הויה דלורוזה הזו הומחזה, במודע או שלא במודע, בפרומואים לתוכנית, בהם היא משפילה את עצמה בפני “מנכ”ל ערוץ 2″ רק בשביל לקבל את התוכנית, עד שסוף סוף הוא מסכים לתת לה אחת במוצאי יום העצמאות.

עכשיו, ממש בדיוק כשהתוכנית “באה בטוב” אמורה להיות משודרת, נתקע הסיפור עם אולמרט שנתון שהיה נתון תחת צו איסור פרסום. כל הפרטים שאסור לפרסם, פורסמו כמובן בתקשורת הזרה כל מי שיש לו דפדפן וחיבור לאינטרנט כבר יודע בדיוק מה היה שם.

ערוץ 2 פתחו מיד אולפן חדשות בנוהל פיגוע, עם פרשנים וכתבים פזורים ברחבי הארץ בשביל להגיד במשך דקות ארוכות שעדיין אסור להגיד כלום, אבל ממש עוד מעט יהיה מותר להם כשיוסר צו איסור הפרסום. אז כמו כל התקשורת, הם עדיין חוגגים סביב מה שאסור להגיד ומפרסמים שביבי מידע וחלקי מידע.

די בהתחלה דני קושמרו, מנחה המשדר, כינה אותו “מוזר” והתנצל שהם בכלל מנהלים אותו. הנה רעיון - נסו לא לנהל אותו, ולפרוץ לשידור אם באמת יקרה משהו. מה שקרה רק שעה לאחר שהוא נפתח.

לוח השידורים בלווין השתנה כבר, התוכנית הוסרה ממנו, ובמקומה מופיעים “שינויים בלוח המשדרים”, “חדשות” ושידורים חוזרים של “הישראלים” אותם נאלצו לראות צופי ערוץ 2 לאורך כל החג, אחרי שבחרו להישאר בבית ולברוח מעשן המנגלים.

ואם לא מספיק שהרגו לעינב את התוכנית בפעם המי יודע כמה, הפרומואים בהפסקות הפרסומות של משדר הסרק הזה הפכו למשטח ריקודים על גופת התוכנית - ואם לא הבנו עדיין - מחר וביום ראשון ישודרו ספשלים קומיים ליום העצמאות של שלום אסייג וארץ נהדרת.

ממש לא יפה, אדוני המנכ”ל.

*כותרת - גילעד נס

אמרתי לו גם שלא יהיה מדובר בסרט דוקומנטרי רגיל, ושאני אוסיף קצת מהאמת שלי לכל האירוע. להפתעתי התשובה שלו הייתה “בוא נעשה את זה”. אחרי חודשיים וחצי של כתיבה, שכתוב, עוד שכתוב, צילומים, ואינסוף שעות עריכה - הנה התוצאה. תבלו ותאמבדו בבלוגיכם:

יש כל מיני שמות של אנשים שמופיעים בקרדיטים בסוף. כל אחד עזר באופן ישיר או פחות ישיר ללימודים שלי, ולהפקת הסרט הספציפי הזה, והנה הזדמנות נוספת לומר לכולם תודה גדולה.

בטח יהיו סרטים נוספים בעתיד.

בקצרה, התלוותי להקרנה של “המוסד הסגור” בשישי בערב בסינמטק תל-אביב, לפניה נערך משתה, וראיינתי את יוצרי הסרט. הנה טיזר בן 18 שניות (מתנצל על האיכות) מתוך הסרט שלי (שיעמוד על כ-5 דקות). תבלו

כותב יהונתן קלינגר ומסכים איתו גל מור שאנשים ממהרים לתת אמון ביישומי וובשתיימאפס יותר מאשר ביישומים שולחניים. אני חושב שזה לא מדוייק - נותנים אמון גם באלה וגם באלה. שאלו אנשים רבים שלוחצים Next Next Next כי הם חושבים שהם יודעים מה כתוב שם כבר (אנשי ה-Next Happy, אם תרצו), ובדרך הושתל להם טולבר לדפדפן שגם חוטף את מנוע החיפוש שלו, בלי אפשרות להסיר - גם לא בהליך כירורגי.

אני בהחלט מסכים לגולשים מנוסים וניובז כאחד יש יד קלה גם על הקליק. לא אחת אני חווה מקרים של חוסר טאקט כאשר אנשים מגיבים לכולם במייל בתפוצת נאטו כשלא צריך, מתבלבלים בשם במייל וממשיכים בשיחה בלי לעלות על הטעות, והכי חמור - לא מפנימים את המשמעויות של BCC וחושפים דברים שהיו אמורים להיות דיסקרטיים.

מי אשם?

תומר כהן, התעצבן על גוגל ואמר שהם הגזימו כאשר אפשרו לכל מי שפעם החליף איתו מייל ורבע לצפות באייטמים שהוא קורא בגוגל רידר, לאחר שהוא שם אותם ב-Shared. התלונה שלו בבסיסה, מוצדקת. זה נוח שמישהו שהתכתבתי איתו מתווסף לרשימת אנשי הקשר כדי שהמייל שלו יושלם אוטומטית כשאני כותב מכתב - אבל הוא לא צריך להתווסף לגוגלטוק - ואם כן - שלפחות אהיה מיודע על כך ואוכל לסרב.

יחד עם זאת, זה קרוב יותר לבעיית שימושיות מבעיית פרטיות. אם בחרת לחלוק אייטם ולחצת על כפתור ששמו Share - צריך לצפות שהאייטם הזה יהפוך לציבורי. אין מה לעשות. אתה רוצה לשלוח בלוג מביך רק לכמה חברים? שלח להם אותו במייל  באופן אישי.

