר דווקא שקפצה על הרימון בגבורה וכיסתה אותו בגופה, בשביל להציל את כל יושבי אולם הקולנוע ממוות. גם לא כל כך האמנתי שזו חווית הצפיה שעברה, ושיערתי שהיא גוזמאית. וגם רציתי לכתוב את המילה “גוזמאית”.

אבל כשישבתי וצפיתי, מצאתי את עצמי גם בורח מדברים שעפו לעבר הקהל, ומנסה להעיף מפני את היצורים הלבנים הקטנים שנראים כמו עלי סביון. היהזרו מהרכבת ונמשיך.

זה ממש לא רק התלת ממד והאפקטים. כיף לצפות בסרט גם בגלל כוכב “פנדורה” שבנו שם, הדמויות שעליו, ואיתן היצורים והמערכת האקולוגית של הכוכב – ובה עצים שנראה בהתחלה כאילו ילדי קולג’ זרקו עליהם נייר טואלט, וחייזרים שמתחברים ב-USB מהשיער שלהם לחייזרים אחרים. סצינות המלחמה באוויר וביבשה מטורפות, עשויות טוב ומצולמות כך שממש אפשר להבין מה קורה שם, ולא מדובר בערבובית פיצוצים שמאפיינת סצינות מלחמה בסרטים עתירי תקציב.

אני חייב להודות, אגב, שאני קצת פאנבוי של ג’יימס קמרון, במאי ותסריטאי אווטאר. שליחות קטלנית 1+2 הם סרטים נהדרים בעיני. את השני יש לי עם כל מיני תוספות מגניבות בדוידי, ופוסטר הסרט תלוי על הקיר בביתי. את טיטאניק פחות אהבתי – די שיעמם אותי. גם את שקרים אמיתיים אהבתי מאוד – קומדית אקשן מצויינת שממש לא לוקחת עצמה ברצינות, ועושה עבודה יותר טובה בלצחוק על אקשן ועל שוורצנגר, ממה שעושה הסרט אחרון גיבורי הפעולה.

הנה זה מביא אותי לאווטאר. צייצתי קצת אחרי שחזרתי הביתה מההסרט שמדובר בקומדיה עמוסת רפרנסים וקלישאות הכי טובה מאז שקרים אמיתיים. כי זו ההרגשה שיצאתי איתה. קצת פוקהונטס, קצת מטריקס, קצת מחוז 9, ועוד קלישאות מהרבה סרטי צבא אמריקני\פנטזיה\מד”ב שעלו על המסך. היו מסרים גלויים מדי וממש לא מרומזים של הטובים מול הרעים, וכוחניות תאגידית אמריקנית שיוצאת למלחמות והורגת ילדים בשביל נפט, או “נדיריום” (Unobtainium במקור).

כנראה שבהקרנה בה נכחתי, חילקו רק משקפיים שנותנים עומק לתמונה, אבל אי אפשר לראות בעזרתן אלגוריות או סאב טקסט, שקצת נותנים לך לחשוב בעצמך על מה שראית. ארז משוכנע שפשוט קמרון כתב את התסריט לפני עשור וזה נראה לו אז בסדר. נילי אומרת שזה פשוט מה שקהל אמריקני אוהב. מבקר קולנוע איתו דיברתי, תהה למה בתקציב של 300 מיליון דולר, לא יכלו לזרוק 100,000 לתסריטאי.

ולסיום – אהבתי את הליהוק. אוהורה מסטאר טרק האחרון הופכת להיות חייזרית. ההוא משליחות קטלנית 4 מככב בתפקיד הראשי בסרט. ובשביל להוכיח שיש לו חוש הומור, השיב קמרון את סיגורני וויבר מהנוסע השמיני שלו, הפעם כמדענית חובבת חייזרים. קמרון ליהק גם את ג’ובאני ריבסי, שזה מצחיק ללהק אותו בכלל למשהו.

אז מה? לרוץ ולראות, ורק בתלת ממד. השקיעו את חמישים השקלים. בכל דרך אחרת – די חבל.