מכרה ששמה שמור במערכת ונקרא לה ק’ שלחה לי לאחרונה מייל היסטרי - ורצתה שאכתוב שרשת חברתית מסויימת פרצה לה לחשבון האימייל. נכנסתי לרשת החברתית וגיליתי שהם מבקשים את השם והסיסמה לג’ימייל בשביל לייבא את הקונטקים ולחפש אותם גם ברשת החברתית - ובכך לחסוך זמן בלייבא אותם אחד-אחד. לשאר החברים, הם שלחו מייל המזמין אותם להצטרף ולהיות חברים שלה. כל זה מופיע שחור על גבי HTML עם כפתור Next שמחכה לגולש שיקרא ויקליק.

גם פייסבוק עושים את זה, וגם שם לא כולם שמים לב למה שהם מקליקים עליו - שמתי לב לכך כאשר אנשים איתם לא דיברתי במשך זמן מה פתאום הצטרפו לפייסבוק ושלחו לי הזמנה להיות חברים שלהם.

לפעמים, עניין רדיפת הפרטיות מתחיל להיות מוגזם - ואשמה מיותרת מופנית כלפי חברות הוובשתיימאפס - כאשר לא תמיד זה באשמתן - ולא תמיד יש אשמה כזאת בכלל. מי שהולך לישון עם רשת חברתית, שלא יתפלא שמתייגים את התמונות שלו כשהוא הולך למפגשי גיקים.

אז כמה מחברי כן נסעו, וערוץ 2 שלח את אילן לייזרוביץ’. אני מניח שהייטק וטכנולוגיה זה לא תחום הסיקור הרגיל שלו, וזה בסדר - לא כולם צריכים להבין בהכל. הוא ראיין שם את נציגי מיקרוסופט שיתכן שלא מסרו לו את כל המידע עבור הכתבה שהביא משם, ואני שמח להשלים פרטים.

המשחק “גיבור גיטרה” (או guitar hero, אם תרצו), בו יש לנגן על גאדג’ט דמוי גיטרה לפי הוראות על המסך, הוא לא ממש מכשיר חדש. הוא יצא כבר ב-2005, ומאז יצאו לו שני המשכים וכל מיני גירסאות, וגם משחק יותר מתקדם - Rock Band שבו יש כבר להקה שלמה שצריכה לדעת לנגן.

קונסולות ה-XBOX, עליה עובד המשחק (ולא רק עליה אגב, המחשק מתאים גם לקונסולות המיוצרות על ידי חברות מתחרות למיקרוסופט שמארגנת את הכנס באילת והזמינה אליו את העיתונאים), תגיע בקרוב, הובטח בכתבה. אני מניח שאם מבטיחים משהו כזה כל כך בנחישות, ומדברים עליו כבר 3 שנים, הרי שהוא חייב לקרות.

גם הזון לא ממש חדש. הוא יצא לפני שנה וחצי (ובדקנו אותו), ומאז יצאו לו גירסאות חדשות, שעדיין לא הגיעו לישראל. “מעבר לזה שהוא מנגן מוזיקה ומשמיע וידאו”, אמר ליאור צורף, מנהל השיווק של מיקרוסופט בישראל, הוא מאפשר לך לשתף”, והסביר איך אפשר לשלוח שירים ממכשיר למכשיר. נהדר. רק שהוא כנראה שכח לציין שאת השירים שקיבלתם מחבר תוכלו לשמוע רק שלוש פעמים.

הגיוני שבזמן שמפמפמים כתובת אינטרנט בת אות אחת במסגרת קמפיין רחב היקף, תהיה עליה בכניסה לאתר. מעניין יהיה לראות איך האתר יתייצב חזרה כשהקמפיין ירד - אבל אני מתקשה להאמין שנקבל על כך הודעה לעיתונות בנוסח “האתר חזר למספר הכניסות הרגיל שלו! הסרת הקמפיין הצליחה!”.

שאול מככב ברשתות חברתיות, משתתף בפורומים ומגיב בטוקבקים.

זאת דרך אחת לתאר את המהלכים של שאול ברשת. את מככב הייתי מחליף במשתמש בפרופילים מזוייפים. אדם שוב, שלקח חלק בקמפיין, פתח פרופיל מזוייף לשאול בקפה דה מרקר - לא הרבה אחרי שעזב את תפקידו כמנהל הקפה. אז, מחק את הפרופיל של צביקה בשור, בגלל שהתמונה נראתה כמו איור ולדבריו:

ההחלטה בעניין התמונות עקרונית ויש היגיון מאחוריה. היא מבוצעת ללא איפה ואיפה משום סוג - ממנכ”ל ועד מזכירה.

האמת, שטכנית, הוא לא מנכ”ל ולא מזכירה, אלא בעלים של חברה משל עצמו, אז הוא לא נופל בקטגוריות שהציג. הפרופיל ההוא נמחק.

לתגובות בטוקבקים ובפורומים יש שמות: “טרולינג” ו-”ספאם”. אין קשר בין דפי זהב, או דמות שמוכרת פרחים לבין המקומות בהן היא הגיבה - אלא אם מתן חמניות למישהי שיש לה חשש שהיא נדבקה באיידס נראה שייך. (אגב, זו לא הפעם הראשונה שבדפי זהב נוהגים בלוגיקה הזאת של קשר מאולץ) מנהלי קהילות ומסנני טוקבקים מחקו אותו במקרים רבים ומנעו ממנו “לככב”.

בתוצאות חיפוש המושג “שאול פרחיו” בגוגל, נמצאו 160,000 אזכורים מה שמעיד יותר מכל על חיבת הגולשים לשאול והשמחה על חזרתו.

כן, חוץ מלהבין שאם הם הציפו בטוקבקים ופורומים באתרים שונים ברור שיהיו יותר תוצאות בגוגל, גם אני שאלתי “מה הקשר בין אהבה לכמות אזכורים?”, אז קיבלתי הסבר ממשרד היח”צ של דפי זהב שקצת משנה את הגירסה.

אזכורים בגוגל מעידים על עניין, לא בהכרח על אהבה, אבל בהחלט על כך שהקמפיין עורר את הרשת וזכה לתגובות גולשים.

נו, ובגלל שדפי זהב הכניסה את איידס למשוואה במערכה השניה של הפוסט, גם אני אכניס אותו (ואמנע מחוק גודווין שהיה מאלץ אותי להכניס מונחים פופולרים בהרבה): חיפוש “איידס” בגוגל גם מעלה כמה עשרות אלפי תוצאות, אבל אני לא חושב שיש לאנשים חיבה לזה. אגב, קשרו לפוסט הזה ב”שאול פרחיו“, כדי שגוגל תביא אזכורים שבאמת מחבבים אותו.

ועכשיו למשל: פיל ועכבר רצים רצים רצים במדבר, פתאום העכבר מסתכל אחורה ורואה זבוב שעומד במקום ואומר “תראו כמה אבק אנחנו עושים”. ולנמשל:

הקמפיין הייחודי מבליט את רשת האינטרנט, על מגוון האפשרויות שבה, כמדיום המרכזי והאפקטיבי ביותר. במקרה זה הטלוויזיה הינה מדיה תומכת […] בעקבות ההצלחה החליטו בדפי זהב בצעד תקדימי להעלות לטלוויזיה סרטון באורך מלא של 90 שניות, הארוך ביותר ששודר בטלוויזיה ב – 5 השנים האחרונות.

ברור, אתם מוציאים 2 מיליון שקלים על “תמיכה” בקמפיין אינטרנטי. לא כי רוב האנשים עדיין יצפו בזה בטלוויזיה.

אדר שלו, שכנתי למשרד, מציעה פתרון יותר טוב - לשלוח חזרה תשובה ב-ODT. עכשיו נראה אותם.

את הפרק המלא (עונה 12, פרק 4) אפשר ומומלץ לראות באתר SouthPark Studios.

בהמשך ההודעה לעיתונות שנשלחה מהחברה נכתב (כמו שבטח יכתב בתחתית שלטי החוצות, המודעות והפרסומת בטלוויזיה) שיש מגבלה של 200 דקות, והמסלול הוא במחיר של 12.90 שקלים לחודש.

זה היה קשה ומורכב, אבל השגתי את האביזר המדעי המתקרא מחשבון. אם נרשמים למסלול מדובר ב-6.45 אגורות לדקה. וגם זה בהנחה שמנצלים את כל 200 הדקות הללו. אם מנצלים פחות מזה, המחיר עולה. על דקות מעבר ל-200 משלמים רגיל

בשעות השפל, אגב, ללא המסלול, המחיר לדקה זול מה”אפס אגורות” ועומד על 4.7 אגורות לדקה.

כך או אחרת, גם בתור מי שפירסם מודעות כדי למצוא שותפים ודיירים שיחליפו אותי - הבנתי שמעבר לנתונים היבשים על הדירה שממלאים בטפסים באתרי הלוח, ותחת השדה “תיאור” מתקיים עולם מושגים נדל”ני מסתורי, שהקשר בינו לבין המציאות עומד ביחס ישר לדירות הפנויות בתל אביב שעולות פחות מ-1000 דולר וכל המרצפות שלהן במקום. אחרי חודשים של מחקר, ובעזרתה של שרונג בשבתה כבלוגרית בהיתוך, אנחנו גאים להביא לכם את המילון השלם לשוכרי ומשכירי דירות. הרגישו חופשי להפיץ במייל:
אינטימית = מחולקת

באזור ירוק = ראה גינה פרטית

בבניין לשימור = הבניין זקוק דחוף לשימור ושיפוץ, אבל בינתיים הוא בעיקר מתפרק

גינה פרטית = אדנית עם בזיליקום מיובש

דירת גג = פחון בלתי חוקי על הגג של בניין רכבת

דירת גן = יחידת דיור באמצע חצר של מישהו

דירת חדר כולל גלריה = יש תקרה נמוכה מאוד מעץ. לא לאנשים מעל מטר ששים.

דירת סטודיו = שברנו את הקירות והקבלן ברח עם הצ’קים (ראה גם: לופט)

דרושה שותפה = אני נואש עד כדי כך שאני חושב להכניס מישהי לדירה ולהתחיל איתה אחרי חודש

הול = המסדרון למעבר בין החדרים בדירה המפוצלת לשבע. למעשה, כשמו כן הוא: חור

חדר כושר = יש שם כדור ענק כזה שנותנים לנשים בהריון לשבת עליו, ושני הליכונים מרופטים

חניה ברחוב = בתנאי שאתה מגיע אחרי 11 בבוקר ולפני 5 בערב

יחידת דיור = מחסן

כניסה מיידית = בעוד חודש

כולל מסים/ועד בית, חשמל וארנונה = אתה מעורב פה בהלבנה אז תשלם במזומן ותשתוק (הדירה על שם סבתא שלי שמתה לפני 10 שנים, אבל הדירה נשארה על שמה ואנחנו מקבלים הנחה כי היו לה 100 אחוזי נכות)

כולל תשלום ל-HOT = גונבים מהשכנים

כניסה גמישה = תתגמשו, אנחנו לא יודעים מתי אנחנו עוזבים את הדירה.