ועל הדרך, קצת תלונות שהצטברו אצלי במהלך הצפיה:
1. יש שערים ביציאה מהקולנוע, על מנת שהצופים לא יגנבו את משקפיי התלת ממד. כי, כמו באוזניות במטוס, אין להם שימוש לשום דבר אחר (אלא אם קניתם ידיעות אחרונות). וכל פעם שמישהו מנסה לקחת אותם, הם מצפצפים – ממש כאילו הם גונבים חולצה. וגם כשמישהו לא מנסה לקחת אותם, אלא סתם הסדרן עובר שם באמצע הסרט – זה מצפצף.

2. גם הכתוביות הן בתלת ממד. הן מטיילות להן, ומקפצות בשביל לא להסתיר חלקים חשובים בסרט. הן גם צהובות, לא לבנות – בשביל שיהיה קל יותר לקרוא – אז סבבה. אם כי בשלב מסויים, כשמדברים בשפה החייזרית, הכתוביות טיילו יותר מדי ופשוט עפו אחורה אל השורה האחרונה. אז אמנם הבנתי את הדיאלוג, אבל פיספסתי קצת ממה שקרה על המסך.

3. למה הטריילר לאליס היה בעברית? אני די בטוח שג’וני דפ לא דובר עברית. אני גם סבור שיש עוד שחקנים חוץ מג’וני דפ שיכולים לשחק בסרטים של ברטון, מדי פעם. תן לאחרים גם קצת להנות.

חפשו אותו בדוכן העיתונים או חנות הספרים בשבוע הקרוב. הוא לא בניילון, אז אפשר להציץ בעמוד 29. או לקנות ואז להציץ. למטה גם תוכלו לראות את הקרדיט.

התמונה צולמה בריקוד ההמוני של “ת’רילר” שהתקיים בדיזנגוף, ב-30 באוקטובר, ואורגן על ידי הפקות ספונטניות וגופי פלאשמוב שונים בתל אביב.

אז איך התמונה הגיע לטיים? פליקר, בתכל’ס. די דומה לתמונה שלי שהתפרסמה ב-Men’s Health הגרמני ותמונות אחרות בכל מיני אתרים קטנים שמצאו אותי בפליקר.

עורכת התמונות של הטיים שלחה לי מייל, והביעה עניין בתמונה וביקשה שאשלח את הרזולוציה המלאה, אבל עדיין לא הבטיחה ששום דבר יתפרסם.

כמה ימים אחר כך קיבלתי מייל מכתבת או עורכת שביקשה לראיין אותי על התמונה, ושאספר קצת את הסיפור שמאחורי הסיפור. אז גיליתי שבטיים הם נושאים ונותנים מאוד קשוחים בכל הנוגע למרואיינים וצלמים חיצוניים. אני ביקשתי ששתתקשר לפני 7 בערב (כלומר לפני הצהריים שלהם) כי יותר נוח לי לדבר מהטלפון הקווי בעבודה. היא אמרה שיתקשרו אחרי 7. לא קל.

מצד שני, היא ביקשה רשות להקליט אותי, כדי להעלות הראיון לגירסה המקוונת של המגזין. והעלתה על הקו טכנאי שיטפל בעניין הזה של ההקלטה.

סיפרתי על הריקוד, על ההתארגנות והפרסום בפייסבוק, על מה אני בעצם עשיתי שם (צילמתי וקיוויתי שמגזין בינלאומי יבקש את התמונה, אלא מה?) ועל כך שעיריית תל אביב גם הצטרפה לארגון האירוע. היא הייתה מופתעת. אמרתי לה שגם אני, ושזה הפתיע אותי יותר מאשר העובדה שאנשים באו לרקוד בגשם.

בימים האחרונים, אחרי שקיבלתי אישור סופי שנעשה שימוש בתמונה ולפני שיצא הגליון המודפס, חפרתי באתר של טיים ובקישורים בשביל לקשר אליו ולהשוויץ. האמת, שעד הרגע שרכשתי את העותק (בנוסף לעותקים שאמורים להישלח אלי), הייתי בטוח שמדובר בעוקץ ניגרי ממש ממש מושקע. חשבתי שמישהו שמנסה להוציא ממני את הכתובת – כדי לשלוח לי בחינם גליונות של טיים. זה די מתוחכם, אם זה היה נכון.