לא בשבת = בכל מצב, אנשים שמשכירים דירות ינתקו לך את הטלפון בפנים בשבת, אבל לפחות אלה מכריזים על זה מראש

לבחורה בלבד = הבעלבית סוטה או שהבעלתבית לסבית. כך או כך, תחליפי מנעולים

להתקשר מחר = להתקשר עכשיו. מייד. בשתיים בלילה. דווקא

לופט = לא היה לנו כוח לבנות כאן קיר (ראה גם: דירת סטודיו)

לזוג מאוהב = 25 מ”ר (זוגות מאוהבים לא צריכים יותר מדירה בגודל של מיטה)

מוארת = אין תריסים (לחלופין: יש פנס רחוב/רמזור שמאירים ישר אל תוך חדר השינה)

מזגן = גוש מתכת שיושב בקיר משנת 1870, מרעיד אותו ועושה הרבה רעש, וגם קצת מקרר אם שמים בחדר ונטילטור

מחסן = קומה משותפת שאנשים זורקים בה את הזבל שלהם

מטבח אמריקאי = ארון מתחת לכיור

מיטה = מזרן מגעיל מוכתם באלוהים יודע מה שבעל הבית התעצל לזרוק כי הוא לא נכנס במעלית (ראו גם: ריהוט חלקי)

מיקום קסום ושקט = שכונת התקווה

מקסימה = המטבח בסלון

מרווחת = לא מרוווחת

משופצת = צבעו חדר אחד

מתאים לשמש כמשרד/קליניקה = או כבית בושת

מתאימה לשותפים = דירת חדר וחצי

סורגים = שתרגישו בטוחים, אבל שום דבר שאי אפשר להוריד עם לום פשוט

סטנדרט גבוה = כל הבלטות במקום

על גבול רמת גן-גבעתיים = בני ברק

פנטהאוז = ראה “דירת גג”

ציוץ ציפורים = הבניין ממוקם על רח’ לה גארדיה, לשמחתכם , לא מדובר בכניסה א’

צפון תל אביב = נווה שרת

ריהוט חלקי = יש שולחן מתפורר שאספו מהרחוב (ע”ע: חייבים לקנות את הארון/מזגן/מקרר מהדייר שעוזב)

רמה של בית מלון = הכיור של השירותים הוא כל המטבח ותצטרכו לשים את הטלויזיה מעל למקרר

שומר 24 שעות = פנסיונר חביב שאומר לך שלום בבוקר ולוקח בשבילך חבילות, אבל לא יעשה שום דבר נגד פורצים גם אם תהיה להם בנדנה עם חורים לעיניים ושני שקים גדולים עם סימן של דולר עליהם

שותפה נקיה ומסודרת = היית רוצה שזו תהיה כוסית שעושה שערות ברגליים גם בחורף ושוטפת גם את הכלים שלך, אבל למעשה היא כונייפה שצורחת עליך אם השארת צלחת עם בכיור ויורה בך אם זרקת לשם גם עטיפה של שוקובו שקנית בפיצוציה במקום לזרוק בפח.

שיש איטלקי = בלטות עם כתמים של רוטב פסטה

שקטה = מ-5:05 בבוקר אחרי שהמשאית זבל יוצאת ועד 4:45 למחרת כשהיא מגיעה שוב

בלוג הרכילות ValleyWag פירסם תמלילים שלטענתו הם תמלילי שיחה בין ווילס לבין החברה שלו. שם הם מדברים על מנוע החיפוש המגניב של ווילס, שאחרי שהוא ינצח את גוגל יעשה ממנו כסף הוא יוכל לקנות מטוס פרטי כדי לעשות בו סקס איתה (חייבים להודות, זה יותר טוב מלריב עם השותף שלך על המיטה). הסיפור הוא שהיא שלחה לפני שנתיים מייל על בעיות בערך של הביוגרפיה שלה, הוא תיקן אותן באופן אישי, ולפי עוד הדלפה של תמליל, התיקונים, שלו, לכאורה לא נבעו משיקולים טהורים, אלא מהיחסים איתה.

מפה לשם, ווילס, במקרה הזה, לא יישם את הפילוסופיה של שיתוף מידע עליה ויקי מבוססת, והוא לא התלהב מהפרסום הזה באותו אתר רכילות. הוא פירסם הודעה בדף השיחה שלו בוויקיפדיה ולאחר מכן מחק אותה משם וקישר משם לבלוג שלו - שם פירסם את ההודעה מחדש (משום מה פעמיים, ומשום מה בעיצוב קובריק הדיפולטי - חוץ מההדר הירוק - כי הוא נון קונפורמיסט כנראה). באותה רשומה הוא הודיע רשמית שהוא כבר לא בקשר עם אותה רייצ’ל, ו-ValleyWag כותבים שהודעה בוויקיפדיה היא דרך לא מנומסת לסיים קשר. היא מצידה, אגב, על פי הרגי’סטר, מוכרת באיביי חולצות ישנו שלו שהוא השאיר אצלה (במקום להתנהג כמו טינאייג’רית ולשרוף אותן בחצר האחורית) - כאן, וכאן, למי שרוצה לקנות.
***
תירגמתי את ההודעה של ווילס, וקליק על המספרים יביא אתכם להערות למטה (סאטירה):

בימים האחרונים מספר אתרי רכילויות [1] החליטו שחיי האישיים משום מה מעניינים מישהו [2] ובניגוד לרצונותיי פירסם מידע על קשר קצר שהיה לי עם עם ריייצ’ל מרדסן. בעוד שבדרך כלל לא הייתי מגיב על דבר כזה, בגלל שתפקידי בוויקיפדיה שורבב לעניין, אני חייב להבהיר שני דברים:

ראשית, בעוד אני מתקשה לדמיין שלמישהו באמת אכפת [3] מחיי המין שלי העובדות הן: אני פרוד מאשתי. אני ראיתי בעצמי רווק בזמן הפגישה הבודדת שהייתה לי עם רייצ’ל מרדסן ב-9 בפברואר, 2008 [4]. אני כבר לא בקשר עם רייצ’ל מרסדן [5]. סיפורים רכילותיים שטוענים כי הייתי איתה בקשר מאז הסתיו האחרון לא נכונים בעליל [6].

שנית, והרבה יותר חשוב - יש הנחה שגויה שאני התערבתי באופן לא ראוי בעריכת הביוגרפיה שלה בוויקיפדיה [7]. העבודות הן שעבדתי בצמוד לקבוצה בשם OTRS, שמטפלת בתלונות המגיעות במייל, ונוגעות לבעיות שקשורות לביוגרפיות של אנשים חיים [8]. רייצ’ל מרסדן פנתה אלי באימייל לפני שנתיים עם תלונות על הביוגרפיה שלה [9]. מעולם לא נפגשנו. בעקבות כך, בחנתי את הביוגרפיה וראיתי שהיא לא תואמת את הסטנדרטים שלנו. המעורבות האישית שלי בנושאים כאלה היא שגרתית ואני גאה בכך [10]

החלטתי להיפגש עם רייצ’ל מרסדן באופן אישי בפעם הראשונה בפברואר השנה. לפיכך, ובשביל למנוע מראית עין של פוטנציאל לניגוד עניינים, חשפתי את תוכניותי בפני צוות ה-OTRS ואמרתי כי מדובר בעניין אישי [11]. השעתי את עצמי מכל עיסוק בביוגרפיה שלה [12].

אכפת לי מהאינטגרטי של וויקיפידה, ואני לוקח ברצינות את האחריות שלי ואת התפקיד שלי כחבר במועצת המנהלים וחבר בקהילת ויקיפדיה. לעולם לא אעשה במודע שום דבר שיסכן את האמון הזה.

1. כותב האיש שבאנציקלופדיה שייסד יש ערך על מייקל לואיס

2. ובגלל זה בכל ערך של ביוגרפיה, כולל בשלך, יש פרק שנקרא… הממ… personal
life?

3. .לא. לגולשי ויקיפדיה ממש אכפת מאיגוד החשבונאים של סקוטלנד

4. מזל שלוויקי יש הסטוריה. היום באמת כתוב שאתה פרוד. ב-16 לפברואר זה עוד לא היה כתוב.

5. טוב שהבהרת את הנקודה הזאת. לרגע חשבנו שאחרי כל הסיפור הזה, אתה כותב איתה את הפוסט במשותף מהמיטה תוך שאתם אוכלים פנקייקים.

6. סטונדטים: אל תסתמכו על מדורי רכילות ועל ויקיפדיה.

7. לעזאזל עם וויקיסקאנר!

8. מזל שאנשים מתים לא יכולים להתלונן.

9. אז רצית לבדוק את הפרטים עליה מקרוב?

10. גאה, או נאלץ להתנצל על כך כשאתה מתקן עובדות על עצמך במקום לשלוח מייל ל-OTRS?

11. שלושה ימים לפני. שיא חדש בלרוץ לספר לחבר’ה.

12. עצה: אם תפסיק לטפל אישית בכל תלונה, זה לא ייקח לך שנתיים

למעלה

שר התקשורת ביקש לעצמו (ולשרים הבאים אחריו, זה לא משנה מי הם) סמכויות נרחבות מאוד לקיום החוק  והתקנת תקנות - כולל אופן הסינון, ואופן הזיהוי כבגיר. ח”כ גלעד ארדן ביקש בדיון בוועדת הכלכלה שיהיה סעיף לפיו חלק מהתקנות יהיו תלויות באישור הוועדה (ולא משנה מי יעמוד בראשה), אך אריאל אטיאס סרב וההצעה נפלנ. זה אומר שהשר יוכל לקבוע אילו אתרים הם בעייתים, או לקבוע מי הם האנשים אחרים שיקבעו את זה, ויוכל לקבוע מחדש אמצעי סינון ביומטרים שהוסרו מההצעה המקורית.

אי אפשר לסנן אתרים בצד השרת, כפי שנדרש בסעיף השני של החוק, בלי לפגוע בגלישה. זה לא רק אני אומר -  זה אגף ההנדסה במשרד התקשורת בעצמו אומר, שחור על גבי PDF.

סינון האתרים הוא “כמו חסימת ערוצי הפורנו בטלוויזיה” - ממש לא. יס והוט רוכשות את התכנים ל-200-300 ערוצים שהן משדרות לנו ובוחרות את התכנים הללו. ספקיות האינטרנט לא אחריות בכלל על התכנים באינטרנט (פרט לאתרים בודדים שהן מאחסנות מתוך עשרות מיליארדי אתרים ברשת), ומחברות בין המחשבים בבית שלכם, לבין כבל שנמצא מתחת למים ומעבירות נתונים. שם נגמרת האחריות שלהם - שהאינטרנט יעבוד, ומהר.

עוד על החוק:

יהונתן קלינגר על תגובת משרד התקשורת, גל מור (ואני) על תגובת משרד התקשורת, אפי פוקס קובר את האינטרנט, יובל דרור מקשר לאימיילים של הח”כים שהצביעו בעד החוק.

סטיבן קולבר, הסאטריקין המבריק בטלוויזיה האמריקנית, אמר באחת התוכניות שלו כי בעזרת וויקיפדיה “מביאים את הדמוקרטיה למידע”. אם מספיק אנשים מאמינים במשהו, הוא אמר, הוא הופך להיות עובדה - הנה, זה כתוב בוויקיפדיה. באותה תוכנית הוא קרא לגולשים להיכנס לערך של “פילים” ולכתוב שם שאוכלוסית הפילים באפריקה צמחה ושהיא כבר לא בסכנת הכחדה.