בכל מקרה, אני עדיין מחכה לתשובה על עניין הפרסום באתר (ומשום מה אתמול, שהוא יום חופש בארה”ב, קיבלתי תשובה שבודקים לי את זה), אבל כרגע התמונה בגליון המודפס, וזה בהחלט גם משהו.

[עדכון 17:57] הכתבת של הטיים ענתה לי לגבי פירסם גם באתר

Boker tov, Ehud. Sorry, but unfortunately we did not post the Michael Jackson photos. I’m not sure why—possibly because there were so many.

אסף, אביעד שמיר, ואני כתבנו וצילמנו תגובה בה אסף פונה לדביר בבקשה לפרסם את דורבנות, ומזכיר על הדרך את אנשי ערוץ 10 ואת שמיל פסטרפיש.

והנה מגיעה תגובה לתגובה:

אגב, אני ממליץ להיכנס ממש לתוך האתר ולקרוא ולחפש מילים. יש עוד מילים פרט למילים הטובות שמופיעות בצד.

(תגובה לזה)

פורסם גם בדורבנות. תודה לאביעד שמיר שהשתתף בהכנת הסרטון.

לא רקדתי, אבל צילמתי את המעריצים מורידים את המטריות ורוקדים בגשם. תהנו.

אז מה פה בדיוק הקריוקי? צריך להעביר מצגת שלא ראיתם מעולם על נושא שלא מבינים בו. הנושא גם לא חייב להיות נאמן למצגת עצמה. בדרך כלל המצגת נלקחת במקום מהאינטרנט. כפי שלמדנו, אם יש משהו שהאינטרנט טובה בו, אז הוא קומיקסים מצחיקים (אם כי הבדיחה הצפויה והמתבקשת היא לכתוב “פורנו”).

מעבר לזה, הרשת טובה גם במציאת כל דבר אחר בעולם, ובפרט מצגות. כאלה שלא ייאמן, אחת – שמישהו הכין אותן וחשב שהוא יצליח למכור משהו או להרשים מישהו עם אפקטים זולים וקלישאות, ושתיים – שאותו מישהו גם חשב שלהעלות אותן לרשת, תחת שמו, יועיל למוניטין שלו ולקריירה שלו. לא מעט מהמצגות הן התמונות הכי מטופשות שרצות במייל כבר משנת 85. פחחח. ג-ד-ו-ל. לא יכול להיות שזה אמיתי!!111!. תעבירו לכולם. לפתוח רמקולים. וכיוצא בזאת.

בהיותנו חנונים קיימנו ערב קריוקי מטופש כזה ונעזרנו במצגות הקריוקי של סליידשייר. בדיחות המתכנתים בו לפעמים הגיעו לקיצוניות מדאיגה, אבל במצגות שכללו בעיקר תמונות ולא טקסט משמים שאין משהו מצחיק להגיד עליו, נשמרה רמה הגיונית של הומור וטמטום.

המצגת הראשונה שהוטלה עלי הייתה על התוכנית העסקית של IBM לשנה הבאה, שמישהו העלה לרשת. האמת, ניסיתי להגיד דברים מצחיקים על הגרפים והתמונות שהוכנסו לשם, אבל אז קראתי את הטקסטים וראיתי שפשוט עשו את העבודה בשבילי ולא הייתי צריך להתאמץ.

מי שהכין אותה הוא כנראה סוג של גאון. בגלל שהוא העלה אותה לרשת, אני אחשוף את התוכנית העסקית גם בפני קוראי אהודק.קום והמתחרים של החברה: החברה תמכור יותר, תשקיע בחברות שמרוויחות, ותעשה ים כסף ב-2010.

מה עושים כשרוצים לשיר אבל לא זוכרים את השירים? זו שאלה רטורית. התשובה היא שחוזרים על הבית הראשון מספר פעמים או עוברים לבית הראשון של השיר הבא.

אבל לא רק שלא היו לנו מילים של שירים – גם כלי נגינה לא ממש היו לנו. חלקנו גם לא ממש למד לנגן על כלים אמיתיים. הפתרון הוא לעבור לדבר הטוב ביותר הבא. לא בדיוק הבא, יותר קרוב לדבר העשירי בתור של הדברים הטובים: גיטרות ותופים של המשחק גיטר הירו.

והנה עוד מכשול – לא יכולנו להביא טלוויזיה, קונסולת משחק או ציוד הגברה לשדרה במרכז תל אביב – זה דורש יותר מדי התארגנות וכבלים מאריכים. המשמעות היא שהמיקרופונים לא עובדים וכלי הנגינה משמיעים סתם קליקים ולא מוזיקה.

לא נתנו לשטות כזאת להפריע לנו ופשוט התחלנו לנגן, ולתת את ההופעה הטובה ביותר שאפשר לקבל בחינם ברחוב.

ההופעה הבאה כמובן תהיה מאורגנת והגיונית הרבה יותר: אנחנו מביאים שירונים.

פורסם גם ב”עירוניה”

אז זה כנראה לא מספיק כיף, ומסחטת התפוזים שלי גם התפרקה לה. סתם כך, בלי שהיא דיברה קודם על כמה שרע לה וזה. אז גם מיצי רימונים ותפוזים אני לא יכול לשתות מול המסך הקטנטן של הלפטופ המזדקן והאיטי.

ואז יש עוד דברים שהתחרבנו בשבועיים האלה בחיי האישיים, אבל כאלה שלא מפרטים מעל גלי הבלוגיה – וחשבתי שנגמר – שאוכל להתמודד עם כל התקלות.

אבל לא. כי איפה הכיף בזה? על מה אני אכתוב בבלוג או אחפור בפודקאסט אם לא יהיו לי מספיק צרות? אז יש. והנה מה שהיה.

הייתי היום בוועידת הנשיא. ואפילו היה יעיל. כתבתי שלוש ידיעות משם (1,2,3), ואפילו שמעתי אנשים מעניינים ולעיתים גם מצחיקים, וזה לא מרדים כפי שחשבתי שיהיה.

מיד כשנגמר הפאנל האחרון עליו כתבתי, ואחרי שעות ארוכות בירושלים והרבה עבודה, נסעתי לבקר חברה במעונות של הר הצופים. למרות הפעמים המרובות שהייתי בירושלים, אני עדיין לא מכיר אותה מספיק טוב, ומתבלבל גם עם מפות (למה אין לי ג’יפיאס? ככה)

אחרי סיבובים מיותרים ברחובות ירושלמים שמטצלבים עם עצמם, ומסע דרך קריית הממשלה, הצלחתי למצוא את היציאה לבגין – שזה האיילון של הירושלמים ואחרי עוד סיבוב בהר-הצופים והגבעה הצרפתית מצאתי את המקום.

רציתי להוציא את האייפוד שלי מהתיק (שכבר נקשרתי אליו ובחרתי לו אפילו שם – “האייפוד”) ואז גיליתי שהוא לא בתיק, אבל אני יודע בדיוק איפה הוא בבנייני האומה.

שרי ממשרד היח”צ דבי תקשורת, וכן עומר כביר, כתב כלכליסט – לשניהם תודה גדולה וענקית שאחרי שהתקשרתי אליהם בפאניקה חזרו לאולם בשביל לראות אם המכשיר עוד שם , אבל הוא כבר נלקח. התקווה האחרונה היא מחלקת אבידות או מציאות – או אמזון לרכישת חדש.

אם מישהו גנב אותו – הוא נענש מספיק כי הוא יצטרך להתמודד עם הטעם המוזיקלי המזעזע שלי, עד שהוא יפרמט אותו וישים את המוזיקה שלו.