הוויקיפדים זעמו. הערך ננעל לעריכה נגד הצופים הפרחחים של קולבר שנענו לקריאה שלו, הייתה סולחה עם ג’ימי וויילס, מייסד וויקיפדיה והעניין הסתיים. והנה, לאחרונה התברר שכנראה כן אפשר לשנות את המציאות. בדרום אפריקה מחפשים דרכים לווסת את אוכלוסית הפילים.

יש בלוגים קבוצתיים ובלוגים רשמיים של חברות, אז לא מדובר באתר אישי. יש אתרי חדשות שמפרסמים ידיעה אחת אחרי השניה כשתמיד הידיעה הכי חדשה למעלה - אז לא קשור לפורמט הכרונולוגי. יש בלוגים שחוסמים תגובות - אז זה לא קשור לדו-שיח עם הקוראים בטוקבקים בהכרח, ויש בלוגים שמתעדכנים פעם בחצי שנה (שלא אציין את שמותיהם, רק אומר שהם אני), אז לא בהכרח משהו שמתעדכן באופן שוטף.

למעשה, כל אתר שמתפרסמים בו טקסטים יכול לענות בצורה כזאת או אחרת על ההגדרה “בלוג”. מסתבר, אם כך, שגם אוסף של שתי הודעות לעיתונות על “יומן מסע” שנכתבות על ידי דובר (או יועץ תקשורת) של ראש הממשלה, ואי אפשר ממש לפרסם אליהם תגובות, או טראקבקים, ואין להם קטגוריות או תגים או עיצוב מגניב של שלושה טור, יכול להיקרא בלוג (גם על ידי כתב קול ישראל - אבל אין לינק).

בתחום המחשבים והאינטרנט אנחנו מקבלים, למשל, הצעות לכתוב על החסכון בכסף והיעילות בשימוש בדיו חלופי, ובאותה תיבה במקביל מתקבל גם מייל המתריע בפני הסכנות של שימוש בדיו חלופי והנזקים העצומים שזה עושה למדפסת (תלוי אם ההצעה מגיעה מיבואני דיו חלופי, או יבואני מדפסות מותגיות – המסקנות שונות לחלוטין בשני המקרים, באופן מפתיע למרות שבשני המקרים מדובר במומחים גדולים בתחום הדיו).

אני לא יודע אם מי שמייחצ“ן את הסרט “ללא עקבות” שלח עליו “הצעה לאייטם” לכל מיני מערכות, או שסתם מדובר בעיתוי – הסרט יצא בסמוך ל”יום האינטרנט הבטוח” מאנשים שמורידים דברים שחל היום (אגב, אני לא אדיוט. ב“על בנים ועל בנות” בכל גליון של מעריב לנוער מאז שהומצא הדפוס ועד היום נכתב שאין דבר כזה “ימים בטוחים”).

כך או אחרת, שני דיונים שהתקיימו בטלוויזיה בנושא הסכנות באינטרנט שילבו לתוכם את עלילת הסרט המטופשת בה רוצח מתועב פותח אתר ומודיע שככל שיעלו הכניסות – כך איזה מישהו שהוא מתעלל בו במרתף יירצח יותר מהר. מעיין גירסה מודרנית ל-Saw, למי שראה, ואם במודרנית הכוונה למשהו שמתאים לשנת 1998.

לי, אגב, זה מזכיר את אחד האתרים הראשונים שצפיתי בהם באינטרנט – אדם חיבר את המחשב שלו ליד רובוטית ולמצלמת רשת, ובכל פעם שמישהו הקליק, היד נופפה לשלום לחתול שלו, שנהג לישון בקרבת המחשב.

אפשר לנהל דיון אינטלנגטי על סכנות הרשת. מצד אחד, היא מאפשרת פשיעה בנקאית וכלכלית שלא מצריכה שבירת קירות ופריצה לכספות אלא להושיב סקריפט קידי שינסה לפרוץ לאתרים או לגנוב סיסמאות של אנשים, וכן, היא מאפשרת גם לפדופילים לארוב בצ‘טים וברשתות חברתיות לילדים תמימים ולפתות אותם בקלות, כי קל לרכוש אמון של ילדים דרך הרשת כשמסתתרים מאחורי זהות בדויה, מאשר בגן ציבורי.

מנגד, אפשר לטעון שכללי זהירות בסיסיים ימנעו פריצה לחשבון הבנק וגניבת זהות, ושיש המון פדופילים גם בעולם האמיתי, וכאלה שנוגעים בילדים שלהם בבית, או נוגעים בהם בבית ספר ושישנם ילדים באינטרנט שסוגרים את החלון של הצ’ט ברגע שמגיע מישהו חשוד.

אבל אם מנסים להשליך על המציאות מתוך העלילה של “ללא עקבות”, או מתוך כל עלילה בדיונית אחרת, הדיון כבר הופך למטופש לא רציני, ומצייר את האינטרנט בצורה מעוותת ולא מציאותית.

במצב הזה, אפשר פשוט לשלוף את הדלוריין ולחזור אחורה בזמן בשביל למנוע מכל האינטרנט הזה בכלל להיווצר על ידי חיסולו של סבא של אל גור. או כמילותיו של ידידי גדי שמשון שהתשתתף בשני הדיונים – בתיק תקשורת ובתכנית הבוקר של ערוץ 10 - “צריך לקרוא לסופרמן וג‘ק באוור“.

עדכון: גם יהונתן קלינגר כתב על זה.

כך או כך, הפיצה לא הגיעה תוך 12 דקות. היא הגיעה תוך שעה, והגיעה קרה. השליח פשוט לא מצא את הדרך, ואני לא חושב שאשפר להאשים אותו. מדובר בגבעתיים - וברחוב ספציפי בגבעתיים שהפך חד סטרי לתוך עצמו וללא מוצא. הייתי חושד שמדובר בקרע במרקם העדין של זמן ומרחב, אבל כאמור, זה גבעתיים. חוקי מרחב-זמן לא חלים שם.