אז זהו. אז אם עוד משהו עומד להתשבש, שיקרה בבשה ביום שישי, כדי שיהיה לי זמן להתמודד איתו. ודמיינו קללה עסיסית במרוקאית. אין לי כוח לחשוב על אחת ולתעתק אותה.

לאיזה עוד דברים לעשות אנבוקסינג ולנסות פעם ראשונה מול המצלמה? לא חייב להיות משקאות.

בכל מקרה, אחר הצהריים הייתה זו שריפה בקרון ריק שגרמה לשיבושים. כמי שנסע ברכבת יום יום במשך כמה שנים – זה ממש לא נעים, ולפעמים פשוט אין איך לחזור הביתה. במיוחד כשכל נוסעי הרכב נוהרים החוצה וממלאים מהר מאוד אוטובוסים אם הם לא מסרבים לעצור ולקחת נוסעים.

ואז בערב, בגלל עוד קרון שעלה באש, תומר כהן תהה מי הולך ושורף קרונות? שאלה רטורית שיש עליה גם תשובה. ובכן, מי שיכול לעשות דבר כזה, זה מישהו שממש מתעצבן על הרכבת, וספציפית על קרונות ריקים – המפוזר מכפר אז”ר, מספרה של לאה גולדברג בהוצאת עם עובד.

בשלב כלשהו בסיפור, הוא מגיע לרכבת שיוצאת מתל אביב לירושלים ומחפש מקום פנוי:

רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק.
רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב.
“כן יש לי מזל היום, כי מצאתי פה מקום. טוב לנוח ברכבת, מה נעים בתא לשבת”.

סיפור אמיתי – זה קרה לי כשהייתי לפני שמונה שנים בהולנד עם חברים. נכנסו לקרון באמסטרדם על מנת להגיע לעיירה פרוכטרכטראוכט או משהו כזה. אחרי כמה דקות נכנס עובד הרכבת (ידענו את זה כי היה לו וסט והוא היה סמכותי) והתחיל לצעוק משהו בהולנדית. כל היושבים ברכבת הסתכלו אחד על השני בציפיה שמישהו יבין הולנדית וידע מה לעשות ואנחנו פשוט נעשה את זה אחריו.

אילו היה מדובר בטרוריסט שרוצה לחטוף את הקרון – זה היה יכול להיות מאוד מביך. בשלב הזה עובד הרכבת הבין שכולם על הקרון תיירים, חזר על דבריו באנגלית מושלמת וללא מבטא זר, ובישר לנו שהקרון לא זז לשום מקום ושנצא ממנו ונעבור לקרון הבא.

גלשתי קצת. למפוזר היה גורל אחר משלנו. אחרי שהוא מוצא מלא מקום פנוי הוא נרדם, ואז מתעורר מספר פעמים ומנסה לברר היכן הוא. אבל בגלל שהוא מפוזר, הוא מתקשה להבין שהוא לא זז בכלל, וממשיך לשאול אם הוא הגיע כבר לירושלים.

עונים לו מסביב : “לא, אתה בתל – אביב”.
“תל אביב?”. “אכן, אכן”, שוב שוכב הוא וישן.

ומה קורה אחר כך? איך הוא פותר את הבעיה? לאה גולדברג משאירה את העניין די פתוח:

את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר.
כנראה הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר.

אבל אנחנו הרי כבר יודעים איך הסיפור הזה נגמר, או כמו שאמרה לי ידידתי רונה:

הכתובת היתה כתובה בעפרון, בקרון האחרון.

כל מרואיין מכיר את התופעה: אם הוא מתבקש להשתתף בתוכנית טלוויזיה בערוצים המסחריים, יגיע אל ביתו צוות המונה לכל היותר שני אנשים שיפיקו את המופע: יציבו את המצלמה, יכוונו את הסאונד, וישאלו את השאלות. לא פעם עושה זאת מראיין אחד בלבד שממלא את התפקידים כולם.

אבל אם הערוץ הראשון שולח צוות לבית המרואיין, צפויים להופיע לא פחות מארבעה אנשי מקצוע: מראיין, צלם, איש תאורה, איש סאונד ולא פעם גם מפיקה (הנהג המוביל אותם שומר, בדרך כלל, על הואן בחוץ). ההתנהלות הזו ממחישה בקליפת אגוז את סיבות גוויעתה של רשות השידור.