היום אני קורא אצל גל מור על שירות של רשתות פיצה בארה”ב הברית שאומר לך בדיוק מה מצב הפיצה מרגע רידוד הבצק פחות או יותר, עד שהיא מגיעה לפתח ביתך (ולמזלנו שם המידע נעצר ולא הופך ל-TMI).

אבל גם לפני כן מדובר פה בעודף מידע, וזה קצת מדאיג - במיוחד כשדינו של מידע להיחשף, ואנשים מטורפים ייצרו מאש-אפים של מפות המציגות את תנועת שליחי הפיצות ברחבי העולם - כך שתיכוניסטים יוכלו גם לעקוב אחרי 40 הפיצות שהם הזמינו (באמצעות ה-SMS - אלוהים ישמור, אפשר לעשות את זה היום) בתור מתיחה למורה שלהם לפיזיקה, מבלי להזיז את ישבניהם מהכסא לעבר מחבוא בשיח מול הבית שלו, כמו שהיו עושים נערים טובים לפני כל האינטרנט, הטוק-בקים והבוקפייס הזה.

עודף המידע הזה, ובמיוחד בהקשר של פיצות הזכיר לי סרטון משעשע אך מדאיג שמסתובב מלא זמן ברשת, מטעם ה-ACLU - ארגון זכויות אזרח בארה”ב (מעיין EFF של זקנים). צפיה מחודשת בסרטון מדי מפסר חודשים ומעקב אחרי ההתפתחות של כל המידע שנאגר עלינו באתרי החיפוש, ברשתות החברתיות ובקרוב במיזם ה-DNA ובפורטלי בריאות של גוגל ומיקרוסופט מראה כמה המציאות המגוכחת שהוא מציג מתקרבת אט אט לאמת.

מכשזה מאחרינו, קראו את החוקים של שרון, ואני הוספתי חוקי סושיות משלי:

למרות היותם של רוב אוכלי הסושי מעדות האשכנז - יש גם אנשים שבאים לאכול סושי ואוהבים חריף. אנא, וואסבי הוא לא משחת שיניים - שימו יותר.

כן, “הכל” כולל גם אבוקדו. תמיד.

אל תשאלו אנשים אם הם בתלושים. כשאתה בהייטק אתה רגיל לזה, אחרי שאתה עוזב זה מקבל קונוטציה אחרת של Food coupons ונהיה מעליב.

השקיעו בצ’ופסטיקים. רבאק. זה לא עולה הרבה וזה גם יותר אסטתי וגם יותר נעים לא לאכול שבבי עץ עם הסושי, ובמיוחד כשמשלמים 40-50 שקל לראש.

מצאו כלים יפים ומעוצבים יותר לסושי שלפחות נחיה תחת האשליה שלא קניתם את זה בג’ריקן במכולת הסינית בתחנה המרכזית.

הרוחב של צלוחית הסויה - כרוחב פיסת הסושי הכי גדולה שאתם מגישים.

אין דבר כזה “כמו סרטן”. או שזה סרטן או שזה זהבון (או “סורימי”, אם אתם צפונית לרחוב מבצע קדש) שקניתם באותה מכולת סינית.

אם “הטונה שלנו קצת שונה” מהאחרים, ואתם חשים צורך להזהיר לפני כן את הלקוחות בזמן ההזמנה, היא לא “קצת שונה” היא מקולקלת. הזמינו טכנאי למקרר.

באשר לקינוחים -

תמיד בראוני נשמע כמו משהו חמים טעים ומסיבי, בעוד במציאות מדובר בחיתכה קטנה ומתפוררת המקושטת באבקת סוכר, וזיגזג יצירתי של שוקולד. למעשה זיגזג יצירתי של משהו מגיע על כל צלחת קינוח לשוות לה מראה גדול.

כך או אחרת, הנה המלצה: בפעם הבאה שהמלצרית מקריאה לכם את הקינוחים בקשו ממנה לחזור עליהם, מהסוף להתחלה, ואז תגידו - טוב, אני רוצה את השני עם ההרבה שוקולד.

למשוואה מצטרף מסמך היתכנות טכנית שהכין אגף ההנדסה של משרד התקשורת לפני כשבועיים, ובו סקירה טכנית וכלכלית של אפשרויות לסינון של האינטרנט על ידי גולשים ועל ידי הספקיות. למי שהחוק מעניין אותו וחשוב לו (בין אם הוא תומך בו ובין אם לאו), אני ממליץ לקרוא את נוסח ההצעה האחרון, ואת מסמך ההיתכנות של משרד התקשורת (מצטער, יש רק PDF) במלואם. אני מקווה מאוד שהמחוקקים שאמורים לדון על זה מחר עשו את זה.

בכל מקרה, בצהריים אני אהיה בוועדת הכלכלה של הכנסת ואדווח.

.פורסם גם אצל גדי שמשון

הרג’יסטר דואגים לעדכן אותנו ואת חברי ה-FCC (שכנראה עדיין מנסים לראות אם יש ישבנים בפרק האחרון של תיקים באיפלה או משהו כזה) שבקטע הנ”ל בYouTube היו למעלה ממיליון צפיות תוך יומיים (והיו עוד מופעים שלו שם ובאתרי שיתוף וידאו אחרים), כך שהקנס שלהם דווקא גרם לכך שיותר אנשים ייחשפו לקטע.