באופן אידאלי צלם אמור לצלם, תאורן אמור להאיר, איש סאונד לדאוג שהכל ישמע טוב ומראיין אמור לדאוג לתוכן. כל אחד מהמקצועות הללו הוא תחום בפני עצמו שדורש מיומנות ויצירתיות.

מצד שני, כשעושים חדשות ומגזין גם צריך להיות יעילים ולהתפשר בסופו של דבר במקומות מסויימים. אם הסאונד והתאורה ברמה שהם מתאימים לשידור – זה בהחלט יכול להיות מספיק.

אל שני הסנטים שלי. אני לא רוצה ממש להיכנס לדיון ספציפית על רשות השידור, ואם זה אכן מעיד על גוויעה. עם זאת, התיאור שלו אכן קולע וממצה. לפחות ממה שאני חוויתי.

לפני כשנתיים וקצת הגיע הבמאי גיא אסל לראיין אותי ל”יומן” של יום שישי, במסגרת כתבה שלו על וידאו באינטרנט. קבענו שאצטלם במערכת, וחשבתי שהוא מגיע עם צלם בלבד ושנשב באיזו פינה. הגיע צוות שממש הקים סט לראיון באחד המשרדים הסמוכים לחדר שלי במערכת (ואני שוב מתצנל, מיכל, שנאלצת למצוא פינת עבודה אחרת לשעה ומשהו) וככה זה נראה מהצד שלי:

גיא ערך אותי מספר ראיונות מקדימים בטלפון, והיה לנו ראיון מעניין מאוד בן כ-45 דקות שצולם לצורך הכתבה (נוסף על זמן הקמת ופירוק הסט). היה לי ברור שילקח ממנו קטע קטן מאוד. בסביבות 3.5 שניות – משפט אחד – ממה שאמרתי נכנס.

זה שגרתי לחלוטין והגיוני שלוקחים חלק מאוד קטן, כי אחרת הכתבה פשוט לא תעבוד ותהיה עמוסה, והצופה לא יבין כלום. למרות הפער בין ההשקעה למה שנלקח בסוף, ספציפית בראיון איתי, הכתבה בכלולתה יצאה מצולחת. ועם זאת – אולי אפשר היה לעשות את זה יעיל יותר.

הופעתי מאז שוב בערוץ הראשון. זוכרים שלפני תשעה חודשים הייתה היסטרית במבה בגלל איזה מייל שהסתובב ברשת? נתבקשתי להסביר בכמה מילים על מיילים היסטריים בכלל, על זה בפרט – ואיך להיזהר ממיילים כאלה.

הפעם דיבר איתי תחקירן בטלפון, שאל כמה שאלות, אמר שהוא ישלח מישהו לראיין אותי בשעות הקרובות ופשוט שאחזור על הדברים בסאונדבייטס – משפטים קצרים וממצים – כדי שהם יוכלו להכניס את זה לכתבה של הערב (בניגוד לכתבת מגזין, בחדשות אין שעות ארוכות לשבת ולברור ולערוך).

בשביל לצלם את המשפט וחצי שאמרתי שם, על כך שצריך גם להפעיל שיקול דעת ולא לסמוך אוטומטית על חברים ששולחים לנו דברים במייל, פינינו את כל החדר, סידרנו אותו, וחיכינו לצוות הגדול.

אז הוא הגיע: צלם אחד של חדשות HOT שעובדים עם רשות השידור. והכתב? לא היה. ניב, העורך שלי, החזיק מולי את המיקרופון ופשוט דיברתי אליו.

לא אחת אני מסביר לחברים שטרם באו לראות את “המוסד הסגור“, שבניגוד ל”רוקי” – כאן דווקא מרחמים על הראשונים, והמתמידים שבאים יותר מדי פעמים הם אלה שעושים מהם צחוק.