אחרי הפשיטה ב-2006, בה השתתפו 50 שוטרים על פי ה-MPAA (שהרי יודע שהם לא טועים), פירסמו הפיירטביים פוסט מפוהק בו הם מסבירים שצינון או שכרות מפילים את האתר ליותר זמן.

אני מניח שגם לאור האיום הנוכחי בתביעה משפטית ובמאסר של שנתיים השאננות תימשך. מערכת המרתף ונספחיה חקרו קצת את העניין של כלא בשבדיה, ומסתבר שמדובר במתקני כליאה ברמה של חמישה כוכבים עם כדורגל, סטייקים וסקס (לעומת ישראל, פה האסירים המסכנים נאלצים לצאת לארגנטינה, בשביל איזה אסאדו טוב) . אפילו סדאם חוסיין בעצמו - לפני שנתלה לעיני מצלמות הדור השלישי, ידע שסטייק טוב עדיף לו מכל גזר דין אחר.

הרושם הכללי שקיבלנו הוא שאת השרביטים מהמערכה הראשונה הם לא יפגשו מקרוב. למרות שהאתר ימשיך לתפקד כנראה משרתים במדינות אחרות, או כאלה שמונחים על זירת זודיאק במים בינלאומיים, שחשוב לזכור: הורדה זה פויה.

“יש נתון אחד שנשאר מסווג בינתיים, כמה חברים יש לרוני בפייסבוק  עד עכשיו. מה שכן הותר לפרסום שהמספר ממשיך לעלות. אנחנו נדווח לכם כמובן על המספר המעודכן בשבוע הבא”. טוב, זו הרמה מתבקשת להנחתה:

או, שניכנס לפרופיל שלו ונראה שזה 109 עכשיו. ונמשיך הלאה עם החיים שלנו אחרי שקיבלנו את הנתון הזה.

אך בדיוק כמו הקרוקס, גם לפייסבוק יש סרבנים. אותם אנשים שלא מבינים שזה שאין מה לעשות שם אומר שאין בשביל מה להירשם - ובדיוק כמו הקרוקס - רוב הסרבנים נשברים. כתבתי טור משותף עם ניב ליליאן ודנו בסוגיה, האם מדובר בבזבוז זמן או באושר צרוף, ומפאת מגבלות היריעה שם רציתי להו

__________
שלום, זהו וירוס וורדפרס הראשון.
הסיבה להדבקה נובעת מביקורכם באתר הזה
ברגעים אלו ממש המערכת מזהה את הבלוג שלכם ומדביקה אותו.
מאחר והוירוס מסוגל רק להדביק מערכות וורדפרס בטקסט הזה, אנו מבקשים - כחלק מהכבוד שכולכם רוכשים למערכת הקוד הפתוח - למחוק קבצים חשובים במחשב שלכם.
לאחר מכן, אנא הסירו קבצי מערכת קריטיים על מנת שהוירוס יוכל להפוך להיות איום אמיתי.
אנו מודים לכם על התמיכה בוירוס הקוד הפתוח ומתנצלים על אי הנוחות.
———

ונניח חזרתי להארד דיסק שלי בעבר ובטעות מחקתי משם תמונות של סבא וסבתא שלי -  אני לא וולד?

בכתבה שפרסמתי לפני כך וכך בעכבר העיר על בתי קפה אינטרנט, ובמסע בין 3-4 כאלה לצורכי הכתיבה, עברתי ב-4 בתי קפה כאלה. הקריאה שיצאתי בה בכתבה בעקבות הניסוי הייתה לספק יותר שקעים. גם לפטופ תקין שנמצא בטווח מחיר גבוה מספק רק שעתיים עד שלוש של עבודה, ובמיוחד זותה את הסוללה כשהווייפיי דלוק.
יצא לי לטוס אל על בתקופה הקצרה שהם נתנו את האינטרנט חינם. מעבר לעובדה שהוא היה איטי ושיחות הסקייפ התנתקו, החסרון הענקי שלו, שהופך את תשלום הכמה דולרים שהם רצו עליו במקור - לא השתלם. אם יש שקע רק במחלקות היוקרה, ואנשי מחלקת התיירים לא יכולים לנצל את זה ליותר משלוש שעות - אין סיבה לרכוש את זה. כשמצאתי איזה שקע, אחד מאנשי הצוות אמר שזה מסוכן כי יש הרצים שונים וביקש שאנתק את המחשב.

מאז ביליתי בכמה וכמה כנסים. בכולם היה חסר הדבר הבסיסי הזה של שקעים. באירוע אחד שהייתי בו, נאלצתי ללכת למקדונלדס מיד אחרי ולדווח משם, כי הווייפיי של המוסד בו האירוע התארח היה סגור. ואז הגעתי לאירוע של חברה גדולה בחו”ל. הוויפיי טס, והיו שקעים כאילו אין מחר. תענוג אמיתי.

אני לא זוכר של מי היה הרעיון בוורדקאמפ, והוא מוזמן לקחת את הקרדיט באופן דיסקרטי או פומבי אצלי ואוסיף את שמו, אבל תוך מספר דקות ארגנו שקעים ומפצלים ברחבי האודיטורים. מעבר לעובדה שמדובר במשהו בסיסי שאני מבין בדיעבד שהיה צריך, כמארגני כנס הרווחנו. מי שרצה להישאר אבל פחות התעניין מפאנל או הרצאה ספציפים, יכל לשקוע בעבודתו (או בפייסבוק שלו, כי, על מי אתם מנסים לעבוד), למשך דקות ארוכות, ולהוציא את הראש מהמחשב כהגיע משהו שהוא כן רוצה לשמוע, ולא לברוח הביתה עם סיומה של הסוללה.

אני חוזר וקורא לכל מי שמזמין קהל לאירוע ויש בו ווייפיי. שקעים, שקעים, שקעים ועוד שקעים.