אז למה אני בא 30 פעמים לאותו סרט? התירוץ הוא שמדובר במופע שלם ומתעדכן מדי חודש, שנמשך אל תוך הלילה (ואירוע חברתי שנמשך גם עד שעות הבוקר המוקדמות). כאשר הסרט עצמו הוא רק 40 דקות מתוך כל הסיפור.

את התשובה האמיתית אני נותן בסרטון הבא, שמתעד את ההקרנה השלושים שלי, וכיצד חגגנו אותה על הבמה:

צילום ועריכה: רונן גור-אריה

הקרנה הבאה בפסטיבל אייקון – יום חמישי 8.10 בשעה 23:30. נתראה שם ולא נצייר לכם V.

וכמובן – תודה לחברים הטובים והפסיכים שלי שארגנו את כל הדבר הזה לגמרי בהפתעה ובלי שהייתי מעורב בו.

מונטי פייתון פתחו לפני מספר חודשים ערוץ ביוטיוב, בו העלו מערוכנים וקטעי רעיונות, כי א. הם ממילא ביוטיוב אז שלפחות יהיו באיכות טובה. ב. הם צריכים לקדם את הדיוידי.

במהלך החודשים הללו הצטברו מלא טוקבקים לסרטונים, ואריק איידל החליט לענות לכמה מהם אישית בווידאו, שכמובן גם מקדם את המופע של חגיגות 40 שנה ל”קרקס המעופף”. שאנמר, פירסט!

כ-47,000 איש הניפו באוויר את סטיקלייטים הירוקים (בכל זאת, בנק דיסקונט שם איזה 8 מיליון שקל) ומיד אחרי שכהן קורא בקולו העמוק על מנהטן, אנחנו צורחים מכל הלב ועם על האנרגיה שיש גם אחרי שעתיים ורבע של הופע “Then We Take Berlin”, ונראה כאילו הם רק מחכים לאפודים ונשק – ויאללה לצאת לקרב מרמת גן. למזלם של הגרמנים, ההופעה נמשכה עוד שעה ורבע אחרי השיר הזה עם עוד איזה מאה הדרנים – שלוש שעות וחצי סך הכל (עם הפסקה קלה).

כהן לא ממש רצה לרדת מהבמה, שעליה שר ניגן ואפילו רקד. נראה היה שהוא מתרגש לא פחות מהקהל המתלהב שבא לראות אותו (ובו בחורה שישבה קרוב אלי ביציע וכל הזמן ניסתה לחבק אותו מהאוויר). הוא חייך, כרע והשתחווה לאורך כל המופע, והודה לקהל ששר איתו את “הלוליה” – שגם כלל תנועת סטיקלייטים הרמונית ברחבי היציעים וכר הדשא. באותו “הלוליה” הוא לא בא ל-”Tel Aviv to fool ya” – שורה שהביאה לצרחות התרגשות מהקהל. קצת יותר מהצרחות בלונדון ששם הוא אמר שהוא לא בא ל-”London to fool ya”.

הכריות שחולקו הפכו את הישיבה הממושכת על כסאות הפלסטיק לקצת פחות כואבות, והרוח הסתווית הפכה עזרה להפוך את הישיבה תחת כיפת השמיים לנעימה, ואפשר לצרף לזה את הקהל שלפחות ביציע שבו ישבתי וסביבו, התנהג בצורה מתורבתת ומכובדת.

רבים כבר אמרו וכתבו במשך הלילה והיום, ואני מצטרף – המופע היה מדהים ומרגש מעל לכל הציפיות. כהן והלקה שלו הביאו לבמה אנרגיות ורגשות שבאמת לא חווים כל יום ובכל מופע (ולא הייתי בהרבה מופעים, בטח שלא גדולים – ועדיין). הסאונד – עקב האכילס והחשש הגדול בכל מופע פה, היה מצויין והרמקולים השמיעו באופן צלול את קולו העמוק של כהן ואת הליווי.

בעזרת משקפת שהבאתי ומסכים באיכות די טובה (אבל משום מה עם כתוביות תרגום לשירים) שהוצבו באצטדיון, מאוד נהנתי לא רק מהאיכות הקולית, אלא גם מהצפיה במופע על הבמה – זה היה ממש כמו להיות שם.

עיצוב וצילום: אסף שגיא.

אני גם נמנעתי מלקרוא ביקורות וראיונות עם טרנטינו והקאסט לפני הסרט, כי חלקם מספיילרים קטעים מהסרט. כל מה שידעתי עליו כשהלכתי לראות אותו, הוא שיש חבורה של נוקמים אמריקנים שמחסלים נאצים.

הנה טריילר עם פרטים טכניים לא מעניינים בשקופית הפתיחה:

במסיבת עיתונאים לפני הקרנת הבכורה בישראל, אמר טרנטינו שהוא לא עושה “סרט שואה” וזה לא הז’אנר שהוא עוסק בו. וזה נכון. הפרק הראשון והמצמרר של הסרט (שמחולק לחמישה פרקים על פני כשעתיים וחצי) יכול היה להיות אקספוזיציה או חלק מכל סרט שואה שנעשה בעבר. “צייד היהודים” האנס לאנדה מגיע לחווה בפיזיולוך, צרפת בשביל לאתר משפחה יהודית בודדת שנעלמה מהאזור ויש חשד שבעל החוואי מסתיר אותם. לאנדה מתחיל בנימוס בירוקרטי (מבקש רשות לדבר אנגלית), והופך תקיף בחקירה שלו בשביל למצוא את המשפחה ולהשלים את המשימה שלו.

אחרי שהפרק מסתיים (לא טוב, זה כל מה שאגיד) ועד הסוף עם הטוויסט המפתיע (ושוב, אני מציע לא לקרוא כתבות או ביקורות כי הם די הורסים את הסוף), העלילה די מתנתקת מההסטוריה והולכת בקו זמן מקביל ובדיוני. “ממזרים” אכן הופך לסרט הרפתקאות, או פנטזית נקמה סאדיסטית, מלאת דם ואלימה מאוד כפי שטרנטינו עשה בעבר – וכפי שהוא יודע לעשות מדובר בקטעי אלימות לא קלים לצפיה – ולא תמיד צפויים.

למרות העלילה הבדיונית, קשה להתנתק מההקשר ההסטורי ולנסות להנות מהסרט כפנטזיה קולנועית. גם לא תמיד נעים לצחוק ברגעים מצחיקים שמספק בעיקר בראד פיט, אבל גם כריסטוף וולץ שמשחק את לאנדה, ומייק מאיירס שעושה תפקיד אורח שפשוט מזכיר את אוסטין פאוורז – שלושתם אגב, משחקים מצוין, וגם מלאני לורן שמגלמת את שושנה.

מה עוד? גם זה נכתב בביקורות אחרות, אבל גם לי זה הפריע. טרנטינו “מפר את הכללים” של עשיית קולנוע – פשוט כי הוא יכול. באופן לא אחיד ולא עקבי פלאשבקים בלתי מוסברים מגיעים משום מקום, כתוביות מופיעות להן על המסך, וקריינות מסיברה לנו קטעים בעלילה.

אילו זה היה סטודנט שמגיש תרגיל, במאי מתחיל או במאי שנחשב לגרוע, היו מחשיבים אותו כעצלן שלא דאג שהכל יהיה ברור בזמן הכתיבה והצילומים ובחר בפתרון הקל בעריכה בשביל לסגור קצוות. אבל זה טרנטינו – אז זו “בחירה אומנתית”, כמו האיות השגוי של שם הסרט.

בכל זאת אני ממליץ. הסרט עשוי טוב ומאוד מרשים מבחינה קולנועית – הרפרנסים וההשפעות של “מערבוני ספגטי” לא פגעו בו בעיני. ובעיקר – העלילה מותחת ומרתקת והשאירה אותי צמוד לכסא במשך השעתיים וחצי, גם אם לא אחת זזתי בו באי נוחות – אבל גם בגלל שהכסאות בסינמטק תל אביב לא הכי נוחים לישיבה כה ארוכה.